תמונת מצב

הגענו למצב שבו גם לילד השמיני מתוך עשרה יש תמונה בכל פוזיציה אפשרית. אלא שהתמונות הללו שמורות בתהום השכחה – הלוא היא תיקיית תמונות הילדים במחשב. רעות צימרמן בטור בכורה על ילדים בכורים, תמונות ומה שביניהם

בעידן הפרה-היסטורי של לפני הרשתות החברתיות נהגו אימותנו לכתוב את הסטטוסים שלהן בתוך האלבומים. רעות צימרמן

קחו לכן שיטה בדוקה. כדי לדעת מה סדר הילדים בכל משפחה, אין צורך לשאול בהיסוס או להעמיד את כולם בשורה ולמדוד את הגובה (שיטה בדוקה להעליב מישהו).
כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לבדוק כמה אלבומים יש לכל אחד מהם, והתשובה תתבהר כמעט כמו התמונה המקורית שיש לכל אחד מאיתנו – מרוח בגבינה ומתפקע מצחוק על כיסא ארוחת הערב.

אין איך לייפות את התמונה: 11 מתוך 10 אלבומים בבית ממוצע שייכים לבכור. עשרת האלבומים הנוספים, שגם הם שלו, שמורים במחסן מפאת חוסר מקום.
כי על הבכור אולי עושים את כל הטעויות: מרגילים אותו להירדם רק בחושך מוחלט עם דיסק ספציפי של מוצרט, גומלים אותו הרבה לפני שהוא מוכן ומכריחים אותו ללבוש עניבה וז'קט בבר מצווה, אבל בדבר אחד אי אפשר לטעות – השקיעו באלבומים שלו.
מה זה השקיעו? אני לא מדברת על מספר התמונות, כי כאן העידן הדיגיטלי מותיר לפילמים אבק או פילטר, או מה שלא מותירות אחריהן תמונות דיגיטליות. הו לא, אני מדברת על כל מה שמסביב. כי בעידן הפרה-היסטורי של לפני הרשתות החברתיות נהגו אימותנו, כמה מוזר, לכתוב את הסטטוסים שלהן ואת הפנינים שלנו בתוך האלבומים, במקום להעלות אותם קבל עם ועדה לפייסבוק או מינימום לשלוח אותם בווטסאפ המשפחתי.
כך שהאלבומים שלנו, בני השלושים פלוס, מלאים לא רק בתמונות באיכות בינונית אלא גם במילים שמספרות קצת מילדותנו ומאפשרות לנו לשחזר את הזיכרונות שהשחיתו הלידות, הגיל ובעיקר הזיכרון הסלקטיבי שלנו, שהעדיף לצייר את הילדות שלנו כמשהו קצת יותר מתוק וצבעוני ממה שנשקף מאלבום התמונות.

המהדרין, או יותר נכון המהדרות, שילבו באלבום פרטי מידע בלתי חשובים בעליל, כמו מתי יצאה השן הראשונה
(מוקדם מדי), מתי הילד ישן לראשונה לילה שלם (בגיל תשע) ומה היו שמות החברים שלו במעון (למי אכפת?).
ואני תוהה, מה ילד אמור לעשות עם המידע הזה בהמשך חייו? אנחנו באמת מחפשות עוד דברים שהילדים שלנו יוכלו להשוות ביניהם ולריב עליהם? "אימא, למה הוא התהפך בגיל ארבעה חודשים ואני רק בגיל חצי שנה?!"

סף הכחדה
האלבומים, כאמור, לא נועדו לשימוש בזמן התהוותם אלא כדי לשמש חור הצצה קסום אל העבר – בעתיד.
התמונות הללו מאפשרות לנו באחר צהריים חורפי של שבת לדפדף בין כיסי הזיכרון ולשלוף מהם תמונת זמן
ומקום ואולי אפילו רגש.
אבל זהו, שאין יותר כיסים ואין יותר לשלוף תמונה ולמצוא אותה אחר כך באלבום של אח אחר או בתקופת חיים אחרת, שהרי אין מוקדם ומאוחר באלבום. העולם הדיגיטלי אומנם הגדיל משמעותית את מספר התמונות שכל ילד זוכה להן, אבל הביא את האלבומים לסף הכחדה.

הדפסה המונית
הגענו למצב שבו גם לילד השמיני מתוך עשרה יש תמונה בכל פוזיציה אפשרית. אלא שהתמונות הללו שמורות בתהום השכחה – הלוא היא תיקיית תמונות הילדים במחשב.
אבל מה לעשות שאי אפשר לפתוח את המחשב בשבת וגם לא לשלוח ממנו את התמונה שהמורה ביקשה לשיעור יצירה? אז מדפיסים, בקטנה. מקדישים בין שעתיים לשנתיים למיון התמונות, מוצאים מבצע הדפסות חביב ומדפיסים ברוב התלהבות את התמונות שלא הודפסו מאז הברית – לכבוד בר המצווה של הפוטוגני. רק שוכחים שבסופו של התהליך מגיעה המילה השנואה ביותר בכל בית: לסדר.

זה השלב שבו אני מחשבת מסלול מחדש ואומרת: אולי בעצם אלבומים ותמונות זה לא כזה חשוב? אולי ההתעסקות האובססיבית בתיעוד מעקרת מהחוויות את החיות שלהן? אולי אין סיבה שנצטרך להסתיר מהאורחים את התמונה שלנו על הסיר או שאימא תבכה את התלתלים הזהובים שנגזזו לפני עשרים שנה בכל דפדוף מחדש?
אולי. אבל אז מה נעשה בערבי החורף הקרים? אני זוכרת איך היינו יושבים ומדפדפים יחד, יש לי ממש תמונה של זה, חכו שנייה ואני אמצא לכם אותה באלבום.

 

 

***
מתוך הטור החדש של רעות צימרמן במגזין פנימה

גם אני רוצה לקבל את המגזין בכל חודש

אודות הכותב/ת

רעות צימרמן

תגובה אחת

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: