);

באשר תלכי אלך

הלילות ללא שינה, ההנקה, ההסתגלות להרכב המשפחה החדש, הכול יחד זה לפעמים קצת יותר מידי. אז למה לא לקבל קצת עזרה? ביום ההולדת השנה של בנה, רננה שלם עושה חשבון נפש.

“בלידה הבאה בעז"ה אני רוצה שתהיה איתנו מישהי צמודה,"
אמרתי השבוע לבעלי.
"עד כדי כך?"הוא שאל
"כן," עניתי, "עד כדי כך."

תשמעו,
לידה של ילד, היא דבר מדהים, שאין שום אירוע שדומה לו – מכל הבחינות.
אחרי הריון של תשעה חודשים, מגיע הרגע המיוחל והתינוק עושה את פעמיו החוצה לאוויר העולם.
אחרי הרגעים המדהימים האלה, האדרנלין בשמים
זאת מציאות שלא נתפסת.
ההורמונים משתוללים לכל כיוון, התרגשות שיא, בכי מכל דבר, הנפש והגוף רוקדים ריקוד לילה משוגע
הכל בתוך סופה, מסתחרר, חסר רגליים.

אחרי כמה ימים, את חוזרת הביתה כביכול לשגרה. הילדים הגדולים חיכו לי בבית, ואני חזרתי מלאת געגוע לחבק, לנשק ולהקשיב למה שעבר עליהם כשהייתי רחוקה.
הבית כולו מסתגל למציאות החדשה, לתינוק הזה שהפך בן בית חדש וכמעט הכל סובב סביבו. הגדולים, מחפשים גם הם קצת פיסה של אמא,שתהיה רגע בשבילם.

אלה היו ימים של עייפות החומר וגם הנפש חיפשה לה אוויר מסוג אחר.
לא ישנתי בימים, לא ישנתי בלילות, שמחתי כ"כ על לביא המתוק שהצטרף למשפחה
אבל קרסתי מאחריות.
הרגשתי שאין התחלה ואין סוף. אני המבוגר האחראי ואין מישהו שיבוא ויקח את התינוק ויכריח אותי לישון.
בעלי, גם הוא היה איתי במשמרות של הרגעת בכי בלילה ותפעול של שאר הבית והגדולים הכל המשיך כאילו בשגרה – אבל בתוכי התחוללה סערה.
הגעתי לעייפות שלא מכירים באזרחות. חיפשתי רגע להניח ראש, להניח את הלב. לשתות, לאכול כמו שצריך, לטפל בגוף המדמם, להעניק לעצמי את הטיפול שאני זקוקה לו
ואי אפשר לעצור.
ומצאתי עצבות של חידלון
צעקתי בשקט לעזרה.

באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, אילוסטרציה


מעבר לחוסר בברזל שגם השפיע משמעותית על מצב הרוח והכוחות, 
הנקה מסביב לשעון
כן עולה במשקל,לא עולה במשקל
שאיבות
כן מטרנה,לא מטרנה
והכול סבב סביב הלידה וסביבו.

ורק אני הרגשתי שקופה.

ללידה הבאה בעזרת ה', אני יודעת את כוחותיי
צריכה מישהי שתהיה פה, בשבילי
וואו, כמה כוחות נפש אני מגייסת כדי לבקש את זה בקול.
כן, מישהי בשבילי.
שתהיה בבית, תראה שיש כביסה, תשטוף כלים, תקפיא אוכל שנשאר ממה שבישלו לי בשכונה המדהימה שלי.
תחליף מצעים למי שצריך, תוודא שהכביסה מקופלת בארונות של כולנו
תחזיק את לביא שלנו כדי שאני אוכל להחליף כוחות.
אני בכלל עוד לא מדברת על צאת להתאוורר בהופעה או בית קפה עם חברה.
אני מדברת על היום יום.
מישהי שתתן עוד יד, כפשוטו.

אני הראשונה להאמין במגע, בלהחזיק את התינוק בעצמי, לחבק, לנשק, לנסוך בו מילים טובות בלחישות. אבל על בשרי למדתי, שאני גם הראשונה שלא רוצה להתמוטט
וכדי שהרכבת הזו תוכל להמשיך בנסיעה אני צריכה עזרה.
מישהי שתיתן לי אותו להנקה ותחזיר אותי לישון,
כדי להתקיים בשפיות. כדי לא לאבד את עצמי. או איך שחברה אהובה, רוני דלומי, אומרת – "תחזיקו".

מזל טוב ילד יקר שלנו, תודה שבחרת בנו להורים פה בעולם
זכינו בך!

אודות הכותב/ת

רננה שלם

אישה. אמא. יוצרת.

השאר תגובה