);

אוהבי ישראל

מאחורי סיפורי המופתים על הבבא סאלי זצ"ל, גילינו זוגיות מיוחדת עם אישה צדיקה לא פחות, ועולם עשיר של אהבת ישראל באמתחתם. לכבוד הילולת הבבא סאלי השבוע בד' בשבט נזכרנו בראיון עם נכדתו ברוריה ז'ורנו שמספרת לראשונה על סבתה, ועל החיים במשפחה של מקובלים

דמיינו ילדה קטנה שרצה לבקר את סבא וסבתא, מנסה להידחק בין האנשים הרבים העומדים בתור מול הדלת של דירת עמידר בנתיבות.
ביישנותה לא מאפשרת לה להתקדם יותר מדי, והיא נעמדת כמו כולם, עטופה במעיל, ממתינה בסבלנות שתוכל להיכנס. כשקולטות עיניו של השמש רבי אלפסי את הנכדה מצטופפת בין הממתינים, הוא מסמן לה וקורא: “ברוריה, מה את עומדת? היכנסי, סבא מחכה לך". וברוריה הקטנה מרכינה ראש במבוכה ונכנסת אל הקודש פנימה, אל חדרו של הבבא סאלי.

"רציתי להרגיש שסבא רק שלי, לא של כל עם ישראל" . | צילום: דעאל סבטיה

הרבנית ברוריה ג'ורנו (63) היא אחת מצאצאיו של רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, המכונה הבבא סאלי. היא נולדה בכפר יבנה, להורים שהם בני דודים. אמה, הרבנית רוחמה עליה השלום, היא בתו הבכירה של הבבא סאלי, ואביה, שהיה הרב של העיר יבנה, הוא אחיינו. משני הצדדים היא זכתה לסבים מקובלים, בנים לשושלת של קדושים, שקדושה ודבקות בתורה אפפה אותם ואת ביתם.
רק בבגרותה החלה לשים לב לכך שמשפחתה יוצאת דופן ואין אצל חברותיה סבים כאלה: “ככה גדלתי, בשבילי סבא זה אנשים שעומדים בתור לקבל ממנו ברכה.
“כנכדה רציתי להרגיש שסבא שלי, לא רק של כל עם ישראל. חיכינו שכל האנשים שעומדים בתור ילכו לביתם ואז, כשסגרו את הדלת, כשאין איש בחוץ – כי אין כזה דבר שעות קבלה – אמי, אחותה ואני היינו נכנסות לחדרו. הוא היה יושב במיטתו ואנחנו במיטה ממול ואני שומעת את אמי מגלגלת איתו שיחה כשהיא דואגת לפלוני שהגיע ולא מרגיש טוב ושצריך להתפלל עליו, או על זיכרונות ממרוקו והם מתגלגלים מצחוק, ופתאום סבא היה נראה אחרת, ממש סבא רגיל. אם כאבה לו הרגל עשינו לו מסאז'. הוא היה מחובר מאוד לכלל ישראל אבל תמיד הקדיש חלק ממנו למשפחה. הרב אלפסי השמש סיפר לנו שנים לאחר פטירתו שבכל יום הוא היה שואל על כל אחד ואחד מאיתנו, ואם מישהו היה צריך עזרה ספציפית הוא היה נותן לו בעצמו. זה ממלא מאוד את הלב לדעת שהיינו חשובים לו וקרובים ללבו תמיד".

נכדה של סבתא
את סבתה הרבנית פרחה ז"ל, אהבה הרבנית ברוריה במיוחד והייתה קשורה אליה מאוד. סבתה הייתה מגיעה אליהם לתקופות ארוכות של חודש וחודשיים: “זו אישה מיוחדת במינה, יפה, צנועה ועדינה, היינו מכנים אותה שרה אימנו. החסדים והצדקוּת שלה היו לשם דבר. היא הייתה אנאלפבתית אבל ידעה את כל סיפורי התורה וההלכות בעל פה. היא עשתה הכול בשיא הטוהר. הייתה בה רחמנות שלא הכרתי ולא ראיתי. כששמעה על תאונת דרכים או חייל שנהרג הייתה מתאבלת כאילו זה הילד שלה. היא גידלה במרוקו המון יתומים שלא היה להם בית.
“היא ילדה תשעה ונותרו לה רק שלושה. שישה ילדים היא איבדה. כשרבי מאיר, בנם, נולד היא חשבה שכנראה גם הוא ימות. אבל רבי דוד, עטרת ראשנו, אחיו של הבבא סאלי, קם בקול זעקה והתחנן לקב"ה שיציל אותו. ובאמת הצליחו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. היא שמרה עליו יומם וליל כבבת עינה. מספרים שמיום לידתו ועד בכלל היא שהתה איתו בפתח בית המדרש כדי שיספוג דברי תורה. הוא נחשב מלאך ה' צבאות, קדושה אפפה אותו וראו שהוא אדם טהור מאוד.
“סבא תמיד היה בעליית הגג, לומד, מסוגר, מפולפל, פעם עם חברותות ופעם לבד, וסבתא הביאה לו אוכל ושתייה. בשבתות כשישבו לשולחן שבת תמיד הייתה הפרדה, שולחן גברים ושולחן נשים, ושניהם היו מלאים אורחים וכל טוב. כשסבתא נפטרה ראיתי את היתומים שהיא גידלה. הם גם ישבו שבעה עם המחויבים, ורק אז ידעתי על מעשה נשגב זה שגידלה יתומים כמו את ילדיה".
היא הייתה מוערכת ונערצת בעיני כול. בעיניי היא הייתה מלכת הבית. היה מאוד נעים להיות בבית של סבא וסבתא וקשה היה להיפרד. כל רגע היה מלא חוויות ומשמעות.
“חכמים אומרים שאם היינו יודעים מה כוחה של התורה היינו שולחים את הבעלים ללמוד תורה כל היממה. סבתא ידעה מהי תורת משה. היא אפשרה לצדיק להתמסר ללימוד התורה יומם ולילה. היא ראתה את התועלת והברכה שהביא בעבודתו הקדושה. ראתה איש אמת, דקדק בכל מצווה קלה כבחמורה, שמר על עיניו, ראתה שאינו איש חומר, כל רצונו להיטיב לזולת, להידבק בבורא עולם ולקרב את הגאולה. הם היו מלאי הערכה זה לזה. לא אשכח זאת. כשסבא היה נכנס לבקר אותה היינו מתרגשים ומתבוננים איך הוא מסתכל עליה ומדבר איתה, והיא מתביישת משפילה עיניה ומשיבה לו בשקט וברוך".

ההתנהלות אצל סבה וסבתה לא הייתה שגרתית. “אני זוכרת שלא פעם ולא פעמיים ראיתי את אשתו השנייה הרבנית מבשלת דגים, עופות ומטעמים לרוב. לי היה ברור שעוד רגע יגיעו אורחים. אבל הרבנית תיקנה אותי. סבא אמר להכין ארוחה גדולה. סבא אמר – אז מכינים. ובאמת, לאחר זמן הגיעו אנשים לא מוכרים שזכו לשבת סביב שולחנו המכובד של סבא ולהשתתף בסעודת מלכים. באותו מעמד הכריז סבא שהסעודה לכבוד זבולון בן יעקב שזה יום פטירתו.

צילום: דעאל סבטיה

הסעודה הייתה מלווה בשירים, זמירות, דברי תורה ובעיקר הרבה שמחה והארת הלב. השמחה יפה לברכות.
“בפעם אחרת כשבאנו לבקר ראיתי את הרבנית אורזת ומתכוננת לנסיעה. סבא אמר שעולים לירושלים. היו לו מניעים רוחניים והתנהגויות שלא תמיד ידענו אבל לא שאלנו. סבא אמר – אז עושים. למדתי מזה שאי אפשר לתכנן בעולם הזה. הרבנית למדה שלסבא יש התנהלות מיוחדת ולכן הייתה ערוכה תמיד לסעודות ולנסיעות".

קדוש, קדוש, קדוש
בגיל שמונה, כך הבבא סאלי זצ"ל העיד על עצמו, הוא הבין את התפקיד המיוחד שהועיד לו אביו, לאחר שגדל עטוף מאוד, מורחק מדיבורים לא טובים וממראות לא צנועים ובלימוד תורה מתמיד שראה בבית אביו. בעקבות הבטחה שהבטיח ולא קיים אחד מעשירי הקהילה, הוא ניגש לאביו כשכעס בלבו ואביו אמר לו: ‘דע לך שכל מה שאתה מוציא מהפה שלך קדוש ומתקיים, לכן אתה צריך להיזהר לעולם לא להוציא קללה מהפה או לשון הרע, תמיד רק לברך. תזכור, אתה רק מברך'.
כשנה לאחר מכן, כששני חברים התווכחו והוא ידע שאחד מהם הוא הצודק, הוא הלך לאביו ואמר: אבא, התאפקתי מאוד ולא אמרתי דבר לחברי כי כך הורית לי. השיב לו אביו: אם אתה רואה את הצדק שהוא לא יוצא לאור תתפלל עליו'. על זה גדלנו", מוסיפה הרבנית ברוריה.
“מאז שהוא היה קטן", היא מספרת על סבה שנולד בראש השנה, “הוא היה מקודש. שמרו עליו כמו שהוא שמר על הבן שלו ויותר. אביו, רבי מסעוד, ידע שיש לו נשמה מיוחדת כי הוא בעצמו היה אדם נשגב. הם היו חלק משושלת של קדושים והקדושה זרמה בעורקיהם, מאב לבן. הוא שמר עליו שלא יצא החוצה, שלא ישמע לשון הרע, שלא יראה מראות.
“מאז שהיה סבי בן שמונה הוא ראה את רבי מסעוד אביו ואת רבי דויד אחיו הגדול ממנו בכל יום טובלים במקווה, בתפילות, בדאגה לכלל, אהבת ישראל, והבית מלא עניים. הייתה מסורת בפסח, שסבא היה קונה גלילים של בדים, מביא חייטים ותופרות, קודם תופרים לעניים ואחר כך לבני הבית. עניי ערך קודמים לבני ביתך. מה ילד מבין? כמה עלינו לדאוג לעניים כי הם יותר חשובים, העם יותר חשוב. כל חיי אני רואה את אמי נותנת ונותנת, קונה מתנות ונותנת, נותנת חום, אהבה ומילים מעודדות ומחזקות. מגמתה לשמח לבב אנוש, משהו כמעט אין סופי. כך גדלו בבית סבא".

ממה הם התפרנסו?
“הם לא הסתמכו על נדבות ותרומות. היה להם מפעל ערק שהצליח והעיקר הרבה ברכה. כל הטוב שה' חלק להם שימש בעיקר למצוות. הם לא הרגישו שהם הבעלים. הבית והבגדים היו פשוטים אבל ראיתי גינוני מלכות, הנהגה מלכותית מלאה אחריות, התנהלות של מלך. כל הילדים הרגישו נסיכים וגם אני. העיקר היה הדאגה הרוחנית לכלל, כמו הקמת בית מדרש ותלמוד תורה לבנים ולבנות.
“סבתא הייתה דוגמה נפלאה של אשת חיל. לא שמעתי אותה מדברת לשון הרע. רק מתפללת על אחרים, וזה עשה עליי רושם גדול. כל מי שבא אליה היא הייתה נותנת לו דבר מה. אנשים אהבו אותה וכיבדו אותה אבל היא מעולם לא נהנתה מהמתנות, אלא מיד הייתה מעבירה למישהו אחר. ביד אחת מקבלת, ובשנייה נותנת".

***
הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן

אודות הכותב/ת

השאר תגובה