מוצפים

הם חווים את העולם בעוצמות גבוהות, נוטים להסתגר במצבי לחץ ובמקרים חמורים יכולים להגיע לדיכאונות ואף להתאבדויות. הסביבה נוטה לומר שהם מגזימים או בכיינים, מה שמגביר את התסכול ואת תחושת הבדידות. אך לצד זאת, אנשים רגישים מאוד הם גם אנשים אמפתיים יותר, רגישים לאדם ולסביבה ומביאים לעולם את ההתבוננות בניואנסים הקטנים, באומנות, במדע ובפילוסופיה. צלילה אל נבכי הנפש של האנשים הרגישים

"אני מוצפת בקלות מהמון דברים. קשה לי עם מקומות רועשים והמוניים, קשה ליבאינטראקציה עם לקוחות וקשה לי עם עומס ולחץ. אני כבר חצישנה מובטלת ולא מוצאת עבודה. מכל עבודה שניסיתי ברחתי כבר ביום הראשון. יש לכם רעיונות? אני ממש מיואשת מעצמי".

הפוסט הזה עלה לאחרונה בקבוצת פייסבוק סגורה שנקראת "אנשים רגישים מאוד", והוא אחד מני רבים שמתפרסמים בקבוצה הזאת מדי יום. תחושת ההצפה והתסכול מוכרת לחברי הקבוצה, והם כבר יודעים להגדיר את עצמם כ"אנשים רגישים מאוד" ולתת זה לזה את העצה הנכונה ולווסת מעט את הקושי. את ובראשי ,high senstive people המושג טבעה החוקרת ד"ר ,HSP תיבות איילין ארון לפני יותר מעשרים שנה, ובכך הגדירה לראשונה את היחס לאנשים הרגישים. המחקר שלה, והספר שיצא בעקבותיו – 'אדם רגיש מאוד: לצמוח כשהעולם מציף אותך', היוו נקודת מפנה בתחום הטיפולי והפסיכולוגי, והעניקו מזור ותקווה לאחוז לא קטן מהאוכלוסייה שסובל קבע מחוסר הכלה של הסביבה בשל היותו, ובכן, רגיש. מאוד.

זקוקים להפוגה

"צריך לדבר על זה ולהגיד שזה קיים". רותי לקס, צילום: אלעד רום

מי שהקימה את קבוצת הפייסבוק הישראלית ועוסקת בהטמעת המושג בארץ ובמערכת החינוך היא רותי לקס (47), שמצאה אף היא את עצמה בתוך ההגדרה של אדם רגיש מאוד בספרה של ארון. לקס, נשואה ואימא לארבעה ממודיעין, היא סופרת ומרצה בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ חינוכי, ובאמתחתה שלושה ספרים פרי עטה (הרביעי בדרך). ספריה של לקס עוסקים בנושא בצורה עקיפה, ומביאים לקדמת הבמה את ההתמודדות של אנשים רגישים מאוד ואת דרכי הטיפול.
"הרבה פעמים הקושי הוא לשכנע אנשי מקצוע שזה משהו אמיתי ולא המצאה", אומרת לקס, "אין לזה מספיק הכרה רפואית ויש נטייה לנפנף את זה. 'תפסיק להיות כל כך רגיש', 'תתגבר'. משתמשים במילים כמו נודניק, מגזים, עושה עניין, פחדן. דברים לא רלוונטיים. אנשים רגישים מאוד הם אנשים אמיצים שבוחרים יחד עם המערכת הרגישה שלהם לעשות הכול, וזה דורש התגברות ועומק ואין לזה מספיק הכרה, במיוחד בארץ".

איך מרגישים אנשים כאלה?
"התחושה שמשהו לא בסדר איתי היא נוראית. מצד אחד אתה לא עם בעיות קשב, לא על הרצף האוטיסטי, ומצד שני שומעים לא מעט אצל מטפלים 'נו, עכשיו עוד אבחנה, אז הוא אדם קצת רגיש'. יש כאן עניין אמיתי, מחקר שהגדיר שבסביבות עשרים אחוזים מהאוכלוסייה חווים את זה. זו לא תסמונת, זה דבר שמצריך התייחסות אחרת. ודווקא בגלל זה, אפשר לטפל בזה כמו קסם".

לקס, שמעבירה הרצאות ושיחות בנושא, נתקלת בכל יום באנשים שמגלים לראשונה את עצמם בתוך ההגדרה הזאת, ומנסים למצוא דרכים להקל על עצמם בחיי היומיום. מגיעים אליה הורים לילדים קטנים וגדולים, נערים ואף אנשים בוגרים ומבוגרים שפתאום
מבינים שהם לא משוגעים ולא מדמיינים, הם פשוט רגישים. בארץ שלנו, שמעריכה את הגבר החזק והמחוספס, קשה יותר להכיל גברים רגישים, ולא פעם מתייחסים אליהם כאל בכיינים או מייחסים להם תכונות נשיות, מה שמקשה עוד יותר את ההתמודדות שלהם עם הסביבה.
כדי להבין איך חווים אנשים רגישים מאוד את העולם, חשוב להבחין בין רגשנות לרגישות, כשהאחרונה מתייחסת לעיבוד חושי ותחושתי וגורמת להצפה אצל האדם הרגיש, עד למצב שבו הוא זקוק להפוגה ולאוורור.
אחד התיאורים הנפוצים ביותר לתחושה הוא כמו להיות בלי עור, בלי מסננים, ולחוות הכול בעוצמה גבוהה יותר משאר האנשים. דברים שאנשים מסוימים יעברו בקלות – את האנשים הרגישים זה יציף ויקשה עליהם להמשיך הלאה.
"זהו עיבוד חושי אינטנסיבי של העולם, רגישות לאנשים מסביב, תחושות, התמקדות בדקויות, אמפתיה וצורך בהפוגות. אצל ילדים רואים הססנות, פחד לקפוץ למצבים מסוימים, רצון לבדוק לעומק לפני כן. יש מי שהרגישות תבוא לידי ביטוי ביחסים בין אנשים ויש שאצלם זה יהיה בדברים פיזיים. מה שעוזר מאוד הוא
שמבינים את הצורך בהפוגות".

בראשית דרכה עבדה לקס כיועצת חינוכית, אך הרגישה שזה יותר מדי בשבילה והלכה לכיוון של מחשבים.
כיום היא מנהלת צוות אינטרנט במשרד הכלכלה, אך דווקא מתוך הכתיבה היא החלה לדבר על הנושא ולהעביר אותו הלאה. בשיחות ובהרצאות היא הופכת לשליחת מצווה בעניין מול הורים, יועצים וצוותים חינוכיים, ומעבירה סדנאות בכתיבה תרפית לנשים.

מתי החלטת שעלייך להפיץ את הבשורה?
"התגלגלתי לדבר על הנושא בגלל ספר שכתבתי, 'תמיד היית כזאת'. לא מתוך שליחות, אבל עם הגיל וההכרה של הנושא ראיתי את הצורך. בעיקר לגבי ילדים, צריך לדבר על זה ולהגיד שזה קיים. אני מעבירה הרצאות למורים ויועצים, והייתי רוצה שמישהו יכיר את העניין הזה, כי ככל שאתה מזהה את זה יותר מוקדם זה יותר משמעותי. לא מדובר פה על אבחון מטורף, אבל אני יודעת שאם הייתי יודעת את זה על עצמי בגיל 12 אני בטוחה שהחיים שלי היו נראים אחרת".

