כבר לא לבד בעולם: בנות דודות ניצולות שואה מצאו זו את זו אחרי עשרות שנים בנפרד

היא חשבה שנותרה לבדה בעולם, אך להפתעה הזאת לא ציפתה: שתי ניצולות שואה ששרדו מהתופת מגלות בדרך פלאית שהן בנות-דוד מקרבה ראשונה לאחר עשרות שנים של בדידות. משפחת ברודמן מוכיחה שחזון העצמות היבשות קורם עור וגידים ותווי פנים של אבא ואימא, סבא וסבתא – אנשים.
שלא ישכחו לעולם. וברחמים גדולים אקבצך

כמו בסרט הוליוודי נפגשו זהבה ויפה. שתי נשים חזקות שהתרגלו לא להחצין רגשות,
שידעו שליד זרים לא בוכים, שהשתדלו לא לפתוח פצעים ישנים וכואבים. הן הסתכלו זו על זו וניסו למצוא קווי דמיון.
מפגש מרגש מאוד וגם מביך. מתוך תחושה של בדידות והרגשה של "ילדה של אף אחד", קיבלה כל אחת מהן בפתאומיות בת משפחה במתנה. נראה היה שהנוכחות של שתיהן, הגבורה המיוחדת, היא זו השייכת לבית ברודמן.

הסיפור התחיל ביום השואה לפני שנה וחצי. ליפה קופולוביץ יש חברה טובה, שמה חנה קאן, שמתגוררת בפתח תקווה. "תסתכלי בטקס יום השואה של יד ושם", אמרה חנה ליפה בתמימות, "אני מכירה שם מישהי שלומדת איתי תורה בשיעור קבוע, והיא נושאת דברים בטקס הדלקת המשואות".
"פתחתי את הטלוויזיה", מספרת יפה קופולוביץ, "ושמעתי אותה מדברת".

"אני זהבה רוט לבית ברודמן, הניצולה השורדת היחידה ממשפחתי. הדברים שאומר בפניכם היום מייצגים בוודאי רבבות ילדים כמוני שנעקרו מסביבתם המשפחתית המגינה והאוהבת והושלכו לסביבה עוינת והפכו לילדים של אף אחד…
בשנת 1942 היינו בגטו בוכניה. הוריי משה וחנה ברודמן ואחי בן ציון… שרדנו מאקציה לאקציה. האימה והפחד הפכו לבני לויה שלי למשך שנים רבות. האקציה הגורלית החלה לפנות בוקר. הגרמנים ועוזריהם הקיפו את הגטו. כולם נצטוו לצאת למגרש המסדרים. בניסיון להציל את ילדיה מהאקציה שלחה אותנו אימא לבית אחותה, דודתי ריינה, שמגוריה נחשבו למוגנים יותר. מפוחדים רצנו בין הבתים, אני בת שבע ואחי בן השמונה. הגענו אליה בשלום.
דודה ריינה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים ומיהרה לצאת למגרש המסדרים בתקווה שלא נתגלה. אולם גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו וזרק אותנו בבעיטה לרחוב. המעמד הזה הביא עליי חולשה ורפיון חושים. אחי אבד לי והרי היה עליי לשמור עליו. אז לא ידעתי שהוא אבד לנו לעולם.
עמדתי מאובנת בלי יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכוח אנשים, נשים וילדים לתוך מכוניות משא. חיילים מכוונים רובים לכיווננו ואני אנה אני באה?
כך עד רדת החשיכה. כיצד ניצלתי? איני יודעת. בחסות החשיכה עשיתי את דרכי הביתה. הוריי שרדו. הדבר הראשון ששאלו אותי היה איפה אחי בן ציון ולמה לא שמרתי עליו. המשפט הזה נשאר חקוק בנפשי לעולם. תחושת אשם על החיים שלי שלא נועדו בעבורי. אני גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי תוך ציפייה מתמדת לעונש.
עברו שנים רבות עד שסלחתי לעצמי.
לאחר האקציה היה הגטו נקי מילדים. הוריי ודודתי ריינה טיכסו עצה כיצד להבריח אותי מהגטו. הגיעה שעת פרידה. מה אומרת אם שיודעת שלא תראה שוב את בתה בת השבע? איזו משנה סדורה תעניק לה ברגעים מבהילים אלה?
המשפט הראשון היה ביידיש ומשמעותו: אל תשכחי שאת בת ישראל, יהודייה, והוסיפה בפולנית: תשאפי להגיע לפלשתינה. זכרי את תאריך הלידה שלך. אם תרצי לזהות יהודי תגידי לידו בשקט את המילה "עמך". יהודי יגיב ותוכלי להיעזר בו, אך גוי לא יבין ולא יאונה לך רע. את התפילות והברכות שאת יודעת שמרי בלב. את הפסוק שאומר לך עכשיו תשנני בעת צרה: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
מהרגע הזה החלה מלחמת הקיום שלי. "

חשבו שהן נצר אחרון למשפחה וגילו שהן לא לבד בעולם. זהבה רוט בטקס יום השואה

מסע של משא

באותה עת, מול הטקס המרצד על המרקע, ישבה יפה קופולוביץ נדהמת. באותו הלילה ובשבועיים שלאחריו נעדרה השינה מעיניה. למחרת התקשרה איטה, בתה, לזהבה רוט ושאלה אותה מה הפרטים שהיא יודעת על משפחת אביה, אך הבירור לא הוביל לגילויים חדשים.
מה ידעת על עצמך בכלל?
"לא זכרתי את הוריי בכלל. כל השנים שיערתי שהם מסרו אותי למשפחה נוצרייה כדי להציל אותי. זכרתי שהייתי בערך בת ארבע. בשנת 1944 הייתי במקום עם הרבה ילדים, ואז שמענו פצצות והעבירו אותנו לכפר נוצרי. כל השנים אמרו לי שזה לא יכול להיות ששמעתי פצצות, כי אז בלגיה כבר שוחררה, אז חשבתי שכנראה טעיתי. "הייתי ילדה בת שש לבדה בעולם עם שרשרת צלב עליה, סחבו אותי בכוח לאונייה וצרחתי כי לא רציתי לעלות. הפלגנו שלושה שבועות עד שהגענו לאמריקה, בלי שפה ובלי כלום. דודי מצד אמי גידל אותי, ואני זוכרת ששאלו אותו למה הוא לא משנה את שמי לג'ייקוב, שם משפחתו, והוא ענה שהוא רוצה שיהיה לי זיכרון שפעם קראו לי ברודמן. הרגשתי שאני היחידה בעולם שמשמרת את השם ברודמן".

אבידה בהיסח הדעת
בגיל 19 עלתה יפה לארץ. שם, בקיבוץ בארות יצחק, היא הכירה את חברתה הטובה חנה קאן. באחד מהטיולים לגליל הכירו לה את מרדכי קופולוביץ מהמושב מירון.
הם נישאו ונשארו לגור במירון, ונולדו להם שתי בנות. במלחמת ששת הימים, ביום השני למלחמה, נהרג מרדכי מפגזים סורים בקרב מול דרדרה. יפה ילדה את בנם בתום ימי השבעה, וקראה לו מרדכי על שם אביו. הדוד מאמריקה הגיע לישראל כדי לקחת איתו את האלמנה ואת שלושת היתומים, אך יפה לא הסכימה לעזוב. היא נשארה בארץ וגידלה את שלושת ילדיה כשאיטה הבכורה רק בת חמש.
אישה אמיצה, חזקה וגיבורה היא יפה. קשה לחשוב על התלאות שעברה. אבל אפילו היא לא האמינה שתמצא קרובת משפחה ועוד הפתעות רבות נכונו לה.
יפה ספרה לחנה, חברתה משכבר הימים, שכנראה לא העלו שום דבר בחכתם, וחנה סיפרה לה על חברתה סוזן אדל שעובדת במגן דוד אדום ומסייעת בחיפוש שורשים.
"אולי היא תוכל לעזור לך", אמרה לה חנה.
אחרי זמן מה, סוזן ביררה עם זהבה אם היא יודעת מה השמות של סבא וסבתא, שהרי זהבה מבוגרת מיפה בחמש שנים והיא כן זכרה את השמות. סוזן השיגה מסמכים מעיריית בלגיה עם שמות הוריו של צבי אביה, והתקשרה מיד לזהבה כדי לבשר לה שיש לה בת דוד במירון, משום שלאבנר ולאה היו שני ילדים – צבי הבכור במשפחה שהיה כבן 19 כשעזב את ויזניצר משום שלא רצה להתגייס לצבא הפולני וברח לגרמניה, ומשה, אביה של זהבה.
איך התחושה להפוך מנצר אחרון לבעלת משפחה?
"אחרי שגיליתי שיש לי בת דוד לא יכולתי לישון שבועיים. זה היה כל כך טראומתי בשבילי. הייתי ילדה קטנה ולא היה לי אף אחד בקרבה כזאת. כל אותן שנים חנה חברתי הטובה מתפללת ולומדת בשיעור קבוע עם זהבה ולא יודעת על הקשר המשפחתי בינינו. זה היה נס שזהבה אמרה את שם נעוריה", אומרת יפה בהתרגשות.
מתברר שלסוזן זה לא הספיק. היא נסעה לכנס ביד ושם וסיפרה את הסיפור של בנות הדוד. בכנס הייתה בחורה ממוזיאון מיכלן בבלגיה ושמה דורין. "דורין הקשיבה לסיפור של סוזן, ואחרי חודש שלחה כ‑ 70 דפים הכוללים מסמכים חשובים של ההורים שלי. הם כללו את הכתובה המקורית של ההורים שלי. הילדים שלי החליטו שאני חייבת לנסוע לשם, ובאמת נסעתי עם בנותיי".

