);

"אמא, אני בסדר"

"דמעתי וידעתי שאני האדם הבודד ביותר על הפלנטה. אישה אחת קטנה עם בובו גדול וחלומות גדולים, ועם חיים קטנים שלא תואמים את גודלו של החלום." נועה ירון דיין בטור אישי

כל האמונה הפכה לתמימות של אישה שהיא בסה"כ קורבן של המציאות. נועה ירון דיין

ככה זה הלך: הקטן הביא את זה מבית הספר, העביר לזה שמעליו, זה שמעליו העביר לאחותו הגדולה, שמסרה לאחותה הקטנה, שמסרה לי, וטאצ' דאון – מזל טוב לי! קיבלתי שפעת גלאט עם כל השדרוגים של העונה האחרונה ישר לפרצוף שלי.
שלושה ימים הכחשתי, התעלמתי, הדחקתי, הלכתי ובלעתי ויטמינים עד שנשברתי ונכנסתי למיטה לשבוע של הזיות עם רעשי רקע רמים מדי ושק של מחשבות ספירלה מתמשכות שלא עוזבות.

גם בימים בריאים המחשבות הולכות איתי, אבל מחשבה שיש בצידה עשייה היא לא חמורה כמו מחשבה של אישה שלא יכולה להרים את הראש מהכרית ורק חושבת וחושבת וחושבת. אבוי לגולגולת שכך היה לה.
ככל שהמצב בבית הלך והחמיר מסביבי, ואני אין בידי להועיל, כך גדלו וטפחו המחשבות. ביחד עם ערימות הכביסה ועם מספר הסירים המלוכלכים, יד ביד עם המחסות במגבות ובמוצרי מזון.

התנפח לי הראש. לא מהשפעת, מעצמי. אני לא באמת רוצה לחלוק איתכן שפעת, אני רוצה לחלוק איתכן את חוויית חוסר השליטה. כשאני מאבדת אותה, התחושה הפנימית היא שהכול מתמוטט. שאין דבר אחד טוב שקיים באמת. הכול זה רק את ואת ואת, והבלגן שבחוץ מסתנכרן עם הבלגן הפנימי. ואם את לא מסוגלת לאחוז במושכות – כלום לא קורה כמו שצריך, וכל ההזיה ששמה החיים שלך מתמוססת מול עינייך.

אף אחד לא אוהב לראות איך מדאם קונטרול קורסת, בעיקר לא מדאם קונטרול בעצמה. כל הכוח הופך לחולשה, כל העוצמה לבכי, כל מסירות הנפש לטעויות פטאליות, כל האמונה לתמימות של אישה שהיא בסך הכול קורבן של המציאות.

בקיצור, הפכתי לגרעין קטן ומר. גוש אמא מנוזל שכועס על הכול. חשבתי שאפסה תקווה, בשלב מסוים אפילו קצת התאהבתי במצב, כי להיות קורבן זה גם קצת כיף. זה משחרר מאחריות. אמרתי לעצמי: "הנה, זאת את האמיתית! אישה פתטית עם הזיה שהיא בשליטה על משהו. את לא, עובדה. תיכנעי כבר, תעזבי הכול. זה לא שווה את זה. תני לכל מה שצריך להתפרק ולקרוב להתפרק ולקרוס."

זריקת פרופורציות
אחרי ארבעה ימים יצאתי לסיבוב בבית פלוס פינות נידחות ושירותי אורחים. כל פגם נדמה לי כפגם פנימי שלי, ככישלון אחד גדול. הסתובבתי בבית ופשוט קיטרתי וקיטרתי, התמסכנתי והתמסכנתי, כעסתי וכעסתי, דמעתי ודמעתי ודמעתי וידעתי שאני האדם הבודד ביותר על הפלנטה. אישה אחת קטנה עם בובו גדול וחלומות גדולים, ועם חיים קטנים שלא תואמים את גודלו של החלום.

ואז קיבלתי הודעה מהבן שלי שמשרת בנצח יהודה. ההודעה הכיל שלוש מילים בלבד. הוא כתב: "אמא, אני בסדר."
עשר דקות אחר כך התחילו לזרום הידיעות. שני חיילים מהגדוד שלו, אחד מהם חבר ממש קרוב, נהרגו ליד רמאללה. סמל יוסף כהן הי"ד וסמל ראשון יובל מור יוסף ה"יד.

קפאתי. כל הכעס והמרירות נשרו ברגע. כל הריכוז שלי בעצמי הפך בשנייה לעלוב כל כך, הצרות הענקיות שלי, חוסר השליטה שלי – כאילו לאישה בריאה מתפקדת ומתוקתקת יש שליטה על החיים שלה. כאילו למישהו יש שליטה על משהו, וכמה נורא הוא הצורך לשלוט והכעס שבא אחריו וכמה הכול אחד.

בזמן שהייתי עסוקה בלכעוס על הילדים שלי, כעס גדול יותר לקח שני ילדים טהורים של שתי חברות שלי. בזמן שהייתי מרוכזת ביום הגרוע שלי, היה דין גדול יותר והיו אימהות שהרגישו אותו, השם ירחם איך. הייתי כל כך רק בתוך עצמי, והנה זריקת פרופורציות, זריקת ערבות הדדית, אחדות.

התיישבתי על הספה בוהה בהודעה של החייל שלי. "אמא, אני בסדר."
דשדשתי דרך הבלגן בלי להרים אפילו גרב ונכנסתי בחזרה למיטה. הבלגן סביבי שידר לי פתאום רק דבר אחד: חיים.
הרמתי עיניים ולחשתי: "סליחה". ואז הוספתי, עוד יותר בלחש: "ותודה."

 

***
מתוך הטור של נועה ירון-דיין שפורסם בגליון שבט האחרון במגזין פנימה
רוצה לקבל כבר בראש חודש הקרוב מגזין עשיר עם הטורים של הרבנית ימימה, נועה ירון דיין, רמה בורשטיין, אמילי עמרוסי, רוחמה בן יוסף, ריקה רזאל, הרבנית נעמי שפירא, ועוד טורים, מדורים וכתבות מרתקות?  לחצי כאן להצטרפות מהירה

אודות הכותב/ת

נועה ירון-דיין

השאר תגובה