);

הסתר או גילוי: מצד שני

כאימהות חשוב לנו להגן על ילדינו מכל רע. לכן נעדיף לפעמים לא לספר להם דברים שיכאיבו להם, כמו על אירוע ביטחוני קשה או משבר משפחתי. מתי נכון לומר לילדים את כל האמת ומתי עדיף להימנע ממנה? באילו מקרים, אם בכלל, נכון להתאמץ ולהסתיר מהילדים אמיתות כואבות ומתי כדאי לחשוף אותן ולהתמודד איתן?

"למה לחשוף את הקטנים והמתוקים האלה לכל זוועות העולם? אולי זה יגרום להם לאבד את האמון באדם? ביקום בואו נשמור עליהם עד כמה שאפשר. אחר כך, כשיגדלו, יהיו להם כוחות להתמודד עם העולם ועם הרע שנמצא בו".

לרבים מאיתנו יש חלומות ושאיפות כאלה לגבי הילדים שלנו. רצון לשמור אותם עטופים ושמורים עם התמימות והאמון שלהם בעולם.
כך חשבו גם בבית משפחת כהן בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים התפוצצו בירושלים. יוני ושירה היו הקטנים במשפחה, ילדים מתוקים ורגישים. שירה הייתה בת שש ויוני בן שלוש.
כשהייתי באה לבקר את המשפחה דיברנו תמיד בקולות מהוסים, וכל פעם שאחד הקטנים התקרב כולם נלחצו. "ששש… אל תספרו לילדים!", "ששש… יוני שומע! אחר כך יהיו לו סיוטים בלילה".
בבית משפחת כהן היה אסור לדבר ליד הילדים. כל כך שמרו עליהם, כל כך חששו עליהם, מה יקרה אם הם ישמעו? אם יפחדו? ניסו לעטוף בשבילם את המציאות בצמר גפן.
"לא קרה כלום, הכול בסדר", היו אומרים להם תדיר.
לפעמים אחיהם הגדולים והמגוננים אפילו עזרו להם להכין שיעורי בית, כלומר – הכינו בשבילם את השיעורים.
למה שהמורה תכעס עליהם? הם הרי כל כך נעלבים כשצועקים עליהם.

בומרנג
היום יוני ושירה הם בני יותר מעשרים, ואף אחד מהם לא מתפקד.
הם עדיין סובלים מחרדות, למרות ואולי בגלל שניסו למנוע מהם לשמוע ולהתמודד. במשך שנות ילדותם ונערותם הם חוו הכול. כיכר ציון, סמים, נשירה מהלימודים.
אי אפשר באמת לחסוך מהילדים התמודדות. ואם ננסה לחסוך מהם – הם ייקחו אותה בכוח.
את דואגת, אימא? הבת שלך תראה לך שהיא יודעת להתמודד, ועוד עם דברים שאת בחיים לא התמודדת איתם.
תמימות תהיה לחשוב שאם איננו מדברים בפירוש ובקול על הדברים הרעים שמתרחשים, אז הילדים לא יודעים.
כאשר מתרחש פיגוע, תאונת דרכים קשה או כל אסון חלילה,  התחושות, הפחדים, המנגינה שמעבר למילים – נשמעים, אם נרצה ואם לא. משהו קרה, הם ירגישו. אי אפשר לעבוד על הילדים שלנו.
הם גם יידעו שמשהו קרה והם גם ילמדו לשקר, כמו אימא – שברור שמשהו קרה לה, אבל היא עומדת על כך שהכול ממש בסדר.

אי אפשר לחסוך מהילדים התמודדות. אילוסטרציה

איזון
"אני מפחדת לדבר עם הילדים שלי על דברים קשים", סיפרה לי נורית, "אבל הילד שומע בבית הספר ובא אליי. מה לעשות עם זה?". הילדים שומעים, מדברים ומרגישים.
מה הם יקלטו בחיישנים שלהם אם לא נדבר איתם בעצמנו?
אם לא מדברים עם הילדים על דברים רעים שקורים, המסר שעובר בלי מילים הוא: אני לא סומך עליך, אני לא מאמין בך שתוכל לעמוד במה שקורה, לא מאמין שתוכל להתמודד עם המציאות. אתה עוד קטן, לא יכול, לא מסוגל. חלש.

כמובן, אין צורך לרדת לפרטים ואין צורך להראות תמונות. בטח שלא לראות איך המחבל קופץ ודוקר. שכל ישר, כן? לא להעמיס במידע. אבל כן לדבר בצורה עניינית על מה שקרה, לא ברגשנות יתר ובביטויים כמו "אני לא עומדת בזה", "זה איום ונורא", "אני מפורקת כולי" וכן הלאה.
חשוב לדבר, ליידע מה מעציב אותי עכשיו.

"אימא, למה את בוהה?" שואלת אותי בתי בת התשע. "אני חושבת על משפחת עטר שנהרגה בתאונה, אני עצובה". "אימא, למה את אומרת תהילים?". "אני מתפללת על תושבי הדרום. שמעת מה קורה שם? יש טילים מעזה ואזעקות והילדים מפחדים ורצים למקלטים. רוצה שנתפלל ביחד?".
דיבור במידה על דברים רעים שמתרחשים עשוי לחזק את הביטחון אצל הילד, "סוף סוף יש מילים למה שהרגשתי, סוף סוף אני מבין מה קרה".

 

***
מתוך המדור חוג הורים במגזין פנימה
לקריאת החלק השני במדור 'שיתוף והעצמה' של גלית גלבוע
להצטרפות מהירה לחצי כאן

אודות הכותב/ת

מאמנת אישית וקבוצתית, מרצה ומנחה סדנאות

השאר תגובה