אולי בצדק מפחדים במערכת הטיפולית לתת לאנשים עוד תירוצים להקל על עצמם?
"הפחד הגדול יותר צריך להיות לא לזהות את זה. כי מדובר בדיני נפשות. ילד גדל במחשבה שמשהו לא בסדר איתו – זה מפחיד אותי יותר. גם מתוקף המקצוע שלי וגם מתוך תחושה פנימית אני רוצה לעזור להם לגלות את זה בגיל צעיר. מסלול חייו ישתנה אם הוא יגלה את זה בגיל עשר ולא בגיל ארבעים. הקבוצה בפייסבוק היא קבוצה למבוגרים ויש אפילו אנשים בני שבעים. יש לא מעט שמזהים את זה עכשיו ומעבירים הלאה לנכדים בכל גיל, אבל הנטייה שלי היא ללכת לגיל הצעיר. יועצות חינוכיות אומרות לי שעכשיו הן
מבינות מה יש לילד או לילדה הזאת, שהיא כל כך נפלאה אבל לא הצליחה להבין מה יש לה. מכירים את המושג אבל אין בעניין הזה שום עשייה מסודרת".

״פרופיל 97 , אבל קשה להם להתמודד עם מה שהם חווים״. צילום אילוסטרציה

איך זה מתבטא אצל ילדים בגיל בית הספר, מקום שהוא מאוד חברתי ועמוס בחוויות רגשיות עוצמתיות?
"ילד הוא עדיין עטוף ומוגן, וכביכול מותר לו לבכות ולהרגיש. אבל יש ילדים שיחזיקו את עצמם כל היום בבית הספר ובבית יגיע הקושי הרגשי, הרבה בכי. אלה ילדים שלא תמיד מוצאים את עצמם חברתית, אז זה יכול להתפרץ על האחים או להתבטא בהסתגרויות בחדר. ילדים שלא רוצים לנסוע לפולין, לדוגמה, שזה לא מתאים להם, וגם יום השואה עצמו לחלק מהילדים הוא מאוד קשה ומציף. ובמגזר שלנו – הפגנות, למשל. זה לא מתאים לכולם. זה משהו שהחברה לא מבינה, למה אתה לא יכול להתגבר?כמו כולם? וזה נע על הרצף כל הזמן, את זה אני אעשה ואת זה לא, וצריך להיות מאוד קשוב לעצמך, לראות איפה הגבול, ללמוד כלים ושיטות שעובדים על זה ויקלו עליך, כי לא משנה לאן אתה הולך – זה הולך איתך. גם ביציאה מהבית אחרי התיכון לצבא או לשירות לאומי. בנות טובות שלא מוצאות את עצמן ועוברות דירות ותקנים בשירות לאומי ואף אחד לא מבין?מה הבעיה ומה מפריע להן.
"אחת המוטיבציות העיקריות?שלי לעסוק בזה היא הנושא של התאבדויות בצבא. חיילים רגישים שנמצאים בשירות קרבי כי יש להם פרופיל 97 , אבל קשה?להם להתמודד עם מה שהם חווים. אני מכירה כמה וכמה סיפורים באופן אישי. אימא של ילדה רגישה מאוד שהתאבדה ושמעה את ההרצאה ביקשה ממני להמשיך ולדבר על זה, שזה חשוב. הרגישות יכולה להגיע לכל מקום, בכל המישורים, ואם לא תופסים את זה בזמן, במצבי קיצון אפשר להגיע להתקפי חרדה ולדיכאון קליני".

העולם הזה גדול עלינו
מלבד הצורך בהפוגות שרווח כמעט אצל כל מי שמתמודד עם רגישות גבוהה, ישנם מאפיינים שונים ומגוונים, ואצל כל אחד הדגש הוא שונה. בספרה של החוקרת איילין ארון, 'אדם רגיש מאוד',ובאינטרנט יש שאלון קצר לבדיקת התאמה. יותר מ 12- תשובות?שסימנת ב"כן" מעידות על רגישות גבוהה. אך כמו גם סוגי המאפיינים השונים כך גם דרכי הטיפול שונות, וההמלצה של לקס היא לחפש את מה שעושה לך טוב ונותן לך, כדבריה, את הכוחות להוציא את הדבר הנפלא הזה החוצה. כן, היא מתייחסת לרגישות הגבוהה כמתנה, כנתון שקיים והשאלה העיקרית היא מה עושים איתו.

"אם זה נותן לי לעשות דברים טובים, לעזור לאנשים ולהביא רגישות לעולם הזה, אז זה מה שיש ועם זה ננצח. יש בזה מתנות: אמפתיה לאחר, מוסר גבוה, אינטואיציות, היכולת ליצור. כשאני עוברת ברחוב ורואה איש לבוש בסוודר כתום ואני שמה לב אליו, זו התחלה של סיפור. בעבודה שלי אני מנהלת צוות ואני משתדלת לעשות את זה מתוך?רגישות אנושית, וזה באמת הכוח שלי לעומת מישהו שמנהל ממקום פחות רגיש ויותר טכני. בתור הורה זו מתנה גדולה. אתה מחובר לילדים שלך מאוד חזק, מצליח להבין אותם ולהזדהות איתם. ויש גם מצבים שלא, יש פספוסים. יש מצבים שבגלל הצפה אתה לא יכול להיות שם בשביל מישהו אחר, אתה רוצה לעזור אבל צריך לעשות את ההפרדה בינך ובין העולם וזה משהו שמצריך אימון. החלום שלי הוא שעמדות מפתח יאוישו על ידי אנשים רגישים. אנשים עם לב. רמטכ"ל, ראש ממשלה. אני מאמינה שזה יכול לעשות את כל ההבדל. כי רגישות אנושית היא לא חולשה, היא חוזק. אמפתיה ויכולת הקשבה הן עוצמה, ומנהיגים שיש בהם מזה ומזה יכולים להיות רק טובים יותר וחזקים יותר ולא?חלשים או טובים פחות.
"קבוצת הפייסבוק שלנו מונה 1,600 חברים והיא רק הולכת וגדלה. אני מקפידה שזו תהיה קבוצה של הכלה וחיבוק, אבל חשוב לי כמנהלת הקבוצה וגם כאדם העניין של ההתמודדות ומציאת הכלים. לא להגיד רק כמה אני מסכן ושנולדתי רגיש ודפוק, אלא להגיד: אלו הקלפים שהקב"ה חילק לי, ויש בזה הרבה טוב, עכשיו בואו נראה מה עושים עם זה. אתה לא קורבן של החיים וזו לא גזירת גורל, יש פתרונות ודרכי טיפול וצריך לדעת איך לחיות לצד זה".

אז מה עושים? איך מתמודדים?
בשלב הראשון, אומרת לקס, מדובר בידע. לחפש, לקרוא על כך בספרים ובאינטרנט, ואחר כך לחפש כלים להתמודדות. וכאן יש חלוקה לשניים: התמודדות עצמית ועזרה מקצועית, כשבמקרה הצורך, היא אומרת, אין לה התנגדות לתרופות, אם זה משפר את איכות החיים. בין ההמלצות העיקריות יש מדיטציה, פעילות גופנית, מוזיקה, כתיבה וטיפול פסיכולוגי. העיקר, היא מדגישה, לחפש מה שעושה לך טוב. כל מה שיוצר אוורור של רגשות ובאיזון המתאים לך.
"אצל אנשים עם רגישות גבוהה האוטומט הוא להסתגר. זה גדול עליי. נכון, לפעמים העולם הזה גדול עלינו, אבל אני לא מוכנה לקבל את זה. אני צריכה לבחור את המלחמות שלי, להתכונן אליהן מראש, כמו שמישהו לא יכול לצאת לשמש בלי קרם הגנה. אם יש לי יום אינטנסיבי, אני אשתדל לא לרכז את הכול ביום אחד. ואם אין ברירה אני אתכונן, אקח שוקולד, אשן טוב בלילה לפני כן, אעשה את כל ההיערכות שצריך. אם יש משהו שלא תלוי בי, הבן שלי מחליט להתגייס לקרבי לדוגמה, זו בחירה של מישהו אחר ואני מחליטה איך להמשיך לחיות עם זה. למשל, להנחות אותו לא לתת עודף אינפורמציה. יש כאלה שישמרו על החיים בפרופיל נמוך, לי זה לא התאים. אני רוצה לחיות בעולם
הזה ולחיות יחד עם זה, לבחור את הדבר שכן טוב לי. למצוא כל דבר שיכול להקל".

שליטה במצב והפחתת לחץ

הקושי בהתמודדות עם רגישות גבוהה מועצם ביתר שאת כשאתה הופך גם להורה לילד רגיש מאוד, בטח אם יש כמה כאלה במשפחה. לינדה מרשל  (40) מאריאל היא אימא לחמישה ילדים, שניים מהם בעלי רגישות גבוהה. את האבחנה של עצמה היא מצאה תוך חיפוש מידע על רגישות גבוהה בשביל הבכור שלה.
"כשהבנתי שהוא ילד רגיש מאוד, חיפשתי טיפול לעזור לו ולהתגבר על העניינים, וגיליתי שאני מכירה את זה מעצמי ורק אצלו זה הפריע לי. חייתי עם זה כל הזמן וזה מסוג הדברים שאתה לא חושב לחפש, רק נורא רציתי לעזור לילד שלי. הוא היה אז בן שש. היום הוא כבר קרוב לבר מצווה".

הפכה את הקושי למקצוע. לינדה מרשל צילום: סמדר כפרי

במה זה מתבטא אצלו?
"הוא מאוד חרדתי. כשמישהו יוצא מהבית הוא מפחד שהוא לא יחזור, ואם אנחנו יוצאים בערב הוא יישאר ער גם עד אחת בלילה ויחכה לנו. גם בפן התחושתי, הוא לא יכול לגעת בכל מיני מרקמים כמו דשא, לא יכול לאכול דברים טחונים. המון רגישויות כאלה. והוא מאוד רגיש ואמפתי לסביבה, הוא יכול לראות מישהו עצוב והוא יתפרק מזה. הוא לא מגדל חיות, כי הוא לא מסוגל לחשוב שהן סובלות או שהן ימותו. כשהוא שמח הוא מאוד שמח, וכשהוא עצוב אז הוא מאוד עצוב, אין לו ויסות. הכול בעוצמה גבוהה. הוא יבכה באותה עוצמה אם נפל לו המוצץ בתור תינוק או שנקטעה לו האצבע.
"הבן השלישי שלי רגיש בצורה אחרת. הוא תת-תחושתי, שזו הקיצוניות השנייה. אני יודעת שאם הוא מתלונן על כאב חייבים לרוץ לבית חולים כי זה כנראה רציני. הוא לא מרגיש מכות או חבלות. הוא דווקא כן יגדל דגים וצמחים, אבל אם הדג מת זאת לוויה ושבעה והכול. הגדול סבל מחרם כי ילדים מזהים שזו נקודת התורפה שלו, הרגישות. מבחינתו כל הפסד הוא לוקח נורא קשה, בכדורגל או בכל תחרות. הוא מרגיש שהוא צריך להיות פיקס בכל המקצועות ולהיות?בסדר עם כולם וזה נורא קשה. אני?מוצאת את עצמי מרגיעה אותו?וצריכה להיות בתפקיד של האימא?שמכילה וזה מאוד לא פשוט".
היא מספרת שהיא עצמה עברה את מבחן הנהיגה רק בפעם השמינית, כי לפני כל טסט היא הקיאה ורעדה, ולפני המבחן?הפסיכומטרי היא לא ישנה שלושה?ימים. כאמור, הכול בעוצמות גבוהות, אבל היא למדה לחיות עם זה ולמצוא אצלה את האיזונים.
"הרבה בא עם הגיל, לומדים להתמודד. התחתנתי עם בן אדם הפוך ממני, ואחרי שלושה ילדים שלא נתתי לו לגעת בהם כי 'הוא לא מבין אותם כמוני' ו'הוא לא יודע מה הם רוצים כמוני', התחלתי לשחרר, לאט לאט. לומדים את זה. ההתמודדות עם ההורות מגבירה את העצימות, את התחושה שרק אני יכולה להבין אותם, שאף מטפלת לא מספיק טובה. אבל למדתי לשחרר לאט לאט, לדעת מה כן עוזר לי. מים, לדוגמה, זה מאוד עוזר. להיות בסביבה של מים, לשחות, לשתות. קפאין משפיע חזק מאוד על אנשים רגישים, אז אני יודעת שיותר משני קפה ביום אני לא שותה, כי זה מעלה את האדרנלין ומכניס להמון מתח. זה נותן הרגשה שצריך לפעול כל הזמן.
"כשאת לומדת מה עוזר לך זה מרגיע ומוריד את הלחץ. כשמבינים את הקשר בין הסטרס בחיים ובין כל הסחות הדעת בימינו, אם זה טלוויזיה, ווטסאפ, רדיו, עדכונים כל הזמן, מבינים שהכול צריך להיות במינון. להיות בהקשבה לעצמי".

