);

תעצרו את החיים, אני רוצה לרדת

"מתי הייתי באמת בחופש? מתי בשנים האחרונות הלכתי לישון באמצע היום? מתי יצא לי להסתובב בנחת בקניון, בין מבצעים, בהילוך איטי", אמילי עמרוסי במחשבות על עבדות וחירות בת ימינו

הקטן בן שש. אני תוקעת דגל בקצה פסגה: מתקלח לבד! בן הזקונים יצא לדרך עצמאית, כולל ניגוב ופיג'מוז' (לבישת פיג'מה), ניצחתי.
עוד קצת מאמץ במעלה ההר, עוד חצי מיליון חביתות, והם גדולים. אני חושבת מחשבות על חופשה במקום רחוק כדי לחגוג את המאורע ונזכרת: בן שש זה אומר שכבר שש שנים לא הייתי בחופשת לידה.

שש שנים אני עובדת רצוף, כמו פועלת במפעל בדים בירדן. שום הפוגה של יותר מארבעה ימים. שום נקודת יציאה בזמן. שום חופש גדול.
לקחתי ארבעה ימים באיטליה. זה גבה בייביסיטר במחיר של כרטיס טיסה למנהטן, תיאומים וסידורים ברמת האירוויזיון, ולחץ בעבודה לפני ואחרי שהוציא לי אפטות בפה.
לפני כן היו יומיים חופש בחנוכה. "חופש". קמפינג עם ילדים באתר של בטון וחול שמכונה "חאן" משום שתלו בדים על קירות חדר האוכל שלו. לרדוף אחרי ילדים בנקיקי הנגב, להכין ארוחת פויקה, לסחוב חצי בית ולנהוג חצי יום.

מתי הייתי באמת בחופש? מתי בשנים האחרונות הלכתי לישון באמצע היום? מתי יצא לי להסתובב בנחת בקניון, בין מבצעים, בהילוך איטי – ולא לתלוש שמלת שבת לילדה, לרוץ לקופה, להפיל בדרך את הטלפון שמצלצל ולשכוח את הילדה בחנות? מתי שתיתי קפה בלגימות איטיות ולא בהרקה אחת כמו וודקה?

ביום בהיר אחד, שלישי בשבוע, יום רגיל לחלוטין, קצת קריר, נפלה עליי תובנה במשקל טון: זה הולך להיראות ככה עוד 35 שנה לפחות.
בצעירותנו היו לנו הפסקות פרסומת שחתכו את השגרה בגושים גדולים. לא רסיסי חופשונים של יומיים חול המועד או שבת בבית מלון, אלא חופשת סמסטר סטודנטיאלית של ארבעה חודשים. חופשת לידה של שלושה חודשים. מילואים של חודש. אבל הפסקנו ללדת, הפסקנו ללמוד באוניברסיטה, הפסקנו לעשות מילואים. מה שנשאר הוא רצף בוצי ותובעני, נעדר יציאה לפרסומות, של מה שקוראים החיים.

ארבע פעמים הייתי בחופשת לידה. המירכאות שנוהגים להצמיד לחלק הראשון של הביטוי הן מהמוצדקות.
זו לא חופשה אלא עבדות 24/7 , חתיכת איבר שלך שיצאה לך מהגוף וקיבלה אישיות, פרצוף שחור-לבן מהאולטרסאונד שהפך לתלת מימד שמשמיע דרישות, שקיבל חיים, כמו הגולם מפראג, ובטח אם יש לך עוד ילדים – את לא שוכבת מתחת לעץ קוקוס ושותה מיץ מנגו בקשית. רבה וקשה היא העבודה ב"חופשת" הלידה.
אבל היא מבקעת את הרצף. חודשים שמשאירים את העבודה מחוץ ללב שלך. יש אי בלב ים. הפסקת ריענון בנסיעה בכביש לא נגמר. חנות נוחות בכביש שש.

כשהתחלתי לעבוד שמתי לב לביטוח הלאומי שאני משלמת, וחשבתי שכל אדם צריך לממש את זכותו החוקית והפיננסית לקבל דמי אבטלה. פעם בחיים.
אולי פעמיים. לשבת בבית ולחכות לגאולה. לסדר אלבומי תמונות. לחפש עבודה חדשה, טובה יותר.
ללכת לישון באמצע היום. הביטוח יסדר לחם ומים. כל השאר שטויות. כך חשבתי בצעירותי הרחוקה.
אבל מי ייקח היום חופשת אבטלה באמצע השוונג? מי תעצור קריירה, קשרים, התבססות מקצועית? מי יכולה להסתפק בקצבת אבטלה, שלושה רבעים מהשכר שלה? מי ישלם משכנתא כשאני אסדר אלבומי תמונות?
מה שכן, לא אכפת לי להיקרא למילואים. פעם בשנתיים, חודש הפסקה. אתרום זמן בשטיפת כלים. אסיע נכים.
אגרד לקרנפים את הגב. מה שדרוש למדינה. חודש שבו אסור למעסיק לפגוע בתנאים שלי, וכמו בחופשת לידה – אסור לו גם לבקש ממני לעסוק בצורכי העבודה.
אחזור שמחה ורעננה. יהיו פחות אנשים עצובים במדינה הזאת.

בינתיים מדברים על העלאת גיל הפרישה לנשים. היגיון כלכלי יש. שוויון יש. חשק – אין. במדבר המשתרע לפניי עד היציאה לגמלאות אני לא רואה עץ או פרח. רק סיזיפוס שדוחף אבן לראש ההר. אל תאריכו לי את זה יותר.

אודות הכותב/ת

אמילי עמרוסי

השאר תגובה