);

הולכת תמיד איתי

ילדותנו ובגרותנו מלאות בזיכרונות מהן, נשים עוצמתיות בעלות לב זהב שמילאו את ליבנו וחיינו, סבתות ששרדו את זוועות השואה ובחרו בחיים. השנים חלפו, אנחנו בגרנו והן כבר אינן, אבל הרוח מלווה אותנו תמיד. בשמחות, במכאובים ובהתלבטויות בחיינו – מישהי הולכת תמיד איתנו. נכדות לסבתות שעברו את התופת כותבות ומתגעגעות

לפני ארבע שנים איבדתי את אחת האהבות הגדולות של חיי.
היא הייתה בת 97 , עדינה ורגישה, עוצמתית ואשת ברזל, מטופחת כמו שאני כנראה לעולם לא אהיה, עם לק אדום משוח בקפידה תמידית על ציפורניה, עם שיער סמיך ועבה שלא היה מבייש בת 16 . היא הייתה סבתא רבתא שלי, וכל כך הרבה מעבר.
כשהיא הלכה, ידעתי שתוך חודשים ספורים החצי השני שלי יופיע, וכך היה. ידעתי שהקב"ה פשוט לא יכול להשאיר אותי ככה, עם החור העצום הזה, עם החיסרון של מישהי שהעניקה לי אהבה חסרת תנאים. וידעתי גם שהיא תשב מעתה והלאה בסמוך לכיסא הכבוד ותזכיר, השכם והערב, שיש איזו צעירונת כאן למטה שחייבת שידוך מהר.

אני דור שלישי לשואה. סבתי שתחיה שרדה כילדה קטנה יחד עם הוריה. יש לי בני דודים מדרגה חמישית שאני מגיעה לאירועים שלהם, כי סבא רבא שלהם וסבתא רבתא שלי היו בני הדודים היחידים ששרדו לפני יותר מחצי מאה, ומאז הקשר נשמר. אצל ההורים שלי יש תיקייה מסודרת עם צילומים של ניירת רבה המעידה על העבר, מסמכים בשפות שונות שמעולם לא קראתי ועד היום אני לא יודעת אילו סודות וסיפורים הם טומנים בחובם.
סבתא רבתא שלי, האישה המיוחדת ביותר שהכרתי, הסתלקה לפני כמעט ארבע שנים. מאז אני כותבת לה, מדברת איתה, מתייעצת ובעיקר מתגעגעת. כואבת את העובדה שהיא לא זכתה להיות בחתונה שלי, לראות ממני דור חמישי ולראות אותי מאושרת. אני חולמת עליה מלטפת אותי, מספרת לי שוב כמה אני יפה ומושלמת, חולמת על היום שבו תהיה לי בת שתיקרא על שמה.

יצאתי למסע, לחפש נשים כמוני – נכדות של, נשות הדור השלישי, שבשנים האחרונות למדו לחיות עם הגעגוע המתמיד לסבתות שהלכו. יחד פרטנו כל אחת את נימי נפשה על הכתב.

יצאתי למסע לחפש את נשות הדור השלישי . מכתבים, אילוסטרציה

חיים שזורים
ורד קליין (לבית גולדברג)

סבתא,
לפני זמן מה מצאתי קופסת עץ ישנה, שבורה, מלאה בתמונות בשחור ולבן. תמונות שאורזות את סיפור חייך. חופשות משפחתיות עוד בפולין כשאבא היה בן ארבע, רגעים משפחתיים קסומים, תמונות שנשלחו אלייך ממכרים שנשארו שם, כתובות בפולנית בכתב יד מתגלגל. הרגשתי צורך עז לפענח ולגלות את כל הסודות ולשרטט לעצמי את סיפור חייך. להרכיב את הפאזל מכל רסיסי המידע ששמעתי לאורך השנים.
תמונה אחת משכה את תשומת ליבי יותר מכול. את מופיעה בה לצד סבא ושניכם אוחזים בתינוק ששוכב על כרית מלמלה לבנה. עור פניכם קורן, עיניכם בורקות, אי אפשר להתעלם מהשמחה האוחזת בכם.
"לציון פדיון הבן ביום 14/1/51 לבננו האהוב שלמה אליעזר", כך כתוב בדיו כחולה בכתב יד מתפתל בצידה האחורי של התמונה. בנכם בכורכם, ראשית השושלת, זרע
חי וקיים לאחר הזוועות שעברתם. אני מדמיינת את סבא, שהיה אדם מופנם ושקט, רוקד משמחה. ואותך אני שומעת מתגלגלת מצחוק של אושר מהול בפולנית, מנגבת את דמעות השמחה.
נפרדנו לפני שמונה שנים. מאז נולדו לך ולסבא עוד אחד עשר נינים, נוספים על אלו שזכית לראות בחייך. רובנו עוד גרים בשכנות ומלווים זה את חייו של זה, כאן במושב שייסדתם במו ידיכם. ביתכם משמש לי היום כסטודיו ולעסק שלי קראתי על שמך, 'שושנה'.
את שזורה בחיי בדרכים נפלאות, במילים מצחיקות שנהגת לומר בעברית משובשת, בחפצים שלך שאני משתמשת בהם עד היום, במטפחת שלך שבה אני מכסה את ראשי באזכרה שלך ואפילו במבנה גופי המזכיר אותך כל כך. ובעיקר, בתחושה שאת נמצאת איתי כשאני זקוקה לך. אני מרגישה כמו היום את ידך מלטפת את ראשי המונח על ברכייך.

ורד.

שגרירה של החיים
מטי מור

סבתא מטילדה האהובה,
התמונה שלך ושל סבא מעטרת את קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו "ג'וניור גז". את שמך נושאת אני בגאווה ובכבוד. אצילותך נכחה בחיינו, ובאמצעותה הבנו שיש לנו חלק ממשהו גדול. הילדים הזכירו אותך היום, מתרפקים. כשהיו רכים בשנים הושבת אותם על ברכייך ושיחקת איתם משחקי ידיים (במנגינת "ז'ה טה טיאן טי מה טיאן פאר לה ברבישטה…").
אפילו את כיתה ג' לא סיימת, אך כתב ידך ודיבורך היו רהוטים כשל שגרירה – שגרירה של החיים. חייך זימנו לך התמודדויות שסימנו בגופך כאבים, ואת מעולם לא התלוננת, רק ביקשת סליחה על שהייתה לנו הזכות לתמוך בך לעת זקנה.
סיפור חייך הוא בסיס איתן לבניין ההיסטוריה, על אנשים שהיו ואינם. היית מספרת הכול לפרטי פרטים, מעולם לא שכחת שמות, צבעים וריחות, ואת הכול תיבלת בפתגמי חוכמה ("כול תתיאה פיאל חיר", כל מה שמגיע – לטובה). ואנו שכחנו לרשום, לתעד. זמן רב עבר עד שהבנתי שהיית חלק מהמלחמה שהטביעה בעמנו זיכרון. היית נערה שנשאה יתמות מאב בגיל צעיר, ברחת תחת הפגזות מבית הורייך אל מפעל נטוש, לחסות בו, לישון על מזרנים מאולתרים ולקום בבוקר כשהם רטובים מדליפת מים או אולי מדמעות.
שני מחזרים היו לך בתקופה ההיא, בכל פעם שחלפת ברחוב הם התחרו על ליבך, עד שהתחילה הפגזה וכל אחד היה נמלט לכיוון מסתור אחר. הפצצה אחת חרצה גורל – שסבא יישאר בחיים. הוא, שקם בכל בוקר למחנה העבודה ועבד גם בעבור אחיו שהיו דומים לו בקלסתרונם. גם לאחר שנישאתם והמלחמה שככה לא תם מסעכם ושוב מצאתם עצמכם נאלצים לברוח, הפעם משוטר מוסלמי שחשד בכם שאתם מבריחים יהודים. ובמבצע פרטי, שהיו שותפים לו רק אתם ושלושת ילדיכם, השארתם את ביתכם כמות שהוא, שלא יחשדו שעזבתם, והיטלטלתם למדינה אחרת, עדיין בגולה.
סבא זכה להיקבר כאן ואת עלית כסבתא. אלו היו לך שנים יפות.
טיילת בארץ לאורכה ולרוחבה, הכרת חברות חדשות ורווית נחת מהנכדים ומהנינים. אני זוכרת את הריח שלך ואיך היית שרה לנו. ידייך החמות היו מכינות לנו מאכלים טעימים כמו שרק את ידעת להמתיק. היית מגוללת באצבעותייך את ה"ניקיטוש" (פתיתים אפויים) אחד אחד ומזמזמת. הכנת כל מאכל לוותה בשיר המיוחד לו, כך המאכלים האהובים רקדו לנו בבטן. הכול היה מעשה ידייך.
זה מדהים שאנחנו מתגעגעים לדברים גשמיים, אבל זה בדיוק הקסם – שאת הכנסת גם בהם נשמה, סבתא. בכל פעם שהרגשנו "רסרה" ניגשנו אליך. יד קפוצה שמסתירה מלח סובבת מעל ראשנו, ממלמלת תפילה עתיקה לבורא עולם ומסירה מליבנו מועקה. אחד הדברים הזכורים לי מסיפורייך הוא הקשר המיוחד שלך עם סבתך, שלימדה אותך את חוכמת החיים: לתפור, לבשל, לכבס, לרקוח. יד ביד לקחה אותך לרפא חולים בעזרת תפילה נושנה שעברה – כמובן – מסבתא לנכדתה. ממי לעזיזה (סבתא יקרה), תפרת בי זיכרונות שלא ייפרמו. לימדת אותי ברגעים קשים לרפא את עצמי, לשאת תפילה, והכול מתוך ענווה.
ככתוב במצבתך: "דבקה לעפר נפשי, חייני כדברך".
אכן זכרך ברוך.

מטי.

את שזורה בחיי ,אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

יום ה'אין'
אביטל טרקיאלטאוב

בבושקה שלי,
כבר שלושה ימי שואה שאת שם. מה אתם עושים היום?
מתאספים כל הנשמות, אלה שנרצחו אז, ואלה ששרדו ונפטרו בשיבה טובה? אולי אתם מקיימים מן טקס כזה, שבו כל אחד מהניצולים מספר מה הוא השאיר כאן למטה? אילו שבטים הוא בנה, כמה נכדים ונינים הגיעו לעולם אחרי שנגמרה המלחמה. בטח אתם מספרים לכולם שהנכדים שלכם משרתים בצבא – קרביים! כלומר, מסבירים שהתחתנתם ומצאתם אהבה, שנולדו לכם ילדים, שהם גדלו, התאהבו והביאו לעולם ילדים משלהם. אתם מסבירים שיש צבא, כי יש מדינה, עם שטח ממשי וגבולות, ויש אויבים שצריך להילחם בהם. שיש לנו טנקים ונשק וחיל אוויר.
בטח בהמשך היום אין לכם הרצאה מרתקת בנושא "איפה אלוקים היה בשואה?", כי אתם רואים מתחילת העולם ועד סופו, הכול גלוי לעיניכם והשכינה שורה שם איתכם, שלמה ומנחמת. אתם לא זקוקים לספקולציות יותר, גם לא לשיעורים באמונה.
בבושקה שלי, כאן יום השואה היה בשבילך יום ה"אין". אין אחיות, אין הורים, אין בנות דודות, אין את כל מי שהיה ונעלם, אפילו קברים אין.
יום האין.
ושם? שם את איתם שוב, עם כל אהובייך ואוהבייך הראשונים, צופים בנו כולם יחד. עכשיו היום הזה הוא יום ה"יש"? כי יש לך כל כך הרבה שם למעלה וכל כך הרבה כאן למטה ואת רואה ומרגישה גם משם וגם מכאן.
תמיד אמרת שהדבר הראשון שתעשי כשתגיעי למעלה, זה לתבוע את הקב"ה בדין תורה על מה שהוא עשה לך בשואה, " and I will win !" הכרזת. צחקנו שהקב"ה נותן
לך חיי נצח כדי לא להיכנס למשפט.
באמונה שלמה בקב"ה – אני גם מאמינה שזכית. שכשהגעת בית דין של מעלה חיכה לך מוכן וערוך, פרטי חייך פרושים לפניו כעדים. אני מניחה שאת מוציאה בכל שנה ביום הזה את פסק הדין, מנופפת בו ומכריזה: "ניצחתי. הגעתי למעלה אחרי 97 שנה ואלוקים אמר שאני צודקת".
תמיד חשבנו שתחיי לנצח, היית חזקה מדי כדי לא לחיות. אני יודעת שאת נצח, שמתנות רבות שקיבלתי מאז שהלכת הן פרי עמלך.
תודה על שאת הכי יש שבעולם.
מתגעגעת בטירוף, תמיד.

אביטל.

 

אודות הכותב/ת

השאר תגובה