תנו לשמש לעלות

החדשות בוערות בעצמותיה של ליטל שמש. היא לא מתנצלת, מפגינה ידע ודעות מבוססות – גם אם הן לא בהכרח עולות בקנה אחד עם המיינסטרים של הברנז'ה התקשורתית, לוקחת את המושכות לידיים ויוצאת להילחם למען שמה הטוב של מדינת ישראל מבית ומחוץ

ליטל שמש היא לא עוד עיתונאית או אושיית פייסבוק במפת הדרכים הישראלית.
מגישת הטלוויזיה של ערוץ 20 מביאה למסך משהו שונה – בחורה צעירה, ימנית, תל אביבית, צמחונית, מזרחית ולוחמת במיל', שמאמינה בעבודה קשה בלי להתבכיין.
"הייצוג לימין בתקשורת הוא ספציפי מאוד. כל העורכים למיניהם בערוצי המיינסטרים החליטו שאין ימין חילוני, ואם כבר מישהו מייצג את הימין אז הוא או מתנחל או דתי, וזה לא נכון", היא מסבירה.

"לא באתי לעולם הזה בשביל לחלוף על פניו. בראש מעייניי נמצאת המדינה ולכל אדם יש תפקיד, וזה יותר חשוב לי מעצמי." שמש, צילום: הלל מאיר

ביומיום תוכלו למצוא אותה גם מג'נגלת בין אולפן החדשות 'ישראל היום', כתיבת טורי דעה, המצאת פורמטים טלוויזיוניים, נסיעות ליעדים אקזוטיים ופחות ברחבי העולם או הנחיית טקסים רשמיים ובינלאומיים. שמש מגייסת את שירותה הצבאי כלוחמת ואת כישרונותיה הרטוריים המעולים כדי לשנות את הקונספציה כלפי ישראל ברחבי העולם, ומנפצת את התדמית של חיילי צה"ל.
רק עכשיו היא חזרה מנסיעה למועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה, כחלק מהמשלחת של ארגון 'האמת שלי', תנועה שהיא אחת ממקימה ומטרתה להוות קונטרה לפעילותו של 'שוברים שתיקה'. הפעם היא נסעה לא כדי לסקר אלא כדי להסביר שהמהומות ליד הגדר הן לא הפגנות, "אלו הפרות סדר אלימות. העזתים לא רוצים לחצות את הגבול כדי לשתות איתנו קפה, אלא כדי לטבוח במשפחות יהודיות".

את ליטל פגשתי לראשונה אי שם לפני עשור, כששתינו השתתפנו בתוכנית ההכשרה לדיפלומטיה ציבורית של StandWIthUs . כבר אז היא עשתה חיל ונראתה מוצלחת ולא כל כך נגישה בעיניי. שנתיים לאחר מכן שוב הצטלבו דרכינו, הפעם על ספסל הלימודים, ושם מהרגע הראשון שבאמת החלפתי איתה מילה גיליתי בחורה מרשימה, עוצמתית ובלי טיפת אגו, שמכתתת את רגליה בעולם למען שמה הטוב של מדינת ישראל.

"אין לי אגו בכלל. אחד הדברים הטובים שאימא שלי עשתה איתי הוא שכבר בגיל 16 היא לקחה אותי
לשיעורי תורה. אחד השיעורים שהכי נחקקו בזיכרוני מאז היה על למה חשוב לבטל את האגו, למה כשמישהו נותן לך הערה שאת לא אוהבת לשמוע זו הזדמנות לתקן את עצמך. לקחתי את זה לכל החיים. עולם התקשורת הוא תחום שבו אני נתקלת בהמון אנשים עם אגו, ואני מבטלת את הדבר הזה לחלוטין. אני מאוד מודה על זה, כי ככה צומחים ומתפתחים".

