כבד דווקא כשכבד

אין מחלה מבזה יותר מאשר אלצהיימר. מדוע? כי לזקן אין עתיד. הוא עומד למות כל הזמן. גם ההווה שלו מסכן בעינינו. מה נשאר לזקן? העבר שלו. הרבנית ימימה מזרחי על כיבוד הורים דווקא בקושי

כבד את אביך ואת אמך. מצווה כל כך חשובה.
המדרש מביא שלושה סיפורים. הראשון הוא על דמא בן נתינה. ממי לומדים כיבוד אב? ממנו – גוי שחי בארץ ישראל, וחכמים באו אליו ואמרו: "אביך מוכר אבנים יקרות. חסרה לנו אבן בחושן של הכהן הגדול. תמכור לנו, נשלם לך יפה".
"אני לא יכול. המפתח של קופסת האבנים מתחת לכרית של אבא. אבא שלי ישן עכשיו ואני לא מוכן להפריע לו".
"די, ניתן לך המון כסף".
"לא".
"נוסיף לך".
"כיבוד אב. לא מוכן".
ובאמת הוא לא מכר להם. הם כבר פנו לעזוב את ביתו, אלא שאז אביו התעורר והעסקה הושלמה.

בסיפור נוסף אנחנו פוגשות את רבי טרפון עם אמו הזקנה והחולה. היא מוגבלת בתנועותיה, לא יכולה ללכת. בכל בוקר רבי טרפון בא לעזור לה. הוא שם את רגל ימין שלה על שמאל שלו, את שמאל שלה על ימין שלו והולך איתה.
בסיפור הבא אנחנו פוגשות את רב דימי, רב חשוב מאוד, שאמו לא שפויה. הוא יושב בישיבה חשובה עם קיסר רומי וכל הרומאים החשובים סביבם, והיא מגיעה, קצת סנילית וקצת משוגעת, ויורקת לו בפנים: טו!" ומכה אותו במקל – "בום!" ומשליכה את ארנקו. ורב דיני שואל: "אימא, מה שלומך היום?"
אומר המדרש באופן נפלא: הדגש בכיבוד הורים יהודי הוא לתת כבוד בסיטואציה לא מכבדת! לא כשזה לפי השכל, אלא כשזה מעצבן. דווקא כשהם במצב מבזה, או אז מתעוררת המצווה הכי גדולה.

רבי טרפון, מה הוא עושה? "אימא, רוצה לקום? שימי את הרגליים שלך על שלי".
מישהו אחר היה אומר: "לא טוב הדבר שאתה עושה. יש כיסא גלגלים, יש הליכון, קח בהשאלה מ'יד שרה'. כך תוכל להתפנות לעניינים שלך והיא תהיה חופשייה בתנועותיה".
"סליחה", אומר רבי טרפון, "חיות מרימות את הגוזלים שלהן בגופן. אני רוצה להוליך את אימא. תראי, אימא, את הולכת. את כמעט כמעט אישה רגילה".

תלמידה שלי, שאמהּ סבלה שנתיים וחצי של ייסורים איומים בגלל מחלה, סיפרה: "אנחנו לא אחים ואחיות סיעודיים, ואנחנו לא יודעים לטפל בה כמו בבית חולים, אבל החלטנו שלא נזוז מהמיטה של אימא רק בשביל דבר אחד: לשמור לה על הכבוד. כי המחלה הזאת, אין לה כבוד. השגחנו שהיא תעשה את הצרכים שלה בכבוד, בלי טיטולים. השגחנו שהיא תהיה מכוסה. יום יום טיפלנו לה בציפורניים, בצבע לשיער ובאיפור. יום יום, עד שהיא הלכה לעולמה".

לכבד במצב לא-מכבד
לרב דימי יש אימא עם אלצהיימר. אין מחלה מבזה יותר, לא מכבדת יותר, מאשר אלצהיימר. מדוע? כי לזקן אין עתיד. הוא עומד למות כל הזמן. גם ההווה שלו מסכן בעינינו (ופעמים רבות גם בעיניו). מה נשאר לזקן, מה?
העבר שלו. הזיכרונות שלו.
נטולי עתיד, מזולזלי הווה, ובאה האלצהיימר, המחלה הגועלית הזאת, ולוקחת מהם גם את הזיכרון. גוזלת מהם את העבר. ועל זה אומר ה': כבד! כשזה הכי קשה ומעצבן – אז תכבד. דווקא בעשרת הדיברות זה כתוב, כי את לוחות הברית משה רבנו שבר בהר סיני, ולזקן סנילי קוראים "שברי לוחות", אל תבוז לזקן ששכח תלמודו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. גם האיש הזקן הזה היה פעם לוחות הברית.

מיהו הזקן הראשון שקיבל אלצהיימר? שלמה המלך.
איזה איש גאון, איזה איש חכם, והוא נהיה זקן וקראו לו אגוּר בן יַקֶא על שם כל התורה שהוא אגר והקיא. וכל השכל הזה, מאגר השו"ת האנושי הזה, לעת זקנתו היה מסתובב ברחובות ולא זוכר היכן ביתו והיו מסלקים אותו מדלת לדלת ואיש לא זכר ולא האמין לו שהוא שלמה המלך. היש צער גדול מזה?
אלצהיימר מקצר לזקן את החיים. אומר ה': אם את מכבדת אדם במצב לא מכובד, כשהוא מרביץ לך וצועק עלייך – כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. החיים שלך לא יתקצרו. את לא תהיי, חס ושלום, עם אלצהיימר.
ה' לא ימחק לך את העבר. יהיו לך חיים ארוכים-ארוכים בע"ה. כיבוד הורים שהוא הפך היעילות, וכולו אהבה. ומסיים המדרש ברב אבדימי שהיו לו חמישה בנים. אבל כשאבא שלו היה דופק בדלת, הוא לא הרשה לאף בן לפתוח לו את הדלת. והוא היה רץ ואומר: "רגע אבא, רגע אבא, רגע אבא, אני בא", ופותח לו את הדלת. הוא בכוונה עשה לעצמו כבד. הכביד על עצמו עוד, בכוונה. היו לו בנים שיכלו לעשות את זה ביתר זריזות, אבל הוא ידע שהיכן שכבד, זה כבד את אביך.

אודות הכותב/ת

הרבנית ימימה מזרחי

השאר תגובה