 

פגישה ראשונה עם אימא ואבא
"הגעתי למוזיאון קטן בעיירה מיכלן, ושאלתי את דורין איך היא קיבלה את החומר הזה. דורין השיבה לי: תראי, ההורים שלך היו פה במחנה מיכלן, עיירה מחוץ לאנטוורפן. הם קוראים למחנה הזה קסרקטין, לשם היו מביאים את כל היהודים עם כל החפצים ומשאירים את כל החפצים ומשם לוקחים אותם למחנות ההשמדה. לפי כל המסמכים, ההורים שלך נלקחו בטרנספורט האחרון ב‑ 1944 , לפני שהאמריקאים הגיעו. הגרמנים ברחו ולקחו איתם את המשאית, אבל המשאית התקלקלה אז הגרמנים ברחו בלעדיה".
המסמכים נשארו שם בצורה מסודרת כמו שרק הגרמנים יכולים להשאיר אחריהם. הם רשמו את מספר הטרנספר שעליו הועלו ההורים, ויפה התרגשה למראה תמונות הוריה שמעולם לא ראתה. מתברר שאביה הגיע לגרמניה, פגש את אמה והם התחתנו. הם חשבו שב‑ 1939 יהיה להם יותר טוב בבלגיה, וב‑ 1940 נולדה יפה באנטוורפן.
"אמרתי שם לדורין: 'תראי, אני לא יודעת מה קרה לי בכל שנות הילדות. אני יודעת רק שב‑ 1947 דוד של אמי הביא אותי לארצות הברית. אני זוכרת שהייתי עם צלב וגרתי אצל משפחה קתולית'.
'חכי כאן', אמרה לי דורין, 'אני הולכת לארכיון להביא מסמכים שאסור לי להביא'.
"דורין הביאה לי מסמך שמראה שכשהייתי בת שנתיים וחצי, הייתי בבית חולים ואף אחד לא בא לקחת אותי, אז מטעם הג'וינט שמו אותי בבית יתומים יהודי. אני לא יודעת אם אמי שמה אותי שם כי באמת הייתי חולה, או שהיא ידעה שהולכים לקחת את כולם ורצתה להציל אותי. ב‑ 1943 הייתי בת שלוש בבית יתומים יהודי.
"'את זוכרת משהו?' שאלה אותי דורין. סיפרתי לה את מה שזכרתי ועל ההפצצות ששמעתי, אבל גם את ההסתייגות ששמעתי כל השנים סביבי. דורין הפתיעה אותי ואמרה לי: 'את זוכרת טוב מאוד, כי הגרמנים עדיין נלחמו באזור הזה. בבית היתומים פחדו שיהיו הפצצות ולכן פיזרו את הילדים אצל משפחות נוצריות'".

 

הדוד שגידל את יפה הותיר את שם משפחתה כדי שתזכור מאין באה. יפה ברודמן מחזיקה תמונה שלה מילדות. צילום: אביטל הירש

לאחר המלחמה כנראה שהדוד ג'ייקוב מצד אמה חיפש את הילדה הקטנה והיחידה. למרות שזה כלל לא מקובל במוזיאון, דורין החליטה לתת ליפה, היורשת היחידה, את כל החומר. למטוס לישראל היא עלתה עם הכתובה של הוריה, מכתב שכתב אביה בשנת 1939 לבני הדודים בארצות הברית עם בקשה שיעזרו להם להשיג ויזה, ועם תווי פניהם המביטות אליה מהתמונה. פנים נשכחות מגיל שנתיים וחצי, עת נפרדה מהם.
בישראל היא נחתה בהתרגשות גדולה על כך שבכל זאת נשאר זכר למשפחת ברודמן.
את תעודת הלידה של אביה הראתה יפה לזהבה, וזו הוכיחה מעל לכל ספק שהן בנות דוד.

