הפרדת שדות האהבה

למה בעלי הוא לא החבר הכי טוב שלי? עידית שלו מביאה את דברי ימימה אביטל ז"ל ומחדשת כי דווקא בזוגיות הנשענת על המרחב האישי של כל אחד והפרדת ה'שדות' – נוצר קשר של אהבה חזקה ובריאה

 "צמח לא יכול להיות ביחד עם השורשים של עוד צמח אחר. אפשר שישכון לידו בלי מאבק, בידידות כמעט, אבל השורשים, הגזע, צריכים להיות בתחום האישי של כל אחד. וניקח גם זוג, אם נראה אותם מדי דבוקים זה לזה, נראה אותם כאוהבים, ולמעשה בסופו של דבר יהיה ריב, כי אין מרחב מחיה לאף אחד. אין מנוחה. אין חִמצון לפעולות האישית, לרצון האישי, למחשבה האישית, הגבולות הם יסוד לקיום ולזוגיות".

                                                                                               ימימה אביטל ז"ל

בזוגיות תקינה, אנחנו מאפשרים מרחב מחיה לכל אחד מבני הזוג. בין בתחילת קשר, כשאלו עדיין דייטים ואין בהם ודאות האם שנינו רוצים להמשיך הלאה, ובין אם זה בזוגיות רבת-שנים. כשיש לכל אחד מבני הזוג את תחומי העיסוק שלו, את המרחב שלו ליצור, להתפתח ולגדול – אנו מגיעים אל הזוגיות שלמים יותר, וממילא לא מנסים לינוק מהזוגיות ומהשני בכוח את מה שחסר לנו בתוכנו. אנחנו לא נעשות תלותיות בבן הזוג, רק בשביל שנרגיש אהובות ושיש לנו מקום.

כשאנו נמצאות בתקופת הדייטים, ולא עושות שום דבר בין פגישה לפגישה, רק יושבות וממתינות לטלפון, אפשר לקלוט שם ש"אין לנו חיים" מלבד הזוגיות הזו, ושלמעשה אנחנו מצפות שבן הזוג המיוחל יציל אותנו מעצמנו ומחיינו. ולהפך, כשאנחנו ממלאות את חיינו בטוב המתאפשר לנו, אנחנו מגיעות אל הזוגיות מוטענות ומתודלקות בטוב, בעשייה יומיומית שיש בה סיפוק ושמחה, וממילא קל יותר להתחבר אל היש שבתוכנו ובתוך השני.

הזוגיות זקוקה לחמצן, לאוויר לנשימה. נשים רבות נבהלות בתחילת הנישואין מכך שבן הזוג הוא לא החבר הכי טוב שלהן ולא תמיד זמין רגשית עבורן, כמו שהן ציפו שיהיה. הוא לא איש השיחה המדהים שקיוו שיהיה. לאט לאט אנו לומדות למצוא את הטוב שקיים בביחד שלנו, לעשות יחד את מה שמותאם לנו, ואת מה שחסר לנו – להשלים לבד, ללכת עם חברה לשופינג (במקום שיישב על הספסל בחוץ וישתעמם…), ללכת לבד לשיעור או לשיחה שמדברים על נושאים שמעסיקים אותנו ופחות מעניינים אותו. כשאנו מקבלות שזו הזוגיות שלנו, אנו יכולות לפתח את עצמנו גם באופן אישי ולא להיבהל מכך שאולי משהו בזוגיות לא בסדר. להפך, ככל שאנו מתפתחות בתוך עצמנו, אנו מגיעות אל הזוגיות עם יותר קבלה, הכלה, נתינה, הבנה אישית ורצון אישי. אלו הן אבני היסוד של הזוגיות הבריאה שלנו. אנחנו פחות משתלטות על המרחב של השני. מכבדות את המרחב והרצונות שלו. ישנם חלקים בתוכו שהם רק שלו, בבחינת סוד, ואין מקרב יותר מאשר סקרנות ועניין כלפי בן הזוג. כשאין כבוד כלפי הנִפרדות, הסקרנות פוחתת, כי אנחנו כביכול מבינות ויודעות עליו הכל.

השאלה שיכולה להנחות אותנו בתוך הבירור של הפרדת השדות בזוגיות היא: מה שייך לי? ומה לא שייך לי?
כשאנחנו מזהות מה שייך לנו ומגלות בכנות מה לא שייך לנו ואיפה אין לנו שליטה עליו, מתחילה התבהרות. אנחנו מתקרבות אל בן הזוג לא מתוך שתלטנות, אלא מתוך אִפשור ונתינת מרחב, ואלה ממילא מחזקים את האהבה יותר מאשר שתלטנות, דרישה ודורסנות. הפרדת השדות מבן הזוג איננה ניתוק. היא באה כדי לחבר אותנו טוב יותר, כדי לתאם ולהתאים את עצמנו לזוגיות, במידה הנכונה לשנינו, שיוצרת התקרבות בריאה. זהו איזון דק ועדין: אנחנו ביחד בזוגיות הזו, בחום, קרבה ואהבה, אך זהו יחד מתוך הפרדה בריאה במקומות שבהם אנו מנסות לשלוט ולהתערבב.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

אודות הכותב/ת

הכותבת היא פסיכותרפיסטית, תלמידה ותיקה של ימימה אביטל זצ"ל ומדריכה בכירה בלימודי ימימה. בעלת תארים בייעוץ חינוכי, תרפיה באמנויות ופסיכותרפיה

כתוב תגובה