על אף הקושי, הפכה מרשל את  הצורך שלה בשליטה על המצב למקצוע. היא מלמדת כיום ניהול זמן לאימהות עסוקות, והעסק שלה 'המלכה האם' מעביר כלים לניהול נכון של הזמן עם הסחות הדעת שכל אימא מכירה – הכביסה, הסירים לצהריים והעסק עצמו.
מגיל קטן, היא מעידה, הייתה ממלאה לעצמה טבלאות ניהול זמן מקודדות בצבעים בחלוקת מטלות הבית, בית הספר ושעות הפנאי. כיום, היא אומרת, זה עוזר לה
ולבני הבית להתנהל בצורה רגועה יותר ולהפחית חרדות מיותרות. כי כשיודעים מראש מה קורה במהלך
השבוע, למי יש חוג, מתי כל אחד תורן כלים או הורדת זבל, הכול הרבה יותר רגוע.
"תינוק רגוע כשהוא יודע מה קורה איתו בשלב הבא ומה סדר היום שלו. ילדים ואנשים בכלל אוהבים להיות במצב של שליטה וביטחון. יש לנו לוח התארגנות משפחתי וכולם יודעים מה קורה, מי עושה מה ומתי, מתי אפשר להזמין חברים. בכלל, המילה 'אפשר' מורידה הרבה לחץ, במיוחד לאנשים רגישים."

להיות בלי עור
אנשים רגישים ערים יותר לניואנסים במרחב. הם יותר ישימו לב לרגשות של הסביבה, וגם ליופי שבפרטים הקטנים. אומנים, מדענים ואנשי חזון הם אנשים רגישים מאוד, שדווקא בזכות הרגישות שלהם, ההסתגרות לעיתים ושימת הלב לפרטים הפכה אותם ליוצרים.
עדי יחידי  (30) היא צלמת. היא מצלמת פורטרטים וסגנון אבסטרקטי, ואף מלמדת בסדנת צילום בסמארטפון איך ללכוד את היופי שביומיום לכדי תמונה בכלים שיש לכל אחד היום בטלפון הנייד. עדי יודעת לומר כי הרגישות היא חלק בלתי נפרד מהאומנות שלה ומתהליכי הצילום.
"אנשים רגישים מאוד עושים אומנות בצורה טובה יותר בכל תחומי האומנות, כי הצד השמאלי?של המוח שלהם מפותח יותר והם מחוברים יותר לרגש", היא מסבירה. "אני לא מגיעה לצילום מתוך כאב אלא מתוך השראה ויצירה, ומתוך זה אני מוצאת שאני נותנת השראה לאחרים".
רק אחרי השירות הצבאי הבינה יחידי כי היא נמצאת על הרצף של אנשים עם רגישות גבוהה, ועד כה היא אובחנה עם בעיות קשב וריכוז. כשהגיעה לראשונה לטיפול אצל מטפלת המתמחה בתחום הרגישויות, הוכיחה לה המטפלת כי אין בינה ובין בעיות קשב שום?דבר, והיא מסוגלת לשבת ולדבר איתה בלי שום קושי – והצביעה על הרגישות הגבוהה שלה.

"אין גבול בינך ובין העולם, אין מיסוך בינך ובין הסביבה ואת מרגישה הכול הרבה יותר עוצמתי. ההרגשה היא כאילו אין לך עור בכלל", עדי יחידי

"זה מתבטא אצלי ברגישות שמיעתית ומקשה עליי מאוד להתנהל בבית ועם אנשים בכלל. קשה לי ברכבת או לשבת בכיתה בקורס בלימודים, לשמוע סאונד עדין, מישהו שמערבב ביצה נניח, מקליד או מדבר מאוד בשקט. זה מכניס אותי להצפה גדולה וזה מתבטא ממש פיזית בגוף. זה מלחיץ אותי וגורם לי לרצות לברוח, אבל יש סיטואציות שאי אפשר להתנתק מהן וזה מאוד קשה. אני לא בן אדם סוליסט, אני מאוד אוהבת חברה, אבל יש לי צורך כזה להיות רגע עם עצמי".

איך נראתה הצפה לפני הטיפול?
"טריקת דלתות, לאטום את האוזניים עם הידיים, צעקות, הייתי צועקת על אנשים שיפסיקו עם זה מיד. זה היה יוצר הרבה ריבים, תסכול, בכי. וגם תחושה של לבד. אני בן אדם חברותי, אבל גם עם חברים אתה מרגיש לבד כי אף אחד לא מבין אותך. ובגלל שלא ידעו מה זה, שמו על זה תוויות של קשב וריכוז. עברתי ממטפל אחד לאחר, אנשים אומרים שאתה מגזים, וזה יוצר תחושה של עלבון, כאילו שאת מדמיינת או משקרת.
"ברגישות שמיעתית אין לך שום הגנה. אנשים רגישים מאוד – אני קוראת להם מרגישים מאוד – אין גבול בינך ובין העולם, אין מיסוך בינך ובין הסביבה ואת מרגישה הכול הרבה יותר עוצמתי. אנשים אומרים לך שאתה צריך לפתח עור של פיל, זה ביטוי שגור, אבל צריך להבין את החשיבות של מה שאומרים. ההרגשה היא כאילו אין לך עור בכלל. תחשבי על פיל בלי עור, כמה זה קשה. כמה הכול עוצמתי יותר. יש כאן אנשים עם ידע ויכולות ורגשות שהעולם הזה צריך, וכשחוסמים אותם הם מרגישים מתוסכלים כי הם לא נותנים את מה שהם יכולים לתת".

אחרי שעברה בעצמה טיפול, בהכשרת NLP למדה יחידי קורס מטפלים ועברה תהליכים עם עצמה לחיזוק המערכת וההכרה העצמית, ביניהם גם הוקרת הטוב על המתנה שקיבלה יחד עם הרגישות.
"אנשים רגישים מאוד צריכים להבין שיש להם תפקיד, שהם באו להאיר את העולם באור שלהם, שיש להם חשיבות ומשמעות. אני מרגישה שהשליחות שלי היא לחבר את האנשים לעצמם, ללב שלהם. כל החיים התרגלנו להתנתק מעצמנו כדי לשרוד, ויש פה אנשים עם בשורה חדשה: להיות מחובר לעצמך, לחיות חיים של משמעות, של אחדות.
"הרבה אנשים עוברים מתווית של אדם רגיש למקום של קורבן חלש ומסכן, וזה לא מקדם. אני מרגישה שכאשר אני מדברת על זה עם אנשים, אני מאירה בהם את המקומות הטובים שלהם. אני משפיעה דרך התכונה הזאת, ומביאה את עצמי לידי ביטוי. אני מרגישה חזקה, משמעותית ואוהבת את עצמי. נוצרה איזו קהילה שאפשר לדבר בה על זה, שיח של קבלה ואהבה עצמית, וזה שינוי מהקצה לקצה, מתסכול לאהבה עצמית. העניין הוא לקחת את נקודת המוצא שלך ולדעת לאן את יוצאת ממנה".

אודות הכותב/ת

טל ביסמוט

השאר תגובה