);

האם מותר לחלום?

מכירים את מחשבוני הרשת? מחשבון האהבה מציג התאמה זוגית בין בני זוג פוטנציאליים לפי הנומרולוגיה, האסטרולוגיה, הפסיכולוגיה והפתולוגיה. מחשבון גימטרייה מעניק צירופי מילים לכל ערך מספרי: 562 זה גם ציונות, גם נעל בית, גם אסף אמדורסקי וגם בושם ארוז. מחשבון לוטו בוחר מספרים אקראיים למילוי טופס הלוטו בשביל מי שמתקשה לבחור מספרים אקראיים בעצמו. מחשבון

מכירים את מחשבוני הרשת? מחשבון האהבה מציג התאמה זוגית בין בני זוג פוטנציאליים לפי הנומרולוגיה, האסטרולוגיה, הפסיכולוגיה והפתולוגיה. מחשבון גימטרייה מעניק צירופי מילים לכל ערך מספרי: 562 זה גם ציונות, גם נעל בית, גם אסף אמדורסקי וגם בושם ארוז. מחשבון לוטו בוחר מספרים אקראיים למילוי טופס הלוטו בשביל מי שמתקשה לבחור מספרים אקראיים בעצמו. מחשבון שמות מציע שם לילד לפי תאריך הלידה. כלים שהופכים את חייהם של מטומטמי העל למטומטמים עוד יותר.

ומי המטומטמת שלא יודעת לחשב אחוזים ונדרשת למחשבון רשת? ובכן, אחרי ביקור קבוע בעמוד שמסייע למצוא כמה זה משהו מתוך משהו באחוזים, העמוד הציע לי מיוזמתו להכיר מחשבון חדש ומרהיב: כמה ימים נשארו לך עד גיל שבעים. למה עד גיל שבעים?
זה מסמן את הקץ, או את היום הראשון של תחילת החיים האמיתיים? המחשבון החביב והאכזר גילה כמה ימים נשארו לי עד גיל שבעים: 10,945 ימים. בשנים זה נשמע הרבה (שלושים).
בימים זה ממש מעט. קצת יותר מעשרת אלפים ימים כדי להשלים חלומות ותוכניות, לכתוב ספרים, לטפס אל הפסגה ולרדת במשקל. 10,945 ימים! זה כלום.

אין ברירה, החיים קצרים, ולכן התיישבתי להכין רשימת יעדים לעשור הקרוב. אני בת ארבעים היום, כתבתי במילים איפה אני רוצה להיות בגיל חמישים. בעוד 3,650 ימים. מה יקיף אותי, מה אביא עד אז אל העולם, לאן
אגיע מבחינה משפחתית, מקצועית ופנימית. בעיפרון קטום על דף לבן מניתי את החלומות. הרמתי את הרף כאילו אין מכשול שיעצור אותי. כל חלום הניב את ההתנגדות שלו: אל תעופי על עצמך, אל תציבי יעד גבוה מדי, אל תאכזבי את עצמך. בכל שורה שמעתי לחישה: מי את חושבת שאת? למה את חושבת שתצליחי? אין לך את הכוחות. מצאתי את הכפתור שמנמיך את הווליום של הקולות, וכתבתי אותי בגיל חמישים בלי מחסומים.

גם ביום ההולדת העגול הקודם, שלושים, כתבתי רשימת יעדים. הייתי בתהליך קואוצ'ינג קצר. אני זוכרת את הדרישה לצייר את חיי עשור קדימה. יעד אחד, שהיה כתוב על דף לבן לפני עשור, אכן קרם עוד וגידים והתגשם. האחרים לא. היעד שהתגשם הוא זה ששרטטתי באופן שלם, עם מפרט טכני מלא ונתונים מדויקים כולל איור. יכולתי לדמיין את הצבע, הריח והקולות של מה ששרבטתי. ואני יודעת שההגשמה הייתה חייבת כלים אצלי בתודעה. הייתי חייבת לראות אותה כדי להגיע.

את הדף שבו כתובים חלומותיי לעשור שבין ארבעים לחמישים קיפלתי והכנסתי למגירה. אני לא צועקת את  היעדים ולא כותבת אותם לעיניכם. מצאתי את כפתור הווליום אבל לא את כפתור הכיבוי, והקולות הנגדיים אומרים: פדיחות! את תישמעי הזויה. אז זה שלי, פרטי, סוד כמוס לפרה ולסוס.
אני מסתכלת על הדף ונמלאת פחדים. זה כתוב, מפורט למדי, ועכשיו אני לא מצליחה להנמיך את הלחישות.
הפחד הראשון הוא איך להגיע ליעד. תהיי מציאותית, אמילי, מדובר בחתיכת הר לטפס. יש בך די כוחות? רצון? יכולת? ואיפה בכלל הסולם הזה. איך תציבי רגל רועדת על השלב הראשון שלו, ואת אפילו לא יודעת היכן הוא?

הפחד השני הוא מה יקרה אם לא אגיע ליעד. אם לא תצליחי, אם גיל חמישים יתרגש עלייך והרשימה הזאת תהיה שווה לקליפת בצל? והפחד השלישי הוא מה יקרה אם זה כן יתגשם. ובאמת, זה הפחד שהכי תוקע אותנו: הפחד להיגאל.
החיים הם מתח, משימה, ציפייה, השתוקקות. אבל מה יקרה כשהמשימה תושלם? כשנגיע ליעד בשלום? לאן עכשיו? מה עושים כשהמיתרים, שרגילים להיות דרוכים ומתוחים, ייפלו אל רצפת הבטן נטולי תוחלת? והאם את זכאית בכלל להגיע לשם, לקצה הסולם? האם מותר לך?
3,650 ימים. זזתי.

אודות הכותב/ת

אמילי עמרוסי

השאר תגובה