ממשיכים לאורה

כמו אדוות במים, עוד ועוד מיזמים של חסד ונתינה הוקמו לאחר מותה של חני וינרוט ז"ל ולעילוי נשמתה, והם יונקים מהאור הגדול שהביאה לעולם בחייה.
במלאות שנה לפטירתה של מי שהייתה למגדלור של אמונה ואופטימיות, קיבצנו את המיטב שבהם, של אלו שהכירו אותה וגם של אלו שרק שמעו עליה, אבל חשו צורך להמשיך את דרכה ולמלא את העולם באהבה

"חני הייתה מגיעה אליי בכל יום שישי ומביאה לי אוכל לשבת". חני וינרוט ז"ל. צילום: גדעון שרון

 

כבר בפעם הראשונה שמיכל כהן חי (49) התל-אביבית  וחני וינרוט הבני- ברקית נפגשו בסדנה, הן הרגישו שחברות גדולה עוד תצמח מזה.
"חני הייתה בדיוק כמה חודשים לפני שגילתה את המחלה בפעם הראשונה, ואני הייתי כמה חודשים אחרי שגיליתי את ה' וחזרתי בתשובה. מאוד התחברנו לקשר נפשי עמוק, למרות פערי הגיל", מספרת מיכל. "כשהיא גילתה שהיא חולה הייתי איתה בבית החולים. המחלה שלה הייתה אז עוד מאוד מוצנעת. לפני חמש וחצי שנים איבדתי את בעלי במפתיע בגלל דום לב. חני ודובי היו הראשונים שהגיעו אליי.
"הייתי אז עם תינוקת בת שנה וחודש וקרסתי. פשוט שכבתי במיטה, שבורת דיסק ושבורת לב. חני הייתה מגיעה אליי בכל יום שישי ומביאה לי אוכל שבישלה לנו לשבת. ג'יזל חמותה הייתה מצרפת לי חלות לשבת שהיא אפתה וגם עוגה מדהימה ובישולים נוספים. אבל החלות ממש נגעו בי במקום פנימי. ריגשו אותי. הן נתנו לי הרגשה שאני לא לבד. הרגשתי שיש בהן משהו מרפא, ואומנם באותה תקופה לא יכולתי בכלל להיכנס למטבח, אבל ידעתי שיום אחד עוד אעשה עם זה משהו. מאז המאזן קצת התהפך. במשך כמה שנים חלקנו יחד את הניסיונות הקשים שלנו. הייתה לנו אחוות לוחמות".

לכל חלה יש כתובת
עולם האפייה והחלות בפרט לא היה זר למיכל כלל. במקצועה היא אומנם סופרת ('תפילילה' שכתבה עם מאיה חנוך, ו'זמן שמיים'), מטפלת רגשית, יועצת ומנחת קבוצות, אך מה שמילא את יומה במשמעות, עוד לפני המכה שניחתה עליה, הם ערבי הפרשת חלה שהייתה מעבירה לנשים.
לפני כשנה וחצי אפתה מיכל יחד עם ארבע חברות חלות, והביאה אותן לאישה שאיבדה את בתה. את המבט שהיה בעיניה כשהגישה לה את החלה היא לא תשכח לעולם.

לכל חלה יש כתובת

אז היא הבינה את הכוח שיש בחלה ובנתינה, והקימה את מיזם "חלה באהבה – בוחרות בחיים". הנשים מגיעות מדי חודש לביתה, ולאחר מפגש מעצים, תפילה משותפת ושיתוף בבחירה של כל אחת בחיים, הן אופות חלות. הן אורזות אותן בצורה מרשימה, מצרפות עלון חיזוק שמיכל מוציאה מדי חודש וגלויה יפה, וכל אחת יוצאת עם חלה כדי להעביר אותה הלאה, לאישה שמתמודדת.

מסיפורי החלה הרבים שהיא שומעת, מיכל כבר יודעת שלכל חלה יש כתובת. "אין לנו סרגל למדידת ניסיונות. זה לא חייב להיות משבר גדול", מסבירה מיכל, "אלא לכל אישה שכרגע זקוקה לכתף הזאת". גם חני הייתה מגיעה מדי פעם ומתרגשת מהיחד. כמה חודשים לאחר מכן חני נכנסה להוספיס. מיכל תכננה אז ערב גדול של "חלה באהבה", עוד לפני ההידרדרות במצבה של חברתה הטובה. "הקדשתי את זה לחני, והגיעו המון נשים להתפלל בשבילה. זה היה עוצמתי במיוחד. שם התפרקתי, מה שלא הרשיתי לעצמי כבר כמה שנים לפני כן. הרגשתי שאני מקבלת מכה על מכה. קודם לאבד בעל ואחר כך חברת נפש. כשהגעתי לבקר את חני בהוספיס, ימים ספורים לפני פטירתה, קיבלתי על עצמי שמעתה הפרויקט הזה יהיה לעילוי נשמתה".

תמיד היא שאלה: 'באמת? במה זכיתי?'. חני עם משפחתה

כיום מגיעות לערבים הללו כ‑ 60 נשים בכל פעם, ובשל התגובות החמות והביקוש מיכל מתעתדת להפוך את זה גם לפרויקט "חלה בדרכים" ולהגיע לבתים נוספים ברחבי הארץ. "כל השכנות שלי שותפות באפייה, כי אין אצלי מספיק מקום בתנור", היא אומרת. "אני מרגישה שנשים מקבלות הרבה כוח מההתמודדויות שלנו. זה ממש שבט נשים גם יחד. למלא את העולם באהבה חוצת מגזרים ותיוגים. אנחנו לא מדרגות את הקושי, רק רוצות להגיד: אני רואה אותך. פעם אני שם, ופעם את שם. הרבה נשים מתמודדות מסתירות את הקושי מהעולם, אבל חני דיברה על החושך בחייה, זה היה הכוח שלה".

מה חני הייתה אומרת על המיזם שאת מקדישה לכבודה?

"היא הייתה נורא מתרגשת. היה לה את המבט הזה שאני כל כך מתגעגעת אליו, מבט שיש בו גם גאווה ואהבה והתרגשות. היא מאוד רצתה עד סוף ימיה להמשיך להכין חלות ולבשל, כי ידעה כמה חיים וכוח יש בזה, אבל היא לא יכלה. אני מאמינה שזה משמח אותה שהמיזם הזה קיים והוא אפילו על שמה. ובכלל, חני הייתה מאוד צנועה. כל הפרויקטים היו מרגשים אותה מאוד והיא הייתה אומרת: יואו, באמת, במה זכיתי?".

בימים אלה מפיקה מיכל כנס 'חלה באהבה' ענקי לעילוי נשמתה של חני. יהיו שם נשים מיוחדות שיעלו לבמה ויספרו על הבחירה שלהן בחיים, בהרצאות קצרות של כמה דקות כל אחת, ביניהן הרבנית ימימה מזרחי, אורלי וילנאי, זמרות, וכמובן – חלות שייאפו עוד קודם לכן וכל אחת תיקח הביתה כדי להמשיך את הנתינה. לצורך סרטון קצר הגיעה מיכל לביתה של חני יחד עם אמה של חני ואחיותיה, והן אפו שם חלות. "הבית שלה מאוד חי. יש שם הכול, גם עצב וקושי, אבל יש שם הרבה חיים וזו חני. כך גם אני, נותנת לעצמי ליפול ולהיות עצובה ולהתגעגע נורא אבל גם לחיות ולצמוח מזה".

הכתבה המלאה במגזין פנימה כסליו התשע"ט

להצטרפות ורכישת מנוי >> http://bit.ly/2N2iZuw

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה