אין ילד סתם

חמש שנים חיפשה אמילי עמרוסי את הניצוץ הייחודי בבנה הרביעי, את התיוג שייחד אותו מכל שאר הילדים. דווקא כשהפסיקה לחפש – ראתה שמתחת למעטה ה'ילד סתם' מסתתר כוכב עולה

לפתע נפתחה מעלינו דלת, אלומה של אור מכוונת עליו, ושלט מהבהב ירד משמיים והתייצב לו מעל הראש. הוא נעמד מול הסל, הניף יד וקלע באופן מושלם. ילד מספר ארבע, מצעירי גן חובה, מייקל ג'ורדן.

כשיש יותר משני ילדים יש גם ילד אחד שהוא "ילד סתם". אין בו רע. הוא גם לא מתבלט בטוב. בלי חץ מהבהב מעל הראש, בלי כתר נוצץ. עוד ילד. לא מאלה שאת אומרת שיגיע רחוק וגם לא עז כדי להרגיז אותך. לא חד כדי לגרום לך להתגאות וגם לא מאכזב. בסדר גמור, מתוק כזה, נחת כללית, זהו.

הילדים האלה, תקשיבו לחוקרת משפחות כמוני, יגיעו הכי רחוק. הכתפיים שלהם נקיות מציפיות כבדות.
הם לא מתחרים בדימוי של עצמם במוח של אימא, וברגליים קלות הם מטפסים את כל ההר ועוקפים את אחיהם. שימו לב לילד הסתם. הוא לא סתם כאן. השנים יחלפו והילד-סתם הזה יהפוך מברווזון אפור לברבור יפהפה.
לכן אני נורא משתדלת לתלות שלטים מהבהבים של גאווה מעל כל אחד מארבעת הגמדים שלי, לנטרל בכוח את ה"סתם-ילד" שאפשר להלביש על כל אחד מהם, לאתר בולטות מצטיינת בכל אחד.
לראשון יש זיכרון נדיר וחוש הומור אדיר, השני אומנותי ויצירתי שאין כמותו, ידיו אמונות כבצלאל ומוחו מבעבע כמו סודה, השלישית רקדנית של הביוקר ושחקנית תיאטרון שומטת לסת. מה עם הילד הרביעי? חמש שנים מחפשת אצלו את הוואו, האקס פקטור, הכישרון החריג, החריף, הבלתי ייאמן. אני בולשת אחריו, מצמצמת עיניים סבלניות, מחכה.

לאחרונה, אחרי ריב עם אימא, הוא לקח כדורסל והודיע בזעף שהוא הולך למגרש. הוא לא בחוג כדורסל ולא יודע לשחק (אלא אם כן קליעת כדורים לנרות שבת נחשבת לספורט), אבל לקחתי אותו למגרש וחזרתי אחרי שעה. הגעתי לאסוף אותו ממהרת, עם שתי שקיות קניות ביד אחת וצרור מפתחות ביד השנייה.
"נו, בוא כבר", רטנתי כשהוא רץ סביבי, מכדרר ביד חזקה, מתעלם ממני כמו שרק בני זקונים יודעים להתעלם מאימהותיהם. עד כה ראיתי אותו מכדרר בסלון, בין הספה לשולחן, בדרך כלל בשבת בין שתיים לארבע. לא שמתי לב כמה זקוף ונכון הוא מכדרר. הורדתי את השקיות בצד.
לא היו עוד ילדים במגרש. הוא כדרר ורץ בו זמנית. זה היה יפה. התיישבתי בצד על מדרגת האבן הקרה וצפיתי בילד שלי עם כדורסל ביד. לפתע נפתחה מעלינו דלת, אלומה של אור מכוונת עליו, ושלט מהבהב ירד משמיים והתייצב לו מעל הראש. הוא נעמד מול הסל, הניף יד וקלע באופן מושלם. ילד מספר ארבע, מצעירי גן חובה, מייקל ג'ורדן.

הוא התאדש להתרגשות שלי והמשיך להתרוצץ. כשהרמתי את הטלפון כדי לצלם, התינוק אמר שכשמצלמים זה לא מצליח. הנחתי את הטלפון בצד וצפיתי בו קולע שוב ושוב, רץ את כל המגרש בצעדי ענק כשהכדור נע איתו כאילו היה מחובר לו לאף בחוט שקוף. נחת נמסכה באיבריי. מצאתי את החץ שלו. הוא טעון בכישרון תנועתי, קואורדינציה, אינטליגנציה של המרחב. בסוף הצלחתי לצלם, לתעד אותו קולע לסל בגיל חמש, הוכחה למה שאטען מעכשיו ועד עולם: הילד גאון.
תזכרו: אין ילדים סתם, יש ילדים שסתם להם, כי אימא לא הייתה מספיק סבלנית לגלות.

מתוך הטור החודשי של אמילי עמרוסי

אודות הכותב/ת

אמילי עמרוסי

השאר תגובה