);

הטייטל מטלטל

"אם את יפה, מלאת פילטרים וסטייל באינסטגרם, אז את רלוונטית. הזקנים הם כבר פאסה." ריקה רזאל במחשבות על הגיל, אחרי שהפכה לפני פחות משנה לסבתא

לפני עשרה חודשים, בגיל 42 , הפכתי לסבתא.
דבר מדהים ומרגש שהכניס כל כך הרבה שמחה והתרגשות לחיים שלנו. פעם שמעתי משפט: ילדים הם כמו סוכרייה על מקל, והנכדים הם רק סוכרייה. רק המתוק.
אז כששואלים אותי איך זה להיות סבתא צעירה, וזה קורה הרבה, אני עונה שזה מדהים. כיף גדול. מצד שני, הטייטל מטלטל. מה זה סבתא? סבתות הן נשים מבוגרות, מקומטות, שמדדות עם הליכון ולא שומעות טוב. מה לי ולסבתא? אני מרגישה בת עשרים, עם אנרגיות של בת עשרים. סבתא? אני?! באמת, זו תחושה מבלבלת. עוד לא התרגלתי לרעיון שאני אימא, שיש לי ילדים שהם לא תינוקות – ופתאום הילדים מתחתנים ולהם יש ילדים, ואני סבתא.

כבוד לפז"ם
מודה, אני מפחדת להזדקן. עכשיו מתחילים הקמטים להגיע, וזה קשה. יוני אומר שאני מצחיקה ושהוא אוהב אותי ככה, ואני מאמינה לו כמובן. אבל זה עדיין קשה.
אני לא רוצה להשתנות, רוצה להישאר צעירה ויפה, מלאת אנרגיות ושכל החיים עדיין יהיו לפניי. ובטח עכשיו, שאני פורצת בתחום המוזיקה, תחושת חוסר הזמן עוד יותר חזקה. ואני חושבת על זה ומבינה שנשאבתי עמוק לתוך הערכים של התרבות המערבית. העולם שייך לצעירים. אם את יפה, מלאת פילטרים וסטייל באינסטגרם, אז את רלוונטית. הזקנים הם כבר פאסה. אפילו הפוליטיקאים ברחבי העולם, וגם במדינה שלנו, הולכים ונהיים צעירים יותר. כבר לא מחפשים את בעלי הניסיון. הרי פעם, כשהיו מתים צעירים, אנשים היו נושאים את הקמטים שלהם בגאווה, כהוכחה לכך שהם חזקים, שורדים. ובאמת ביהדות המילה זקן מסמלת ״זה קנה חוכמה״. כבוד לפז״ם ולניסיון החיים.
בתרבות העכשווית אפילו אסור להגיד זקן. זה מעליב. רק קשיש, הגיל השלישי.

כלילת יופי
חשבתי על ירושלים שלי האהובה, שזכיתי להיוולד ולגדול בה ולגדל בה את ילדיי. ירושלים שממש עוד מעט נחגוג את יום האיחוד שלה. ירושלים שכאשר נכנסים אליה מרגישים משהו אחר. עיר גדולה שיושבת כאן כל כך הרבה זמן, שיונקת מההיסטוריה ומהקדושה. ירושלים שהולכים בה וכל אבן מספרת סיפור.
תחשבו כמה ירושלים עברה, כמה עמים היא ראתה, כמה תרבויות. כמה היא זקנה. ונראה לי שזה מה שהופך אותה לעיר הכי יפה ומרגשת בעולם. הניסיון שלה, הזקנה שלה, החוכמה שלה. כל פסיעה בה נעשית בחרדת קודש. איזו
זכות להיות במקום שאברהם, דוד, שלמה, רבי עקיבא, הרמב"ם ועוד כל כך הרבה ענקי ענקים שצעדו פה ופעלו פה. איזו זכות. ואני מתפללת ומבקשת, שגם לי הקטנה, שעברתי דבר או שניים בחיים, ברוך ה', הדברים שאני עוברת רק יוסיפו ניסיון וחוכמה ועומק ויופי אמיתי פנימי. והלוואי שאזכה להרגיש שמחה וגאה עם כל קמט וקמט שמתווסף לי לפנים. קמטים של שמחה וצחוק, קמטים של אהבה, ואפילו קמטים של בכי ושל דאגה לאהובים לי. כי כמה צריך להודות על זה שיש לנו אנשים שחשובים לנו, וכמה צריך להודות על כל שנייה ושנייה כאן.

אודות הכותב/ת

השאר תגובה