מפרץ ההרפתקאות

אני מתייחסת אל עולם הדייטים כאל עולם הרפתקאות מסעיר, האם הסיפור החדש והמרתק הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי? אלומה לב בטור רווקות חשוף

יום אחד נפל לי האסימון: אני מתייחסת לעולם הדייטים כאל עולם הרפתקאות מסעיר.
הולכת מהצעה להצעה עם הרבה אדרנלין בדם, לפעמים מסתכנת, כמו למשל בפעם ההיא שהיו לי שניים על הפרק ולא רציתי לפספס, אז דיברתי עם שניהם שיחה ראשונית במקביל, והשתדלתי מאוד לא להתבלבל.
היכולת לקחת הצעה ולהפוך אותה לסיפור מעניין – גורמת ללב שלי לדהור.

היו פגישות במקומות הזויים, בשעות הזויות, בדרכי היכרות מוזרות. היו קשרים שנמשכו כמה שנים באון- אנד-אוף ובכל פעם צחקנו שאנחנו לא מצליחים ביחד ולא מצליחים לבד. עוד ועוד סיפורים עם מתח גבוה, וזה בכלל בלי להיכנס לסיפור ההוא שרמה בורשטיין הייתה יכולה בכיף לעשות ממנו סרט המשך, כולל טיסה לאומן בלילה הכי קפוא ומושלג בשנה, לטובת אותו קשר.
מתברר שאני חובבת הרפתקאות. אין לי רגע דל.

שישו ושמחו
הרפתקאות הן לא דבר רע. לצאת להרפתקה פירושו ללכת אל הלא נודע, מתוך הרבה אמון בחיים שיזמנו לי טוב וכיף, דופק פועם וצבע בלחיים.
יש בריאות גדולה וביטחון עצמי שופע ברצון לצאת להרפתקה מעניינת. כמו לשאול שאלה פתוחה, שהחיים עצמם נותנים לה מענה.

האם הסיפור הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי? . אילוסטרציה מתוך מאגר שאטרסטוק

בכל תחומי החיים שלי אני עסוקה בהרפתקאות, מפיקה דברים גדולים ומרתקים, חיה בקצב גבוה. אבל בעולם הדייטים, שמתי לב שכל הרפתקה כזו שהקפיצה לי את הלב ועוררה בו הרבה פרפרים, בסופו של דבר התנפצה ברעש גדול אל קיר המציאות. נשארתי עם טעם מר בפה, ולבד.
כי העניין הוא, שלחיות יום אחרי יום ושנה אחרי שנה באותו מקום, זה דבר שעלול לייאש ולכבות קצת. בכל יום ויום אחר הצהריים, כשכולן מכינות ארוחת ערב לילדיהן, מקלחות ונשיקת לילה טוב, עובר בי גל עמום של צער. הנה, גם היום זה לא קרה לי.
גם היום אני עדיין לבד. קשה מאוד להיכנע לשקט הזה, אז הנפש מחפשת פיצוי וחיוּת וקצת רעש, ולכן כל הצעה קטנה הופכת לשישו-ושמחו, לסיפור מעניין, להרגשה שלפחות קורה לי משהו בחיים האלה, שאני לא ספונה בחדרי ומרגישה תקועה.

אל בית חלומותיי
כשהבנתי שנותרתי עם טעם מר מההרפתקאות, הצלחתי לראות שעד היום נשביתי בקסמיהם של הסיפורים המעניינים כי הם הוציאו אותי מהמקום הכבוי שבו לא רציתי להיות, אבל בכלל לא טרחתי לבדוק שהם תואמים את המטרה שלי – למצוא אהבת אמת הדדית, להקים בית יציב ושמח, בית שמגדל את יושביו.
זה נפלא להיפגש באמצע הלילה בקברי צדיקים, אבל זה פחות נפלא כשזה קורה עם בחור שלא שואל אם זה בכלל נוח לי, ולא טורח ליצור תקשורת מינימלית.
זאת חוויה אמיתית לטוס לאומן בשלג, זאת פחות חוויה כשזה קורה עם מישהו שעסוק בביקורת ושיפוט על כל תחום בחיי. וכך היה בכל סיפור וסיפור. לא היה סנכרון בין ההרפתקה למטרה של בניית הבית, ובגלל שכל כך נבהלתי מלהישאר לבד ובשקט, העדפתי ללכת על ההרפתקה. מה הפלא שנשארתי עם טעם מר? מאז שהבנתי את זה, אני לא כופרת בהרפתקאות. אני נהנית מהשפע שהן מביאות לי, אבל אני טורחת לשאול את עצמי שאלה אחת: האם הסיפור החדש והמרתק הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי, הבית הזה שאני טווה ורוקמת בחלום ובהקיץ, הבית הזה ששנינו מתקבלים בו כפי שאנחנו?
וכשבית החלומות שלנו נמצא לי מול העיניים, ואני מכוונת אל המטרה, אני יוצאת להרפתקה בהסכמה מלאה, חווה ונסערת, צוחקת הרבה וסומכת על החיים מתוך אמונה שמי שמכוונת אל מטרה מיטיבה ונכונה,
בעזרת השם גם תגיע.

***
מתוך המדור 'עד החתונה' במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן 

אודות הכותב/ת

הכותבת עוסקת בכתיבה, עריכה ופרסום, מחברת הספר 'במלוא הדופק - רישומים של רווקות מאוחרת' (הוצאת ידיעות ספרים) | [email protected]

כתוב תגובה