בשבח המקום

רגע לפני שהתהפך עליהם עולמם, הם עוד הספיקו להיפרד בלי לדעת. היום, כ"ג בטבת, במלאות שנה לרצח הרב רזיאל שבח פגשנו את אלמנתו יעל, שאת אומץ רוחה ואת העוצמה שהיא מקרינה אי אפשר להחמיץ, לשיחה כנה על התמודדות, אובדן ופעמי גאולה

כבר 11 חודשים שיעל שבח (32) לא נועלת את הדלת בביתה. אלמנתו של הרב רזיאל שבח הי"ד, שבחודש זה תמלא שנה לרציחתו, עוד מחכה לו, שישוב הביתה. "זה לא שאני חושבת שהוא יחזור, אבל זה הבית שלו. וכל זמן שהוא לא פה – אני לא יכולה לנעול את הדלת. כי הוא לא פה. נכון, זה לא רציונלי אבל ככה זה", היא מסבירה לנו השבוע בחיוך מפוכח ובעיניים נוצצות.

כשהעולם מתהפך אנחנו נפגשות עם יעל, טל וייזל ואני, בבוקר חורפי בביתם שזה עתה שופץ בחוות גלעד. הבית מבריק ומטופח ומלא בתמונות שאימא של יעל איירה בכישרון יוצא דופן. רבות מהן של אב המשפחה שכבר איננו איתנו. באופן אירוני, התמונות מכניסות חיות מיוחדת לבית הנעים.
עוד לפני שהתהפך עליהם עולמם הם התכוננו להרחיב את הבית, כדי שיהיה מספיק מרווח להכיל את ששת ילדיהם, אך לאחר הרצח נותרה יעל לבדה עם תוכניות הבנייה. למרות הקושי היא המשיכה בבנייה המתוכננת, שארכה כמה חודשים.
"היה פה הרבה בלגן", היא משחזרת, "אבל מי שעבד פה בשיפוץ היו כולם חברים של רזיאל והייתה רגישות מאוד גדולה". לאורך כל תקופת השיפוץ עמדה יעל בכבוד ובאומץ, אבל בחנוכת הבית היא לא נכחה.
"לא הייתי בחנוכת הבית. ברחתי. המחשבה שאני אהיה פה בלעדיו הלחיצה אותי".

סמל בעל כורחה, יעל שבח. צילום: שירן כהן

יעל היא אישה אמיצה. מי שעוקב אחריה בפייסבוק או בטורים שהיא מפרסמת בעקביות מתוודע לאישה שאינה חוששת לחשוף את רגשותיה ומשבריה, אלמנה שמגדלת לבדה שישה יתומים קטנים בני שנה עד 11 , ומתגעגעת לאישהּ, כמו גם את האמונה החזקה והעוצמה הרבה שהיא מתאמצת להחזיק בהן מאז הפכה לסמל בעל כורחה. אך גם צחוקה המתגלגל תדיר לא מצליח להסתיר את עיניה מלאות הגעגועים.

בטבעיות גדולה
היא נולדה בצרפת לאב רופא משפחה ולאם עקרת בית ומתנדבת בעזר מציון. כשהייתה בת שמונה הם עלו ארצה והשתקעו בכפר סבא. היא למדה באולפנת אמנה והדריכה בבני עקיבא. בשעות הפנאי התנדבה בעמותת 'שמחה לילד' לילדים חולים. רזיאל, מי שיהיה לימים בעלה, התנדב בעמותת 'קו לחיים', והם נפגשו לראשונה במהלך טיסה לטורקיה עם החניכים שלהם, במסגרת עמותת 'חברים לרפואה' שהייתה אז בחיתוליה ואיגדה תחתיה כמה עמותות. "שם נוצר בינינו קשר חברי. הוא מבחינתו סימן אותי כמטרה. הוא היה מאוד חד עין, אבל אני הייתי עוד ילדה קטנה, בת 20 בסך הכול". הם נפגשו הרבה והוא אפילו הכיר את הוריה ואחיה, אבל ליעל עוד לא נפל האסימון שלזאת ייקרא חיזור.
"גילינו שאנחנו מאוד דומים והיה לנו הרבה מן המשותף. דיברנו המון. יום אחד הוא פתאום שאל אותי – למה שלא נתחתן?", היא צוחקת, "באמת לא הייתה סיבה שלא, אז רק היינו צריכים לביים איזה דייט רשמי, בשביל ההורים. ההורים שלי כבר הכירו אותו מצוין, הייתה שם טבעיות גדולה בינו ובין המשפחה שלי". בחודש מרחשוון, כשהם נושקים לגיל 21 , הם התחתנו. לאחרונה חגגה לבדה 12 שנות נישואין.

מה היה כל כך דומה ביניכם?
"שנינו היינו מאוד פעילים, וכמו שהוא הגדיר את זה: לא היינו אפורים. תמיד בלטנו, בכל מקום שהגענו אליו. לא היינו אנשים פרטיים, אלא כלליים".
"במקרה של בעלי, בשבת שהייתה לעילוי נשמתו, הגדרנו אותו בכך שהוא נתן את המאה אחוז שלו בכל מקום שבו הוא היה. הוא היה אבא ובעל, רב ואברך, לומד לדיינות, מתנדב במד"א, שוחט, מוהל – ואת הכול הוא עשה במאה אחוז שלו. הייתה לו היכולת להתמסר לדברים לחלוטין", היא מתארת ומוסיפה: "זו תכונה אנושית. אפשר להיות כזה, הוא לא היה מלאך".

עשה את הכול במאה אחוז שלו. יעל ורזיאל ביום חתונתם. מתוך האלבום המשפחתי

פרידה לא רשמית
ערב לפני הרצח הם עוד הספיקו לצאת לדייט בבית קפה בפתח תקווה. כשחזרו לכפר סבא, בצעד נדיר, למרות השעה המאוחרת והעובדה שהיו מלווים בתינוק כבן חצי שנה, הם עלו לבית הוריו של רזיאל כדי לקחת את הילדים, וישבו איתם לזמן איכות. רק קרוב לחצות יצאו עם כל הילדים בחזרה הביתה.
היו אלה ימי טבת המאפירים, והרב רזיאל הי"ד היה נוהג בימים המועדים בתענית דיבור. כך היה גם בצוהרי היום שלמחרת, כאשר הגיע הביתה מן הכולל כדי לקחת את הרכב בדרכו לבדיקת תינוק שמל בתל אביב. "בדרך כלל כשהוא בתענית דיבור הוא פשוט בא, לוקח את הרכב והולך. אבל הפעם, הייתי עם הילדים בגן השעשועים ואני פשוט זוכרת את הרגע הזה – הוא עשה לנו שלום וחייך ואנחנו עמדנו כל המשפחה ועשינו לו שלום כולנו במשך כמה רגעים. זו הייתה תמונה חזקה שנצרבה אצלי".

איך הסתדרת עם תעניות הדיבור שלו?
"בסדר גמור", היא מחייכת, "תמיד חברות היו שואלות אותי את זה, ותמיד צחקו עלינו שאני מבינה כל מה שהוא אומר גם בלי לדבר. הייתי מנהלת איתו שיחה גם אם הוא לא היה נוכח, זו יכולת נשית כזאת…", היא צוחקת, "הייתי רבה איתו ומתפייסת איתו, וכשהוא היה חוזר אני הייתי כבר בפיוס".
בליל הרצח, כשכל הילדים כבר היו במיטות, התקשרה יעל לבעלה כדי לראות מדוע הוא מתעכב.
"זה היה כ"ג טבת, שמונה בערב, ואני כמחנכת בדיוק הזנתי ציונים למחצית. היה אמור להיות אצלנו בבית שיעור תורה, אז התקשרתי לראות איפה הוא. הוא אמר לי: "ירו בי, אני בכניסה לחוות גלעד".
היא ניתקה את השיחה ובכוחות לא לה התקשרה למד"א ולקבוצת החירום מהיישוב, בלחש, כדי שהילדים לא ישמעו יותר ממה שכבר שמעו.
"אתה פשוט עובד על אוטומט", היא מסבירה.
השמועות על רב אהוב ומוכר שנורה עשו להן כנפיים, ועם ישראל התגייס לתפילות. אך בשעה תשע וחצי בערב כבר פורסם בכלי התקשורת כי הרב רזיאל שבח עלה בסערה השמימה.
"ישבתי שם בבית החולים, אישה צעירה עם תינוק יונק, רגע אחרי ה'שמע ישראל' ו'ברוך דיין האמת', את רוצה עוד רגע עם עצמך, ופתאום צריכה להתעסק עם שאלות שגם המבוגר בעולם לא היה רוצה להתעסק איתן, כמו איפה את רוצה לקבור אותו או איפה תרצי שתתקיים השבעה.
"ופתאום הייתה לי תובנה. הסתכלתי על כל הסיטואציה ממבט חיצוני ואמרתי לעצמי – יש לך פה הזדמנות לא להשאיר את זה שלך. לסמן את זה כמשהו כללי, לאומי. יכולתי לבחור. ואני זוכרת את הרגע שאמרתי ליוסי דגן (ראש מועצת שומרון, ע"א) : 'אני רוצה שיקברו אותו בחוות גלעד, אבל אני לא רוצה לריב'. ידעתי שאני הולכת פה למשהו לאומי גדול, האבל כבר לא היה פרטי שלי".

יעל וילדיה באנדרטה לזכרו של רזיאל בחוות גלעד. צילום: מירי צחי

באותן שעות כאובות ישבו בבית הכנסת בחוות גלעד אנשי היישוב בהלם. אף אחד לא הכין אותם לרגע שבו ירצחו את הרב של היישוב ומשפחות של תושבים, אך אנשי היישוב לא ידעו את נפשם.
"לא היה להם מי שיניע אותם לפעולה, עד הרגע שבו הם שמעו שאמרתי שנקבור אותו כאן. באותו הרגע לא נשאר גבר אחד בבית הכנסת. כל אחד הלך לביתו להביא את הטורייה שלו, המעדר, טרקטור, מלט, כלי עבודה".
בתוך לילה אחד הוקם בית העלמין של היישוב.
כאשר הגיע הנשיא ריבלין לניחום אבלים, ביקשה ממנו יעל להסדיר את היישוב.
"במהלך כל ימי השבעה עבדו פה טרקטורים. עבדו פה יותר מעשרה כלים כבדים בו זמנית, גם בלילה. מי שלא גר פה לא יבין את ההתרגשות. עד אז היו הרבה צווי הפסקת בנייה, לא הרשו להכניס טרקטור ליישוב. זה היה אמביוולנטי בטירוף – מצד אחד אנחנו בתוך שבעה, באבל חמור, ומצד שני יש פה בנייה מטורפת, גאולה היסטורית. אין לי מספיק מילים לתאר כמה שזה היה מדהים, שהצלחנו לתעל את העוצמות האלה לדברים בעלי משמעות".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות לחצי כאן 

אודות הכותב/ת

3 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) בתאריך

    כואבים את כאבך ה' ינקום דמו אמן כי ישראל לא עושה כמצוותו ,,תנעלי את הדלת ,,לבטחון ,איישך עליו השלום רוחו יכולה להכנס גם אם הדלת נעולה,,למענך ולמען ילדיכם הוא מבקש שתשמרי על עצמך אל תסמכי על אף אחד ,החזיקי נשק למען ההגנה הראשונית ,,ברוכה תהיי ותבני חיים חדשים זה הנצחון על הרע,,

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) בתאריך

    איזו כתבה מרגשת, מחניקה את הגרון. תודה לך יעל יקרה שאת משתפת אותנו ומתעלת את כל הכאב והצער לבנייה

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: