ובחרת בחיים

שעת צהריים מוקדמת, היישוב שקט ואין אף מכונית באופק, אני יוצאת לדרך.
אני מקלידה את הכתובת בווייז ותוך כדי קופצת לי הודעה חדשה בוואטספ, בזמן שאני מציצה ומקלידה תגובה בחצי עין – בום חזק מצד שמאל שלי מרעיד לי את הרכב והלב, המראה הצדדית מנופצת ותלויה על העוקם. מתברר שסטיתי לנתיב הנגדי בלי לשים לב בעוד הנהגת שהגיעה מולי לא הצליחה להתחמק יותר ממה שניסתה וגילחה לי את המראה.

בנס לא קרה כלום לה או לרכב שלה, אך המבט שלה, המוכיח, אמר הכול ולא הייתי צריכה שתגיד מילה על הפלאפון שנפל לי מהיד לתחתית הרכב. היא המשיכה בדרכה ואני בדרכי למוסך וכל הדרך התרוצצו לי מחשבות מבוהלות בראש. מה היה קורה אם.. אם הילדים היו איתי. אם הייתי מעמיקה יותר בהודעה והרכב היה לגמרי בנתיב הנגדי, אם היה קורה משהו למי שבצד השני, אם היה קורה משהו לי.
הודעה, מבט חטוף, סטייה מהנתיב, התנגשות. זה יכול היה להיגמר כל כך אחרת.

אחרי טלטלה כזאת, גם קטנה בתזכורת של מראה חדשה עם ניילון וקבלה מנופחת מהמוסך, מבטיחים לעצמנו מלא הבטחות. מבטיחים שהנייד לעולם לא יהיה ביד בזמן נהיגה ומבטיחים לחגור גם בנסיעה קצרה בתוך היישוב, אבל הזמן, כמו תמיד, עושה את שלו ושוכחים. ככה זה, יש לנו זיכרון קצר כשמדובר בטרגדיות.

אני לא חוקרת תאונות, ולא יודעת מה גרם לתאונה המחרידה היום להתרחש. אני לא רוצה להפוך לשופטת בכיכר העיר וגם לקטגור והתליין. זה לא תפקידי או מקומי. אני רק יודעת שמשפחה שלמה נמחקה. אבא, אמא ושישה ילדים. שישה! ריבונו של עולם. שישה ילדים! זה לא נתפס. אין לנו כלים בכלל להבין את זה.

קשה עוד יותר לראות שיש פנים מאחורי השמות, פנים קטנטנות מאחורי הפושים של אתרי החדשות בין פושים נוספים על בחירות בקלפיות.
והכול מתערבב יחד, בחירה בכלל למען הפרט, ובחירה בפרט למען הכלל. המתמודדים לרשויות המקומיות מבטיחים הבטחות ומצהירים הצהרות כבר חודשים, ובידם, ובידנו הכוח לשנות.

אם רק נבחר להלחם על זכותנו לכבישים מוארים ובטוחים, אם רק נבחר לאכוף על עצמנו את החוקים והמשפטים של תרבות נהיגה זהירה ונלחם על אכיפה נרחבת וענישה מחמירה בכבישים המועדים. אם רק נבחר בכל פעם מחדש לארגן הכול מראש לפני נסיעה שלא נתעסק בזה בדרך ונבחר לעשות הכול כדי לא לשכוח ילד במושב הבטיחות. נבחר לשים בראש מעייננו את חיינו, חיי ילדינו וחיי שאר האנשים שעל הכביש או על המדרכה.

אם רק נבחר בחיים.