);

בין שואה לתקומה

אנחנו נמצאים בימים של בין לבין
זו תקופה כזו בשנה,שכולנו שמים הכל הכל בצד
את השוני והמחלוקות
ומתחברים

מחזיקים ידיים,לא עוזבים
מנגבים דמעות על עוד חללים משותפים וכאלה שאינם
בוכים בקול

נותנים כתף אל כתף,כפשוטו
המוות מלכד אותנו

ככה זה קצוות. הם מחברים.
לזה הם נועדו.

הדגל עוד בחצי התורן
תכף הוא יעלה
ויתנוסס בגאווה.

עדיין מחזיקים ידיים,
ודמעות הכאב יהפכו לדמעות של התרגשות והודיה,
ואז נעבור לטקסים וזיקוקים
פופקורן בשקיות לילדים
לחמניות עם קטשופ ונקניקיה חמה
וילדים בחולצות לבנות שרוקדים על הבמות,
מציירים לעצמם ילדות.

אלו ימים שהקירות בפייסבוק
משקפים את קירות ליבם של האנשים פנימה.
מדממים, מלאי געגוע, מניחים חסרונם על השולחן, מבקשים חיבוק.

הימים האלה מתחלפים ועולות תמונות גאווה ישראלית
זיקוקים בשמי הארץ
ועיר מאירה לעיר ומוסרת את הגאווה הלאה
יוצרת חוט עדין של קשר בין כולנו
בכל מקום שבו נהיה.

בשפת הנפש קוראים לזה להחזיק מורכבות.
להבין שיש גם שחור וגם לבן.
גם שכול וצער ואובדן, וגם עצמאות וצבא וביחד שאין לו שני.

בימים האלה כולנו מתחברים.
אחד לשני,
ולציוני-הדרך העצובים בחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו.
כשכולם מסביב בוכים
יש איזו לגיטימציה לשחרר קצת את ההחזקה הנוקבת מעל מנעול הרגשות המודחקים,
ואנחנו מרשים לעצמינו לבכות על הנופלים,
וגם קצת על עצמינו.

על מקומות חשוכים שדרכנו בהם בדרך
ולפעמים עדיין דורכים על געגוע שקיים בכל אחד מאיתנו
למשהו, למישהו, אולי לעצמינו.

מאחלת לנו שתמיד נזכור מאיפה באנו,
ולאן אנחנו רוצים ללכת,

עוד נגיע!
הרי הגענו.

אודות הכותב/ת

רננה שלם

אישה. אמא. יוצרת.

השאר תגובה