מעשה אימהות סימן לבנות

דמותה של אימא היא הדמות המורכבת ביותר בעולם. דמות עגולה עגולה, מלאת סתירות ורבת פנים.
מלאת חידות וארוכת זרועות. דמותה עוטפת אותנו מהלידה שלנו ועד ללידות של ילדינו, מלווה אותנו, עד שגם אנחנו הופכות להיות דמות בעצמנו.
אימא היא התחלת ההתחלות וסוף כל הסופים. ממנה אנחנו בורחות ואליה אנחנו שבות. בין הנערה המורדת באימא שלה לאישה שמתפייסת עם דמות אמה המשתקפת במראה משתרעים חיינו. היא אשמה בכול, היא המנוע לכול, היא עוגן משמעותי ולא חשוב אם טוב או רע. היא אימא, בינה עילאה, מבינה דבר מתוך דבר, חכמה בדרכה הפשוטה.

דרך בית לחם
נסעתי לבית לחם לאימא רחל. ישבתי אצלה עם הראש על הניילון שמכסה פרוכת שמכסה אבן.
מחשבות התרוצצו. באתי לבקש כוח ופתאום אחזה אותי חולשה. כמה זה גדול ומורכב להיות אימא.
הניסיונות כל כך לא פשוטים. מאיפה אני מתחילה להביא לתפקיד את מה שנדרש?

וזה לא שאני אימא טרייה, אפשר להגיד שעברתי את שלב הטיטולים, אבל התפקיד לא רק שלא נהיה קל יותר, אלא הלך ותפח וגדל ודורש היום מול המתבגרים שלי פי אלף כוחות משהוא דרש כשאת כל מה שהיה חסר להם יכול היה לספק מוצץ. איפה הימים שבקבוק שוקו יכול היה להרגיע צאצא מדוכא. מתגעגעת אליהם. איפה הימים שגלידה הייתה בילוי ובלון היה הפתעה. ואיפה אני אימא רחל, ואיפה אני.
מתקנת, בונה מלהטטת ביניהם כמו לוליינית בקרקס. מנסה להחזיק ביד אחת מקל ובשנייה גזר ולהישאר בשיווי משקל. מנסה לא לחנוק מדי ולא לשחרר מדי, לא לפתוח מדי ולא לסגור מדי, מנסה להסביר הכול ומנסה להפעיל כללים שאין עליהם ויכוח. וכואב לי הלב, ומתהפכת לי הבטן, ואין לי מושג כמה כמה, ואם אני מפסידה או מנצחת, בונה או הורסת, מתקנת או מקלקלת.
איזה דור. וזה עוד בלי אף מילה על התינוק הנצחי שלי, שגם אותו צריך לגדל, ועוברות השנים ועדיין לא בוקעות לו השיניים.

כמה זה גדול ומורכב להיות אמא. נועה ירון- דיין

בקיצור, אימא קדושה, כך ביקשתי, תני לי כוח. תני לי להיות אימא קדושה. תני לי יד כדי שאוכל לעמוד במשימה בכבוד. תהיי שם, מרחפת מעליי, כשאצטרך לבחור שוב ושוב, לוותר ולמחול. להיות "ונפשי כעפר לכול תהיה" במובן החזק והרוחני והבוחר של המושג.
ורחל בוכה ומנחמת. מוותרת ויתור נצחי שהעניק לה שנים כמעט נצחיות לבכות עלינו. לבכות על כולנו ולהזכיר לנו שהדמעות האלה הן הן שיביאו גאולה. דמעות של אימא.
כולנו אימהות קדושות. כולנו.
דמויות טרגיות-קומיות שעומדות על בסיס יומיומי, בוקר צהריים וערב, בניסיונות גדולים. חותכות גורלות. בונות עולמות. מקיימות ומטפחות את כל מה שטוב וראוי בעולמנו, מנסות בידיים חשופות להילחם בכל הרע. ובקרבות אנחנו חוטפות ומוחלות, רוקמות חלומות ומוותרות עליהם בלי להניד עפעף אל מול הקדוש ברוך הוא ותורתו הקדושה.

הישר מפס הייצור
מעשה אימהות סימן לבנותיהן, ובעיקר מרגע שהבנות הופכות להיות אימהות בעצמן. אימא קדושה בת ימינו מבית מדרשן של שרה רבקה רחל ולאה יודעת עמוק בלבה את גודלה של המשימה השמימית ששמה בית. משימה אלוקית שכמותה. משימה שדורשת דבקות במטרה ופוקוס מכוונן היטב על העולם הבא. לכל אימא קדושה יש ילדים והיא עמלה בשבילם, אבל למעשה הבוס שלה הוא מלך מלכי המלכים. לו היא מדווחת, לו היא מחשבנת, והוא זה שעתיד לתת לה את שכרה.
לכל רעיה קדושה יש בעל, אבל הבעלים האמיתיים שלה הוא ריבון כל העולמים. אליו היא מבטלת את עצמה. זה מה שהופך אותה לקדושה מפס הייצור של רחל אמנו. והדמעות שלנו הן קלף הניצחון
שלנו, בדיוק כמו שלה. הן מעוררות הרחמים החשובות ביותר שיש לנו. הן אלה שמכריעות בסופו של דבר את העולם כולו לכף זכות. והן אלה שיעוררו כשתבוא השעה את רחמיו של הקדוש ברוך הוא, לחמול על עולמו חמלה אימהית ולהביא גאולה.