);

על הפנים – אמילי עמרוסי על תרבות האימוג'ים

תרבות האימוג'ים. עיגול מצויר במקום אלף מילים. האם אנחנו יודעים לנקוב בשמו של הרגש שכעת העברנו בסימבול שאייר מאייר יפני? האם יש לנו שמות לרגשות או רק פרצופונים?

בדרך לשדה התעופה דיברנו על שפות, וניסינו להרכיב רשימת מחוות גוף ותנועות ידיים שמובנות בכל העולם. העילה הייתה האפשרות, לא בלתי מתקבלת על הדעת, שאחד הילדים יירד בתחנה הלא נכונה של המטרו או ייעלם לי ברחוב פריזאי הומה.
האנגלית של הילדים שלי רעה כמו האנגלית של הצרפתים, ונכון שלקחתי גם קפיץ- קשירה לקטן (קראתי לו סיני, הר שאף אחד לא יודע איפה הוא נמצא, ציפיתי שלא ייעלם לי בכל מקום?), אבל כדי להרגיע תרחישים – בעיקר אצלי – דמיינו שיחה באמצעות הידיים בלבד.

מצאנו סימנים חוצי תרבויות ל"לא רוצה", "רק רגע", "אני עייף", "אני צמא", "חם לי", "הכול בסדר", "ניצחנו", "בוא הנה", "ככה ככה", "בול ככה", "תן לי", "יש פה ריח מסריח" (את זה הילדים העלו כשבאמת פתאום היה ריח מסריח באוטו; אימהות מהנהנות עכשיו בהשתתפות), והתנועה האוניברסלית המכונה "דֵאבּ" שרק תרבויות מתחת לגיל 12 מסוגלות להבין: מורידים את הראש בו זמנית עם העלאת הזרוע והמרפק, כמו ניסיון לכסות את האף בזמן התעטשות. תשאלו את הילדים מה זה, הם ייעמדו לדֵאבּ מתוח.
אחרי רשימה מכובדת צייצה הקטנה שלי: אם מישהו לא מבין אותי אני לא צריכה לעשות תנועות ידיים, אני פשוט יכולה לבחור אימוג'י. התמונה הדיגיטלית הקטנה שמספרת כל מה שצריך.
אפשר להגיד "אימא טסה איתי במטוס מישראל, כשנסענו ברכבת נפלה לי הגלידה ועכשיו אני עצוב" בלי לדעת מילה בשפת הרחוב שבו אתה נמצא. בחר בסלולרי סמלילים ברצף – ויש לך סיפור. זאת בתנאי שלא איבדת גם את הסלולרי חוץ מאת אימא.

תרבות האימוג'ים. עיגול מצויר במקום אלף מילים. האם אנחנו יודעים לנקוב בשמו של הרגש שכעת העברנו בסימבול שאייר מאייר יפני? האם יש לנו שמות לרגשות או רק פרצופונים?

אני יודעת ששום דבר במסכים האלה לא אמיתי. אילוסטרציה

פעם אנשים מבוגרים היו כאלה שלא יודעים לרקוד או להשתמש נכון בסלנג. היום "מבוגר" הוא מי שלא מצליח להתאים את האימוג'י לסיטואציה. מי שכותב טקסט בהודעה, ולא משתמש רק בעיגולים מצוירים, הוא מבוגר. דהיינו בן עשרים ומעלה. אבל מי שטועה באימוג'י – שולח קוף עם יד על הפה יחד עם "תודה על העזרה", סמליל מלאך בדיווח על פקק בדרך או סמיילי נקרע מצחוק עם "איפה קנית את השמלה הסגולה?" הוא ישיש. ומי שזה לא קרה לו עם ההורים שלו, שירים את היד באלכסון.
לא רק מבוגרים בלתי מעודכנים מפספסים את הפרצופונים, גם צעירים ממהרים ללחוץ. כמות הנשיקות שאני מקבלת בוואטסאפ ביום ממוצע לא משתווה לכמות הנשיקות שקיבלתי כל חיי. בחיים האמיתיים אני לא מנשקת את החברות שלי, מקסימום מצמידות לחי ללחי רק אם עבר חודש מאז שנפגשנו, ובטח שאני לא מנשקת קולגות. בחיי המקוונים אני מנושקת כמזוזה בתוך דקה על ידי יחצנית זרה ששלחה לי הזמנה להשקה, המדריכה של הבן בבני עקיבא ושכנה שמחפשת טרמפ. לא האנשים שאני מנשקת בריל לייף.

ואני יודעת ששום דבר במסכים האלה לא אמיתי כשאני מקבלת שלושה לבבות ממפיקה שאני בקושי מכירה, או פרצוף נקרע מצחוק מתלמידה שלי בסדנת כתיבה שכתבתי לה משהו על גבול המצחיק, ואני יודעת שאולי היא מחייכת אבל בטח שלא שופכת דמעות צחוק לרצפה, או כשמשוגר אליי אימוג'י עם לבבות במקום עיניים מהאימא בקבוצת כיתה ה' שבסך הכול שלחתי לה צילום של דף הקשר. האם היא מאוהבת בי בגלל זה?
אז אני מבוגרת. כשאפשר להשתמש במילים, אכתוב מילים ולא אשגר את העיגול הצהוב. לרגשות יש שמות, וכיף לדייק אותם.
אפילו "חחחח" עדיף על דמעות צחוק מזויפות. בחיאת, עם יד על האימוג'י-לב-אדום, ראיתם פעם מישהו שמשפריצות לו דמעות לצדדים?

 

מתוך הטור של אמילי עמרוסי במגזין פנימה

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן 

אודות הכותב/ת

אמילי עמרוסי

4 תגובות

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) בתאריך

      למה מגזין של נשים שומרות הלכה נותן במה למי שיש לה עכשיו "זוגיות"?

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) בתאריך

        אולי כי הם לא פנאטים ומכילים טיפה צבע בקווים השחורים. אבל אולי

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה) בתאריך

          אין טשטוש מה שאסור אסור. נקודה.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: