ברגשות מעורבים

אייר הוא חודש עמוס רגשית מכל הבחינות. במיוחד עבור מי שבחודש הזה איבדה אימא טרם זמנה, הפכה לאמא בעצמה, פגשה באהבת חייה ויצרה זכרונות אלמותיים בריקודגלים ביום ירושלים. מיכל פרץ מדברת אייר

בכל זאת, אייר. מיכל פרץ

אייר. מין חודש כזה שקצת פחות בא לי בטוב. אולי זו הנפילה של אחרי פסח והאביב והכיף המשפחתי המגבש, בלי לדאוג כביכול (רק כביכול, כי אנחנו העצמאים תמיד דואגים) לעול הפרנסה. אחרי החגים הרי יתחדש הכול – יתחדש השיווק של עוד סדנאות ועוד הרצאות ועוד הפעלות. תתחדש הדאגה למלא את היומן הריק לפחות עד אוגוסט.
ואולי הוא לא בא לי בטוב, האייר הזה, כי זה החודש שבו נפרדתי סופית והרבה לפני הזמן מאימא שלי, למרות שכולם שיננו לי נחרצות "אני ה' רופאך!". בזמן הניקיונות לפסח המוח שלי קודח בכל שנה מחדש בתכנון האזכרה שאעשה לה השנה, בצורך להודיע לכולם שרק ישריינו את התאריך, כי לאף אחד אין ראש להיכנס לפרטים לפני החג.
אבל דווקא בו, בחודש הזה שמתחיל קצת ב- low , עם ימי הזיכרון הפרטיים והכלליים, יש מין שמש ששולחת לעברנו קריצה בקרניה המתוקות ומתיזה בנו מאורה, שנשמח.
כי בכל זאת, אייר.

כי באייר לפני בדיוק 20 שנה הכרתי אותו לראשונה. בשנה ההיא, שבה ידעתי והחלטתי שאמצא את שאהבה נפשי. בטלפון הוא נשמע די אדיש, ומהפגישה הראשונה חזרתי ממש מבולבלת (הוא סיפר שיחד עם חבר הם חיסלו מגש פיצה שלם!). אבל באופן די מפתיע מצאתי את עצמי מחכה לטלפון שלו ביום למחרת. כעבור שלושה חודשים עמדנו מתחת לחופה, והשאר, כך אומרת הקלישאה, היסטוריה.

כי באייר בדיוק שנה אחר כך הפכתי לראשונה לאם. וגם אם אחטוף חלילה דמנציה, לא אשכח לעולם את הרגע שבו דידיתי כברווז מהמיטה במחלקה לכיוון חדר התינוקות כשאני תפורה מכף רגל ועד זנב ואמרתי לאחות: "באתי לקחת את הבן שלי". לרגע לא הייתי צריכה שום עזרקאין שבעולם כדי לאלחש את כאבי התפרים, כי האושר הציף אותי.
אני גם זוכרת איך באחד מלילות ההנקה הלבנים צפיתי בסרט החתונה, ולא הבנתי מה קרה לכלה היפה בשמלה הלבנה, ואיך בתוך פחות משנה היא עלתה 25 קילו!
כי באייר מגיע היום האהוב עליי – יום ירושלים. וכפריקית של נוסטלגיה, אין כמו יום ירושלים כדי להתכרבל בזיכרונות מצועפים, שלא לומר מגוחכים, על ימים פרה- היסטוריים שבהם נפגשנו כל החברות מכיתה י"א 3 והעברנו את הלילה בריקודים בלתי פוסקים במתחם בית אורות. המשכנו בהליכה רגלית מאובטחת על ידי חיילים לכיוון הכותל, פוזלות כל העת לצדדים לאיתור החתן הפוטנציאלי, שלא יחמוק מעינינו. ואז, מסוממות מעייפות, מהליכה ומלילה בלי שינה, נרדמות בערימת בנות למרגלות אבני הכותל, מחכות לאוטובוס הראשון שיגאל אותנו לכמה שעות של שינה בבית, רק כדי לצאת שוב בהמונינו לריקודגלים הסוחף (ולציד חתנים פוטנציאליים – חובה בתפריט).
אז אייר, נשמה, תבוא ככה, כמו שאתה, ואני אזיל דמעה ואצחק ואתרגש ואהיה פתטית ורומנטית ונוסטלגית ואימא גאה ורוקדת ומניפת דגלים וחלומות באוויר.

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה