);

הכול דבש: מיומנה של מטפלת

מבחוץ הכול נראה נפלא, אך היא מגיעה לטיפול ומספרת על הפחד שכל הטוב הזה, ייגמר. הצצה לעולמה של מטפלת

"אני בת 29, נשואה, יש לנו 4 ילדים. הגדול בן עשר, הקטנה בת שנתיים. על פניו הכל מצוין. יש לנו כבר בית משלנו. אני יועצת שיווק והראל, בעלי עובד בכיר בבנק, בגדול אנחנו מסודרים כלכלית… אנחנו אוהבים את הקהילה שמצאנו ומרגישים בה בנח. לכל אחד מאיתנו יש חברים והילדים מסתדרים מצויין במסגרות. הכל די נורמלי ושיגרתי. האמת, בדיוק כמו שרציתי.."
ככה שירה החלה את הפגישה הראשונה.
היא הגיעה על נעלי עקב, עם מטפחת תואמת, מאופרת ומטופחת. ביקשה להיפגש בשעה הכי מוקדמת בבוקר על מנת שתספיק להגיע לעבודה באיחור לא גדול מידיי.
התרשמתי ממנה, מהמראה שלה, מלהט הדיבור שלה ובעיקר התרשמתי מהיכולת שלה להרשים. חשבתי לעצמי האם היא "בתפקיד"  ומדוע היא חשה צורך לשווק עצמה ולהרשים אותי.

"תספרי לי עוד" ביקשתי.
"באמת? אני לא משעממת?" היא שואלת.
"את בסדר גמור" הרגעתי "אני רוצה לשמוע אותך" ותהיתי ביני לבין עצמי מדוע היא מרגישה משעממת, כאשר אני נמצאת בחוויה כל כך שונה בחדר.

שירה המשיכה לספר על עצמה ועל המשפחה שלה. ואני במקביל תוהה מה הביא אותה לכאן.
"בלילה אני מתעוררת בארבע, חמש לפנות בוקר ולא מצליחה להירדם בחזרה. אני שוכבת במיטה ערה, שומעת את הנשימות של הראל ומשתגעת". היא מוסיפה שהיא חרדה בעיקר לילדים ולעיתים אף קמה ובודקת שהם בסדר, שהם נושמים, בעיקר הקטנה. "אני רוצה לישון ולא מצליחה. איך אני לא מצליחה לישון? זה כ"כ בסיסי.. אני מצליחה כמעט בהכל ולישון אני לא מצליחה?" היא משוועת לעזרה.

"את רגילה להיות בשליטה, אולי בדיוק כמו שהיית צריכה לבדוק גם פה איתי אם את משעממת ואם אני בסדר?" אני עונה לה וממשיכה "את מנסה לישון ופתאום משהו משתבש לך. משהו כ"כ בסיסי כמו שאמרת".
הדמעות מתחילות לפתע לרדת ללא הפסקה. היא לוקחת את הטישיו ומנסה לדבר, אך לא מצליחה. אני איתה, רואה את הכאב שלה וממתינה. היא מספרת בעיניים דומעות על הלידה הכל כך קשה שעברה עם הקטנה, איך הייתה כ"כ קרובה לאבד אותה.
"משהו כמעט השתבש שם" אני אומרת לה.
"משהו כמעט השתבש שם" היא חוזרת אחריי מהורהרת. "ואולי המחשבות של ארבע לפנות בוקר מספרות את החשש שלך ממה שעלול ויכול להשתבש?" אני שואלת.
שירה מהנהנת ומתכנסת בעצמה. היא נושמת כמה נשימות עמוקות ואומרת: "אני מפחדת שמשהו יקרה, אני מפחדת שכל הטוב הזה ייעלם לי".

אנחנו שותקות ביחד ואני משיבה לה "אני מקשיבה לך ובעיקר אני שומעת שחווית חוויה מורכבת מאוד בלידה. נדמה לי שעדיין לא נתת לה מקום ועדיין לא התעכבת עליה, אך לצערי היא החליטה להתעכב אצלך. לפעמים זה נראה ממש כמו שתיארת בדמות של נדודי שינה, חוסר יכולת לנשום, אני מאמינה שנוכל ביחד קצת לרכך ולהבין מה היה שם, פיזית ונפשית, וזה יאפשר לך לחוש פחות חסרת אונים ופחות נזקקת לשליטה, בעקבות זאת אני מאמינה שהסימנים הפיזיים לאט לאט ירדו. מה את אומרת נצא למסע?"   

אודות הכותב/ת

הכותבת היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית

השאר תגובה