כאן ביתי פה אני נולדתי
שמש נולדה לפני 35 שנה לאימא ממוצא הודי ולאבא יליד הארץ. אמה עלתה ארצה בגיל 15 יחד עם אחיה הגדול, שרצה להתגייס לצה"ל.
"גדלתי בבית מאוד מסורתי ורוחני. בעבר הייתה קהילה יהודית גדולה בהודו, אבל היום נותרו שם אלפים בודדים וכמעט כולם עלו לישראל".
אמה סיפרה לה שאנטישמיות כמעט לא הייתה בהודו, וכל דת חגגה את חגיה בחופשיות.
כשהייתה בת חמש הוריה התגרשו והיא עברה יחד עם אמה ואחיה מאשדוד לגדרה. "אימא שלי גדלה אותנו די בכוחות עצמה. אני נמצאת בקשר עם אבא שלי, אבל כשהיינו קטנים הוא לא היה כל כך נוכח, ואימא שלי החזיקה אותנו. בתקופה ההיא זה היה קשה וחריג להיות אישה גרושה. לגדל ולפרנס שלושה ילדים לבד זאת משימה קשה מנשוא, והיא עשתה איתנו עבודה מדהימה".

לבטל את האגו, שמש, צילום: הלל מאיר

איך זה היה לגדול בבית כזה?
"כשאת גדלה בבית כזה את הופכת עצמאית מגיל מאוד צעיר. אני מעריצה את אימא שלי על כל מה שהיא נתנה לנו. היא גידלה שלושה ילדים בכוחות עצמה ועשתה הכול כדי שיהיה לנו טוב ושלא יחסר דבר. אני מזכירה לעצמי תמיד איזה מזל שהיה לי אותה, וכמה אני מי שאני היום, על כל רבדיי, בזכותה".
למרות שזה מאוד לא טריוויאלי שילדה בת 12 תדע באיזה מקצוע היא רוצה לעסוק בעתיד ותתחיל לצעוד במסלול הזה, ליטל כבר עשתה את בחירותיה בערך בגיל שבו אנחנו חשבנו על המגמות לחטיבה.
"חלום העיתונאות התעורר בי בגיל 12 . בתקופת בית הספר היסודי רציתי להיות רופאה, כי מאוד רציתי להציל את העולם ולרפא אותו. איכשהו מה שאני עושה היום משיק לתחום הזה בעיניי, כי יש לך כוח להשפיע על אנשים, לשנות חיים ולהביא סיפורים. ידעתי שאף אחד לא יסדר בשבילי שום דבר, וכבר בגיל צעיר הייתי פעלתנית וגם מאוד דעתנית ואידיאליסטית. כתבתי בעיתון המקומי של גדרה, ומגיל 13 כתבתי במגזינים לנוער ולילדים. הייתי מתרוצצת כל היום, מחפשת סיפורים וכתבות. זו פחות או יותר הייתה הילדות שלי".

מה חשוב לך בעשייה הזאת?
"אני מרגישה שלא באתי לעולם הזה בשביל לחלוף על פניו. בראש מעייניי נמצאת המדינה ולכל אדם יש תפקיד, וזה יותר חשוב לי מעצמי. אני רוצה להעביר את החיים שלי בידיעה שעשיתי משהו משמעותי ותרמתי".

הזדמנות למשימה
צה"ל זימן אותה להתגייס לשורותיו כחיילת במודיעין בתפקיד תרגום מאנגלית, "אבל הדבר האחרון שרציתי אחרי כל הבגרויות זה לשבת כל היום במשרד בין ארבעה קירות ולקרוא טקסטים. חתמתי על ויתור וביקשתי תפקידי לחימה".
בהשראת אחיה, שהיה אז קצין בגולני, היא התגייסה כלוחמת למג"ב, "עשיתי גיבוש למג"ב ועברתי, אבל לא ידעתי כל כך לאן אני מכניסה את עצמי. שרדתי את הטירונות בשן ועין. אחר כך ניסיתי להתקבל לגל"צ, שלחתי להם פקסים כי רציתי שינצלו את הכישורים שלי – אבל מעולם לא חזרו אליי. מאוד קשה להיכנס למקומות האלה".

למה רצית להגיע דווקא לשם?
"זה יכול היה לחסוך לי עשר שנים של עבודה, אבל במקום זה בניתי את עצמי בעשר אצבעות. אני מוקירה את הדרך וחושבת שהיא חשובה. דווקא הקושי מוליד איתו הזדמנות. למדתי את זה בילדות כשהפכתי להיות ילדה מאוד בוגרת בגיל צעיר, אחרי זה בצבא ואחרי זה בעבודה בתחום התקשורת, שזה שוק לא פשוט ולא קל. יש מעט מאוד גופי תקשורת והמון אנשים שרוצים להיכנס, ואני מגיעה מאג'נדה שמאוד לא מקובלת. רק בשנים האחרונות יש איזושהי פריחה של גופי תקשורת מהצד השני של המתרס, שמביאים גם קולות אחרים, למרות שזה עדיין לא מספיק".

את שירותה הצבאי היא גייסה לטובת העבודה העיתונאית שהיא עושה כיום. "השירות תורם לי גם היום בעבודה. שירתי בחברון, במזרח ירושלים ובכל הגזרות החמות של האינתיפאדה השנייה, התקופה שבה שירתי. ראיתי את אזורי החיכוך בעיניים, מהשטח. אני חושבת שזה נתן לי הרבה, גם כאישה – כי זה ממש מרחיב את מנעד היכולות הפיזיות והנפשיות שלך, היות שאת עוברת דברים קשים מאוד פיזית, אם זה בטירונות או באימונים – ואם זה נפשית, כי את בקושי יוצאת הביתה, ויש שמירות ארוכות בקור של ירושלים בלילה, מעצרים בלילה והמון דברים שכאישה לא דמיינתי שאעשה. זה מאוד חישל ובנה אותי".

אחרי שסיימה את שירותה הצבאי, עיתוני הילדים המתינו לה וגייסו אותה לשורותיהם.
"במשך ארבע שנים הייתי העורכת הראשית של עיתוני הילדים של ידיעות אחרונות, ואחרי זה עזבתי כי בער בי לעשות חדשות. הבנתי שיש לי תשוקה לפוליטיקה ואקטואליה ולכל מה שקשור במדינה".
שמש הפכה לכתבת חדשות בדרום בתקופה של מבצע עופרת יצוקה, משם עברה להגשת האולפן של 'ישראל היום' באינטרנט, קיבלה את תפקיד המנחה של 'ערב חדש' בחינוכית, ובשלוש השנים האחרונות היא מגישת החדשות של המהדורה המרכזית בערוץ 20 . "התחלתי כפאנליסטית בפטריונטים בעקבות טורי הדעה שלי, ועכשיו אני מגישה שם תוכניות שונות – את חדשות הלילה ואת מהדורת החדשות".

חלום העיתונאות התעורר בגיל 12, שמש באולפן ערוץ 20. צילום:

איפה התגבשו דעותייך הפוליטיות?
"כשנכנסתי לאקדמיה. פתאום במהלך לימודי התואר הראשון נתקלתי בכל מיני מרצים כמו גדעון לוי, שהעביר את אחד הקורסים שלמדתי בהם. ואז לא נותרה לי ברירה אלא להתחיל לשאול את עצמי שאלות".

מה מצבו של עולם התקשורת הישראלי בעינייך ומה צריך לשנות?
"התשובה המתבקשת ביותר היא גיוון, גיוון, גיוון. העם מתוסכל שקולו לא נשמע במהדורות. התקשורת מאוד חד-גונית, אותו מילייה לבן, תל אביבי ושמאלני שלא נותן פתח לקולות אחרים. אז יגידו 'אבל יש את עמית סגל', אבל הוא היה צריך לשתוק עשר שנים כדי להגיע למעמד שהוא נמצא בו היום, כדי שהוא יוכל באמת לדבר. צריך יותר גיוון של דעות בערוצי הטלוויזיה הגדולים, שישקפו את מה שקורה בעם באמת".

הכתבה המלאה במגזין פנימה גיליון ניסן
להצטרפות עוד החודש למגזין הנשים האיכותי בישראל לחצי כאן 

 

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה