);

 

ופעם אחת, כשהיא עוד הייתה צעירה, ישבה רעותי לדייט עם מתן לפידות מישיבת "שפתי חכמים" שהרבנית ממדרשת "נפשי-לבנות-ברוח-חסידית-המשלבת-שירות-לאומי-ולימודים-תורניים", הכירה לה, וניסתה לדלות נושאי שיחה חשובים להמשך הקשר.

היא חשבה לעצמה שזו העת לשאול את השאלות הבוערות, לפני הכל.  לפני שהיא תרגיש כלפיו משהו, ולפני שיהיו צחוקים ולפני שתרגיש מחויבת. ולמרות שלא באמת הזיז לה, היא שאלה אותו את השאלות עליהן הרבנים והרבניות מדברים במדרשה, כשהמנצחת כמובן הייתה "איך יראה שולחן השבת שלך?"

מתן הסתכל עליה וחייך, וחשב לעצמו שזה ממש קטע כי בדיוק על זה היה השיעור האחרון שלהם עם הרב ישורון, אבל לא הייתה לו תשובה כי מעולם לא דמיין לעצמו את שולחן השבת שלו. הוא הסתכל עליה וניסה לדמיין, וראה במוחו את שולחן השבת בבית בו גדל, כשכולם מדברים אחד עם השני ואז זולגים לספה כדי לקרוא קצת עיתון, ואז אמא שלו כועסת על כולם שהם ירדו מהשולחן, ואין הרבה אוכל שם כי הם אשכנזים, ואבא שלו ממלמל "אוי, פעם הייתם יושבים ושרים והיום אני נשאר פה ושר עם עצמי. חנה, מזל לפחות שהעיתונים שלנו זה רק בשבע ומקור ראשון. אני את התועבה של ידיעות לא מכניס הביתה".

אבל מתן יודע שהוא דווקא אוהב את התועבות האחרות כי הן קצת יותר מעניינות אותו ויש שם טורים שכיף לקרוא ולא רק פוליטיקה שמוליטיקה. אבל הוא ידע שרעותי גדלה בבית כמו שלו כי אמא שלה הרי מהאלה שעולות להר הבית ועושות שם סיורים, אז הוא אמר "אני רואה בעיני רוחי בית עם צחוק ילדים, ושירה, ודברי תורה על השולחן, והרבה אוכל טוב וגם קצת ניגונים ככה" למרות שהוא לא אהב ניגונים אבל ידע שהיא לומדת במדרשת "נפשי-לבנות-ברוח-חסידית-המשלבת-שירות-לאומי-ולימודים-תורניים",  אז היא בטח תתחבר לזה, ושאל "איך את רואה?"

והיא חשבה קצת וענתה "נראה לי שאותו דבר" למרות שבמוחה עברה המחשבה שהיא מקווה שהם גם יכניסו דיבורים על החיים בשולחן השבת שלהם ולא רק דברי תורה, כי זה הזמן המשפחתי האמיתי, אבל ידעה שזה מה שטוב להגיד וגם זה מה שהרבנית אמרה לה. והם חייכו אחד לשני ובחרו כל אחד משהו אחד קטן מהתפריט כי למי יש כסף כשאתה לומד בישיבה. ובגלל שהוא ענה את התשובה שהרבנית אמרה שטוב לענות, היא חשבה שזה הזמן להיפתח ולהריץ צחוקים ולדבר קצת, אז הם ישבו ופיטפטו וסה"כ היה ממש נחמד והוא גם היה נראה טוב שזה פלוס נחמד בצד.

ואז היא חזרה לדירה עם החברות ושני אמרה לה "רעותי, אבל אולי כדאי לך לחכות איתו עד סוף השירות כדי שתוכלי להשקיע את כולך השנה בנתינה ותתפתחי במדרשה?"
ורעותי חשבה ששני צודקת אבל נורא כיף לה איתו, ונעים לה איתו, והוא גם נראה טוב, שזה פלוס נחמד בצד, והם רואים עין בעין את שולחן השבת שלהם ולא כל כך רצתה להיפרד, אבל ידעה ששני תמיד עושה את מה שבסוף צריך באמת לעשות ולכן כדאי להקשיב לה כי שני היא גם בוגרת כזאת. היא הפכה במחשבה שוב ושוב, והחליטה שהצדק בצידה של שני ושהשנה הזאת צריכה להיות שנת הנתינה שלה והתקשרה למתן בלב כבד ואמרה לו "היי, אפשר לדבר?"

ומתן ידע שהיא הולכת להיפרד ממנו והעצב חדר לליבו. והיא קצת גמגמה ואמרה משהו על זה שאולי הם יחכו קצת, ושהוא בחור ממש חמוד, אבל היא מרגישה שהם צריכים להתפתח כל אחד בעולמו הרוחני ושאולי יחזרו עוד שנה – שנה וחצי ככה, כדי לבנות קודם את עם ישראל ואח"כ לבנות את עולמם הפרטי. והוא הקשיב לה וחשב שחבל כי היא בחורה נורא נחמדה, וזה הרגיש כאילו היא קצת מדקלמת מישהו אחר, ותהה אולי שולחן השבת שלו לא מצא חן בעיניה, ואולי הוא היה צריך להגיד לה ששולחן השבת שלו יהיה עם שירים , ודיבורים, וצחוקים, וגם קצת עיתונים ובסוף ישחקו ב"קטאן" והוא ייתן לה לנצח, אבל זה היה נשמע שמישהו שכנע אותה טוב מדי, אז הוא אמר שהוא לא פגוע והכל בסדר והוא מבין אותה וניתק והלב שלו קצת נעצב.

וכשרעותי ניתקה, היא אמרה לעצמה שהיא שונאת לעשות את מה שצריך כי שני אמרה ושאולי חבל, אבל הבינה שקצת מאוחר מדי.

 

אודות הכותב/ת

שיראל פלק

תגובה אחת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) בתאריך

    למה אני חושד שהקאטן מסגיר את השולחן החלומי

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: