);

להתעסק עם חומר נפץ: ההצגה חוזר הביתה – ביקורתרבות

לא פשוט לעסוק בנושא כה נפיץ בחברה הישראלית. ההצגה מגוללת את סיפורו האישי של אסי צובל וההתמודדות שלו עם פוסט טראומה אחרי צוק איתן, מציפה את הנושא החשוב ומצליחה לגעת בכל אחד בקהל

כשנכנסתי להצגת היחיד של אסי צובל 'חוזר הביתה', לא לגמרי ידעתי למה אני נכנסת.
בכל זאת מדובר בהצגה על צבא, מלחמה וכל מיני ראשי תיבות שאין לי מושג מה הם אומרים.

גילוי נאות את אסי, השחקן הראשי ויוצר ההצגה, אני מכירה מהתקופה בה עבדתי בערוץ מאיר לילדים, שם הוא משמש כשחקן במאי תסריטאי ותפקידים נוספים.  ראיתי אותו בכמה וכמה הצגות וסרטי ילדים, אבל הצגת היחיד שלו למבוגרים שונה בתכלית, כמה רמות מעל לכל מה שראיתי עד היום.

"הגעתי למקומות שאין מהם יציאה," אסי צובל, מתוך ההצגה, צילום: יח"צ תאטרון פסיק

בהצגה מגולל צובל את סיפורו האישי מהלחימה בעזה בצוק איתן בקיץ 2014  ואת המזכרת אותה לקח משם – הפוסט טראומה. בדרכו הייחודית מחבר צובל רגעי צחוק והומור לקטעי עומק ומסרים חזקים של התמודדות.
כבר בתחילת ההצגה הוא נוגע בנקודה רגישה בחברה שלנו, כשהוא מצליח להעביר את הקושי שלו להיכנס לבניין הנקרא בר"ן (בריאות הנפש) כשהוא צועק על המאבחנת שאומרת לו שהוא סובל מפוסט טראומה בטענה שזו טעות וזה לא יכול להיות.

להצגה חשיבות רבה בהעלאת המודעות לנושא  ובהצגת דרך ההתמודדות והטיפול, כמו גם המסר החד והברור של רצון לצמיחה פוסט טראומתית, לא להמשיך ולחיות עם או למרות או מעל לטראומה – אלא לצאת ממנה לצמיחה חיובית.
"אסי שהייתי לפני הטראומה לא קיים יותר, הוא לא הכיר ולא ידע את תהומות הנפש אליהם הוא יכול להגיע, הגעתי למקומות שאין מהם יציאה, ולמרות זאת מצאתי דרך ויצאתי וצמחתי, היום אני אסי חדש שגדל למקום גבוה יותר" עונה היוצר לשאלות הקהל, שמנסה להבין את היחס בין האדם שהיה לפני המלחמה לזה שחזר הביתה.

בצורה רגישה ומדויקת מציג צובל את תסמיני הפוסט טראומה אותה מכירים כתגובה המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של האדם.
פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים ובזיכרונות פולשניים של האירוע (פלשבקים). תחושת הבדידות וההרגשה שאף אחד לא מבין אותו מועברות היטב בהצגה, וקל מאוד להתחבר לחרדה ולמצוקה שלו ברגעים בהם שבים אליו הזיכרונות מימי הלחימה.

להיכנס לחושך כדי שימשיך לדלוק האור. צילום: יח"צ תאטרון פסיק

בסיום ההצגה, בהמשך לשאלות הקהל מדגיש צובל את הצורך והחשיבות לפנות לטיפול, כשהוא מציג את ההדחקה, הייאוש מהטיפולים הארוכים, רגעי המשבר והדיכאונות, מול ההכרה בקשיים והרצון לטפל ולהצליח להשתקם.

"האורות שאתם רואים מימין אלו האורות של אשקלון, משמאל החושך של עזה" אומר דודי המ"פ "אנחנו הולכים להיכנס לחושך הזה כדי ששם ימשיך לדלוק האור." (מתוך ההצגה)
הבחירה בין כניסה לעזה והגנה על עם ישראל לבין האחריות והחשש לגורל האישה והילדים, היא נקודה מרכזית שחוזרת בהצגה מספר פעמים, רגשי האשמה על כך שבחר לצאת לקרב באי ודאות אם וכיצד יחזור ובכך עלול לפגוע בחיי אשתו וילדיו – אלו רגשות המלווים אותו מרגע היציאה למלחמה ועד שהוא מצליח לאחר טיפול ומאבק לסלוח לעצמו, להשתחרר מהטראומה ובאמת, לחזור הביתה.

בסיומו של הערב, הרגשתי חיבור עמוק לכל אדם המתמודד עם קושי מסוג זה או אחר, ובפרט למתמודדים עם פוסט טראומה. ההצגה נותנת כוח לצמיחה, התמודדות, בחירה בחיים ורצון לגדול ולצאת חזקים.

ההצגה מוצגת בתאטרון בית מזי"א ירושלים

אודות הכותב/ת

השאר תגובה