);

דיבורים של אמת

"דווקא עכשיו, כשסוף סוף התיישבתי וכולי מכוונת לדבר אמת, פתאום אני מרגישה את השקר שלי. אני שמה לב איך אני מדברת עם הידיים, מרגישה שזה מוגזם, רבי נחמן קורא לזה -חן של שקר" – נועה ירון דיין בטור על אמת, שקר ומלכות

אבא ארך אפיים, כאן נועה בת רות.
מקלידה ומקשיבה פנימה, כדי לשמוע את קולי שלי.
כדי לחבר את המילים המתאימות, להתאחד עם פעימות ליבי המתרוצץ.
אני אומרת ללב שלי: שב לב. ארצה, רגלי. אני לא יכולה לבקש ממך לדומם מנוע כי זה עלול להיות בעייתי מבחינתי. כל כולי בנויה עליך. אור הלהבה שבך בוער עד אינסוף וישרוף את שנינו אם לא נסתנכרן מדי פעם.

אז בוא רגע, לב. תהיה איתי, תפעם איטי, אני רוצה להקשיב לך. רוצה לפעום כולי במקצב המדויק ביותר.
אני רוצה לדבר באמת.
וכל זה למה? כי קבעתי פגישה – איתך, מלכי ואלוקיי.
אז למה אני לא שומעת את עצמי פתאום?
אולי כי נדמה לי שאתה לא שומע, אולי כי קולי שלי נשמע באוזניי חסר חיים, כמו דרך מגאפון. כאילו הדיבורים שלי לא רק שלא יגיעו עד אליך, אלא לא יעלו מעל תקרת החדר. סתם דיבורים חלולים, חסרי נשמה, חסרי אמת.
כמה רחוק יכול להיות הפה מהלב?

כחוט השערה, כזה דק הוא ההבדל בין אמת לשקר. שקר מתחפש לאמת, אמת מתחפשת לשקר. קולות מתחלפים לי בחלל הגולגולת, מתחרים על תשומת הלב. אליך צריך לבוא נקי, בלי מסיכה ובלי תחפושת.
אליך צריך לפתוח את הלב כמו מגילה – לדבר מילה מילה, אות אות.
דווקא עכשיו, כשסוף סוף התיישבתי וכולי מכוונת לדבר אמת, פתאום אני מרגישה את השקר שלי, את המסיכה שלי נדבקת לי לפנים. אני שמה לב איך אני מדברת עם הידיים, מרגישה שזה מוגזם, רבי נחמן קורא לזה "חן של שקר" – כל המניירות שאספנו מאין סוף דמויות כריזמטיות שראינו בסרטים ופגשנו בחיים.

מול כל העולם מילא, אבל מולך? זה מביך. מחפשת חן של אמת, כמו שהיה לאסתר המלכה.
מחפשת להוציא לא רק דיבורים של אמת, אלא דיבורים ממקום פנימי של אמת. לא מצליח לי בינתיים, אני מרגישה שטחית. כל מה שתכננתי לספר לך פתאום נראה לי לא רלוונטי.
כולם סביבי (וגם אני, אם להגיד את האמת) מדברים על "להיות אני בכל הכוח". לממש את כל הכישורים שנתת לי, לפרוס את כנפיי. אבל תכל'ס, אני שואלת אותך אמיתי- אמיתי, איך עושים את זה? איך שומעים את הקול הפנימי הנכון ופועלים לפיו? איך אני מפסיקה להסתבך בשרוכים של עצמי ולהיתקל בעצמי וליפול? אני מרגישה קשורה,
מסובכת ומפותלת. אני יודעת המון על המון נושאים, אבל את עצמי אני לא ממש יודעת.

כמו עכשיו
אני חושבת על אסתר המלכה. היה לה חן של אמת שכנראה לא היה קשור ביופי חיצוני. הייתה לה יכולת להיות היא גם בחצר המלך אחשוורוש, לא להיסחף אחרי שלל הלהטוטים שמאפשר תקציב הארמון המנופח. איך היא לא ביקשה דבר? איך היא נשאה חן, לבשה מלכות ועמדה שם בחצר המלך הפנימית? רק היא. בלי שום פירוטכניקה, בראש מורכן, בהתכווננות פנימית, בשפתיים רועדות, במצח מתוח ונקי מקמטי דאגה. איך היא חיכתה בהכנעה למגע השרביט שידון אותה לכף זכות ולחיים?

אני רוצה מרכז כוח פנימי כזה, אמונה כזאת בעצמי, בך ובצדקת הדרך. רוצה כזאת עוצמה.
יש בי עוצמה כזאת, אבל היא מכוסה בכל כך הרבה חיים של אחרים, בדעות של חכמים, בתאוריות של מומחים, בהרגלים רעים, בדפוסים חולים.
איזה קטע, פתאום אני שומעת את עצמי. וזו אני, זה הקול שלי. הנבוך, המתלבט, המשווע אליך ואל הבהירות שיש בקרבה אליך. היי נועה, טוב לשמוע אותך, טוב שקמת הבוקר. טוב שלא נחנקת לגמרי מרוב שכבות וכיסויים, מסיכות ותחפושות.

אתה ואני יודעים שהיא שם, המלכה שאני, בעומק העומק שלי. מחכה כל יום ללבוש מלכות, לעשות את שלי בענווה ובעוצמה. אז תן לי, בבקשה, עזור לי לשמוע את עצמי בתוך בליל הקולות. תהיה איתי ברגעי הרעש ותן לי רגעים של בהירות וביטחון איתך. כמו עכשיו.

 

מתוך הטור של נועה ירון-דיין במגזין פנימה

אודות הכותב/ת

נועה ירון-דיין

השאר תגובה