התרגשות נוספת חוותה יפה לאחר שהבינה שקראה לבתה לאה על שם הצד של בעלה, אך למפרע התאים
השם גם לסבתה, לאה ברודמן.
ביום העצמאות האחרון נפגשו זהבה ויפה עם בני דודים נוספים שהצליחה סוזן למצוא, גם הם חשבו שכל משפחתם נספתה בשואה. הם היגרו לארצות הברית ב‑ 1912 וייתכן שחלפו ברחוב על פני קרובתם יפה ברחובות ברוקלין,
שיקגו וקליפורניה, מבלי לדעת שהם קרובי משפחה.

הגילויים של זהבה
כשאני מבקשת מזהבה רוט לספר את הצד שלה בסיפור, היא מיד מעמידה אותי במקומי: "זה לא סיפור של היה היה פעם. הרבה שנים לא רציתי לדעת מה היה, וגם היום החזרה למחוזות האלה גורמת לי לכאב גדול".
זהבה הייתה במהלך השנים מפקחת על גני הילדים, ומורה בסמינר לגננות. החלום להשיא משואה לזכר משפחתה ביד ושם היה אצור אצלה שנים רבות.
"הרגשתי שאני רוצה להשמיע קול צלול מעל הרי ירושלים: אני זהבה רוט לבית ברודמן מדליקה משואה זו לזכר…" היא אומרת בקול חנוק. "לפני חמש שנים הגשתי בקשה ליד ושם אחרי שהרבה חברות שלי המליצו לי לפנות. דחו אותי בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה, אז בפעם השלישית כבר לא ניסיתי. לא רציתי, אבל החתן שלי לא ויתר".
מיד ושם בירושלים הגיעו עד לביתה בפתח תקווה, לאחר שראו את כושר הביטוי של זהבה ואת מסע חייה המרגש.

"ילדה של אף אחד" הגדרת את עצמך.
"אכן, את כל השורשים שלי עזבתי כשהייתי בת שבע. את סבא וסבתא מצד אבא לבית ברודמן לא זכרתי. דוד יחיאל שניצל מן התופת ופגש אותי כאן בארץ סיפר לי שהכיר בין אחותו, אימא שלי, לבין אבי חברו לעסקים, משה ברודמן".

ילדה של אף אחד, זהבה בביתה. צילום: יותם רונן

מה את זוכרת מהילדות שלפני המלחמה?
"לפני המלחמה זכרתי בעיקר דברים שקשורים למשפחתה של אמי, שגרו יחד איתנו בבוכניה. אני זוכרת את סבא ישעיה ודודה בלומה ויענקל. אבא שלי היה חייט שתופר ויוצא לירידים ונעדר הרבה מן הבית. אני זוכרת את המאכלים לפני המלחמה, את אורחות החיים ואת ארגון הבית שקלטתי מאימא שלי".
לאחר האקציה הקשה, היעלמות אחיה ופרידתה מאמה לעולמים, התגלגלה זהבה בכל מיני מקומות.
"הייתי בבית יתומים וברחנו משם כי היו הפצצות. הסתובבתי הרבה מאוד. הגעתי לבודפשט בהונגריה, עליתי על רכבות וקפצתי מרכבת אחת לשנייה עם עוד שני ילדים. לברוח היה אז תחום ההתמחות שלי, ביידיש קוראים לזה אנטלויפן.
כך הגעתי לכפר קטן במרחק של 500 קילומטרים משם, שהיום אני יכולה לומר את שמו – מישקה. הייתי אז בת תשע".
"את מאמינה בניסים?!", זהבה שואלת אותי בחדות ומיד ממשיכה: "בכפר הזה היה בית ובחלון ראיתי אישה שרוקמת. היא ראתה אותי וזיהתה שאני כבר כמה זמן נמצאת בכפר. האישה הזאת הייתה בעלת חסד גדול, היא לקחה אותי אבל באותה מידה יכולתי להגיע למשטרה של הכפר. היא הייתה יהודייה אבל כולנו חיינו כנוצרים. התחזינו. מי שהיה לו צלב יותר גדול הוא היה יותר יהודי…
"היא לימדה אותי תפילות בפולנית-נוצרית, והייתי צריכה להתוודות לפני הכומר על מעשיי הרעים. סיפרתי לו ששיקרתי לאמי אז הוא ציווה עליי לכרוע ברך ולומר 'קדושה את מריה'. אני כרעתי ברך ואמרתי ביידיש: 'שתישרפו, שתישרפו…'
"הייתי עצמאית מאוד ודעתנית", ממשיכה זהבה לספר, "ולא תמיד הקשבתי לקולה. פעם אחת שמעתי אותה אומרת: 'מעניין מאיזו משפחה היא מגיעה. לא רוצה להתרחץ, בטח לא ממשפחה אצילית, ממנה טובה לא תצלח. את תגמרי כבת רחוב בביב שופכין!'. בפולנית זה נשמע נורא מבהיל ומפחיד", צוחקת זהבה, שבלי שום ספק היא אישה מטופחת להפליא.

מפגש  בנות הדוד עם סוזן אדל, אשת מד"א המסייעת בחיפושי קרובים

תקראי לאבא ואימא שלך
"הגעתי לישראל ב‑ 1949 , אחרי הרבה מאות תלאות. רציתי מאוד להשתלב ולהיות כאחד האנשים פה בארץ, להפסיק להיות היהודייה המפוחדת. התלהבתי כל כך שלא ידעו מה שקרה לי. לפני העלייה לארץ הייתי שנה באנגליה ולמדתי נימוסים והליכות. הגעתי לכפר הנוער הדתי כשהייתי בערך בת 16 . אחר כך הייתי תלמידה בסמינר תלפיות, שהעריך הישגים אינטלקטואליים אך היה חסר רגישות עד כדי כך שכשכולן ברחו משיעור מוזיקה, מנהל הסמינר אמר שאלך ואביא את ההורים שלי…"

איזה חיים…
"כן, אתם על מילקי אתם מתלוננים", היא צוחקת, "אני עבדתי בפרך. היה צנע והייתי חולה בדיזנטריה. היה קשה אבל – וזה מסר לדור הצעיר", היא מדגישה, "מה שהציל אותי שאז לא היו פסיכולוגים, ולא עובדות סוציאליות. ידעתי שהכול עליי, ואם נשארתי בחיים עד עכשיו, עד שאני אקבל את העונש על שאני כביכול גזלתי את החיים של אחי, אז אני צריכה לעשות את המיטב שאני יכולה. וזה מה שעשיתי. ברוך ה' גידלתי את שלושת ילדיי לתפארת, ולבסוף הייתי גם מורה באותו סמינר לגננות", היא מספרת כשחיוך של ניצחון על פניה.

לזהבה יש אמונה בשפע בחייה הסוערים. "כל השנים היה לי דיבור קרוב מאוד לקב"ה. אני חושבת שאימא שלי יושבת שם לרגלי כיסא הכבוד ואומרת: 'זאת, הילדה הזאת, אתה תשמור עליה'. אחרת אני לא יכולה להבין את זה. זה ניסים גלויים עד עצם היום הזה. כל יום אני אומרת את פרק התהילים של אותו יום בחודש, ואני רואה שגם לדוד המלך יש טענות מול הקב"ה. יש לי הרבה עצבות שהוא נתן לאומות העולם לנהוג בנו ככה. כששואלים אותי איפה היה א‑לוהים בשואה, אני עונה בשאלה: ואיפה היו בני האדם? לדעתי הם עמלק. העולם שתק".

צילום: אביטל הירש

אין מתאים יותר מלסיים בדבריה של זהבה רוט לבית ברודמן שנישאו מעל הרי ירושלים, בארץ הקודש, כשהיא מוקפת בילדיה, נכדיה ונינה – ובת דוד שנולדה לה פתאום:

"נחמתי היא בנס התקומה והמדינה ובבניין האישי שלי, במשפחתי, בבעלי יוסף חיים, ילדיי ובני זוגם, נכדיי וניניי, כן ירבו. זכיתי לקיים את צוואתה של אמי חנה ושל אבי משה, נלחמתי על קיומי הפיזי ועל זהותי הרוחנית.
שרדתי והגעתי לפלסטינה. נשארתי ילדה יהודייה, גידלתי דורות של ילדים יהודים ואת ילדיי שלי ואת ילדי ישראל."

 

פורסם במגזין פנימה גליון טבת התשע"ח

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה