);

תובנות מתבשלות

אני מחפשת מפגש. רוצה קרבה. שוכחת שאחד הדברים הכי חזקים בתורת החיים שלנו הוא שהקדושה נמצאת בכול, אבל בעיקר בלב ובעיניים שלי. אם אני בעבודה פנימית של חיפוש – אמצא אותה בכל מקום. רוחמה בן יוסף בטור אישי

להתקלף מקליפות. רוחמה בן יוסף. צילום: גדעון שרון

יש אמירה כזאת, שהייתה מעצבנת אותי בכל פעם שהייתי פוגשת בה בהרצאה כזאת או אחרת, לפיה כשאישה מטפלת בענייני הבית – שם נמצאת עבודת ה' שלה.
עם הילדים, במטבח, בשטיפת הרצפה – שם היא כמו הכהן הגדול! בבית המקדש הפרטי שלה!
כך נאמר תמיד בפאתוס.
זה עצבן אותי, הרגיש לי כל כך מנותק. איזה כהן גדול?
מאיפה? גם אם אני ביום רגוע, בסוף העסק הזה של ניהול בית מגיע לרצף מטלות שחוזר על עצמו, כל הזמן, לרוב בלי שום תוכן רוחני.

נקודת שייכות
אני מחפשת מפגש. רוצה קרבה. ולפעמים, בלי לשים לב, אני מתחילה לחשוב שאת ה' יתברך אני יכולה לפגוש רק במקומות של קודש צלול ונקי, של שבת ושיעור תורה מעיף וצדיקים.
אני שוכחת שאחד הדברים הכי חזקים בתורת החיים שלנו הוא שהקדושה נמצאת בכול, אבל בעיקר בלב ובעיניים שלי. אם אני בעבודה פנימית של חיפוש – אמצא אותה בכל מקום. בכל פרט במציאות יש את נקודת החיות, נקודת השייכות לה'.
כשאני מצליחה לראות אותה ולאחוז בה, אני מוצאת אותו בכל מקום.
"בכל דרכיך דעהו", בכל דרך ובכל נקודה שאני נמצאת בה בדרך – אני נדרשת לדעת את ה'. דווקא שם, באופן המדויק שבו הוא מתגלה אליי באותו זמן ומקום.

לאחרונה התחלתי לשים לב כמה דברים בעבודת ה' אני יכולה ללמוד מתוך המעשים שלי ומתוך החוקים הנסתרים שמאחוריהם, בכל מקום ובכל זמן.
למשל, בשישי האחרון, בעודי עובדת במטבח, בבישול, באפייה, בשטיפת הכלים ובסידור הקניות, זורמות אליי ומתוכי מחשבות והבנות. ואני מוצאת את עצמי שמחה בהן ומתחברת דרכן לעשייה, ושמחה בה. באופן כללי שמחה, ואיזה כיף לבשל ככה לשבת.
וכששמחה נכנסת לאוכל, לא משנה מה המתכון, הוא יוצא משובח.

קליפה מגוננת
המחשבה הראשונה הייתה על קליפות.
אני מקלפת. בטטה, גזר, תפוח אדמה. הקליפה דקה, אטומה, לא נותנת טעם טוב בתבשיל. אבל היא פועלת פעולה חשובה מאוד, היא מגינה על הירק. אחרי שהקליפה יורדת הוא כבר לא מוגן ואם לא ייאכל – מהר מאוד יתייבש, ירקיב או יעלה ריח רע. הקליפה יורדת רק ממש לפני שמגיע הרגע להשתמש בירקות.
חשבתי על המושג קליפות. כמה אני רוצה להתקלף מכולן. להיות עם לב פתוח, נקי ואמיתי, להסיר מתוכי פחד, גאווה וכעס, לעולם. אבל מה איתי? ללכת ככה חשופה ביקום? יש משהו מגן בקליפה ולא טוב שתרד טרם זמנה, טרם בשל הפרי, טרם יש בי כוחות והבשלתי לשלב הבא. עם כל הרצון להסיר את הקליפות, התחלתי להבין, גם בהן יש צורך. אין טעות בקיומן. ההבנה הזאת נותנת לי כוח לקבל אותן אצלי, ולקבל אותן גם אצל אחרים. להבין ולשנן: אל תתעקשי להוריד קליפות טרם זמנן.

סוף לפני התחלה
מחשבה נוספת שזרמה אליי הייתה על ניקיון תוך כדי תנועה. לפעמים המציאות יוצרת לי הרגלים חדשים, שפתאום
אני שמה לב אליהם, ואני מופתעת. למשל, שמתי לב שאני מנקה אחרי כל שלב של עבודה. הקצפתי – אני שוטפת, קילפתי – אני אוספת ולפח. פעם הייתי מתקדמת מהר, כאילו תכל'ס, לתקתק את ההכנה הספציפית, אבל אז היה מצטבר עומס, בלגן. עכשיו גם אם אני רוצה – אין לי מקום במטבח הפיצי שלי, ואני שמה לב עד כמה זה משחרר. עד כמה הניקיון הוא חלק מהדבר עצמו – גם במיותר שלו אני מטפלת מיד ולא משאירה לזמן אחר.
המחשבה הזאת לקחה אותי להתנהלות שלי בכל מיני תחומים בחיים. כשאני דוחה הרבה פעמים את ההתעסקות שפחות נעימה לי ל"מתישהו" לא ידוע, אז ההתעסקות הזאת באה לי בבום, כי היא לא נעלמת. היא מצטברת.

פתאום שמתי לב כמה נחת זה מכניס. להתחיל ולסיים כל עשייה, על כל חלקיה.
בכל דרכיך דעהו.

 

***
מתוך הטור של רוחמה בן יוסף
גם אני רוצה לקבל את מגזין פנימה

אודות הכותב/ת

רוחמה בן יוסף

השאר תגובה