כשהייתי בת 18, לקחתי לי שנה לנפש במדרשת מכון אורה.
פעם בשבוע, ימי רביעי אם אינני טועה-היינו הולכות למכון מאיר לשיעור של הרב אלישע וישליצקי.

באחד השיעורים הסמוכים לפסח סיפר הרב בקולו מלא- הנועם, מילה אחר מילה (מי שהיה בשיעורים של הרב יודע על מה אני מדברת. היה לו קצב מיוחד משלו….) שלפסח הם מגיעים אחרי טיול.

מגיעים עם כוחות שהתחדשו.
גוף שנשם עמוק והתמלא ולא מתוך שטף הניקיונות וההכנות.

הרגשתי איך באותו רגע אני נשטפת גל של בריאות נפשית מהאדם הענק שיושב מולנו. וזה הלך איתי.

צרבתי לי בלב את אותו שיעור, הבטחתי לעצמי שיום אחד גם אני אגשים את הבריאות הנפשית הזו. בסוגריים אומר שהחוויה שלי מערבי חגים הייתה קשה.
מריבות. כעסים.
פחדתי.

כל המתח שהיה מנת חלקינו רק התעצם בימים האלה.
ובחיי שפחדתי. לחשוב על טיול משפחתי בימים שלפני פסח,היה בשבילי חלום רחוק, ששייך לאנשים אחרים.

ב"ה התחתנתי וכל שנה ניסינו
וזה לא קרה.
פשוט לא קרה. תמיד היה מה לעשות עד הרגע האחרון. עד שחברתי צופיה לקס האהובה אמרה לי "זה עניין של החלטה! תקבעי תאריך ביומן ותיהי מחוייבת אליו" וכך קרה.

מאז,תודה לה' ולצופיה השליחה שבדרך ולרב שהטמיע בי את החלום המדויק הזה, אנחנו יוצאים לטייל בשבוע שלפני פסח. חוזרים לבישולים ולבדיקת חמץ (טוב, ולכביסות מהטיול)

אין לי מילים כדי להסביר כמה טוב ונחת זה הכניס לנו הביתה.

כל שבוע עשיתי משהו קטן לפעמים לבד, לפעמים הזמנתי נערות או נערים לעזור לי, והתקדמתי. בשבוע האחרון בעלי גם היה שותף, ובאמת במוצ"ש האחרון המטבח היה כשר לפסח
וזה רגע של אושר.

ממליצה לכם לנסות, ולהצליח 🙂

אודות הכותב/ת

רננה שלם

אישה. אמא. יוצרת.

השאר תגובה