);

סדר עדיפויות

"למה לא יצאנו עד כה לנופש זוגי? היו לי תירוצים לרוב. הילדים קטנים מידי ותלויים בי, מה יהיה אם יבכו?" מדור זוגיות בוחן את הזוגיות שבתוך ההורות

"הילדים או אתם?".
"מה?!" התבלבלתי.
"מי בראש סדר העדיפויות בבית? הילדים, או את ובעלך?" חייכה האישה היקרה שישבה מצידו השני של השולחן, פורטת את השאלה למילים קטנות וברורות.
"הילדים", עניתי מיד. "ברור שהילדים", חייכתי במבוכה שנבעה בעיקר ממהירות התשובה שלי, כאילו האופציה השנייה בכלל לא הייתה רלוונטית.

נזיפה אוהבת
לפני כשלוש שנים התברכתי בשיחה מעוררת מחשבה עם רבנית ידועה ומוכרת מאוד. בעיניים חודרות ומבט חם היא הצליחה לשלוף ממני בקלות מידע שאפילו אני לא נתתי משקל לקיומו.
מזל שאיני יודעת סודות מדינה, חשבתי לעצמי בזמנו.
"לא, לא היינו בנופש זוגי מאז נולדה הבת הבכורה", עניתי בפשטות לשאלותיה. האמת? עד לאותו הרגע, זה דווקא היה נשמע לי ממש, אבל ממש נורמלי. בשנייה שהבטתי בעיניה הבנתי שהמידע שסיפקתי נשמע בעייתי.
למה לא יצאנו עד כה לנופש זוגי? לשאלה הזאת דווקא היו לי תירוצים לרוב. הקול האימהי שבי גרם לי להתעשת במהירות והתחלתי לפרט: "הילדים קטנים ותלותיים בנו", קבעתי. "ומי בכלל יסכים ויוכל לשמור עליהם לכמה ימים?" הוספתי מיד. "ומה יהיה עליהם אם יבכו? הם יבכו. ברור שיבכו. הם יהיו מסכנים! נטושים!". המשכתי לתרץ ולתרץ, עד שאפילו אני כבר לא האמנתי לעצמי.

את הנזיפה האוהבת שקיבלתי באותה שיחה לא אשכח לעולם. "להיות הורים זה נפלא, אך מה על להיות רעיה בלבד לכמה ימים? מה על זמן זוגי יחד?" היא שאלה.

שינוי מציאות
את התובנות מהשיחה הזאת לקח לי זמן לעבד למציאות מעשית. בעלי ואני ישבנו ובנינו תוכנית פעולה לטווח ארוך. בראש התוכנית עמדה המטרה הבסיסית: לאפשר לבתנו הבכורה להרדים את אחיה הקטנים בלי שנהיה נוכחים פיזית בבית.
זה לא היה קל, אני מודה. אבל משקיבלנו החלטה שגם לנו מגיע זמן משלנו זה הלך ונהיה פשוט יותר. בפעמים הראשונות הם מחו ובכו, ואנחנו הסברנו שגם לאבא ואימא מגיע זמן לבלות זה עם זה. כשסיגלנו את זה כמנהג ושידרנו החלטיות – ההתנגדות פסקה.
שנה וחצי לאחר השיחה המדוברת, זימן לנו הקב"ה הזדמנות לנופש זוגי שקיבלנו לגמרי במתנה, אבל התאריך המדובר יצא בשבת. "נעזוב אותם ליממה שלמה?" הקשיתי המומה בפני בעלי "בלי האופציה לשוחח איתם בטלפון אם צריך?" נחרדתי.
שבועיים לפני השבת המדוברת החלטנו שהתשובה חיובית, אנחנו הולכים.
כשיום שישי הגורלי הגיע כמעט התעלפתי. כתבתי לכל אחד מאהוביי הקטנים אין סוף פתקים, כמעט לכל שעה ביום. על השיש במטבח פרשתי כל תרופה שקיימת בבית: להורדת חום, להורדת קור, נגד שלשולים, נגד געגועים ועוד.
תדרכתי את הגדולה שלי תדרוך צה"לי שלא היה מבייש את מח"ט גולני מול פקודיו. גם הסבתא היקרה, שבאה ככוח עזר, תודרכה רבות וחייכה תוך שהיא מזכירה לי שגם היא גידלה פעם ילדים (אותי, לדוגמה) וכן, היא יודעת לקנח לקטן את האף.
משתמו התדרוכים, לא נותרה ברירה. יצאנו לדרך.

מהפך
תחושת השחרור שהרגשנו באותה שבת הייתה מדהימה. בצאת השבת הילדים נמצאו בריאים ושלמים, והמסקנה שנרשמה בדפי ההיסטוריה המשפחתית הייתה חד משמעית: נופש זוגי הוא הכרחי!
שום דבר בעולם לא יכול להשתוות ליום שכולו רק את ובעלך. והילדים? תאמינו או לא, הם למדו לכבד את המרחב הזה, והיום הם מבינים שכך נכון.
זוגיות או ילדים? היום התשובה ברורה לי.

אודות הכותב/ת

הכותבת היא מנחה בתחום ה- NLP

השאר תגובה