);

ראויה לאהבה

"יש אנשים שנמשכים לתחושת הדחייה בתת המודע שלהם, וכך כל חייהם הם נסובים במעגלים שדוחים והודפים אותם שוב ושוב. אני בוחרת לצאת מהמעגל הזה." רננה שלם שמה את הלב על השולחן

אני לא אוהבת להרגיש דחויה. אנושי משהו.
זה מחזיר אותי אחורה לבורות שחייתי בהם בלי הרבה אוויר, עמוק בפנים.

להרגיש דחויה, בשבילי, זה להרגיש שכולם אהובים, ורק אני התפספסתי.
שכולם יודעים איך ללכת עם העדר בצורה כזו או אחרת, הנה עובדה, אוהבים אותם.

שנים שאני מתרחקת מקשרים קרובים על באמת.
קרובה, אבל שומרת על איפוק, לא מוכנה לבטוח עד הסוף, יש לי אמון מלא באנשים, ובאותה נשימה אין לי מיליגרם אמון, באף אחד.
כן, פרדוקס שכזה, והוא מתקיים בי.

זה לא משנה אם אלו היו חברים או חברות שנפגשתי איתם במסע חיי, הרבה מהם הלכו או ליתר דיוק-ביקשו שאני אלך. שאני אלך על-באמת.
לחלקם הייתי קרובה מדי, נפשית, וזה לא בא להם בטוב בעין או בלב עמוס ההגנות. מול חלקם העזתי להיות גם  חלשה ומבקשת, ולא רק אוזן קשבת,והם נענו בשלילה.סגרו את הדלת.של הלב.של לא להגיב להודעות.של הדיפה חוזרת ונשנית.
למדתי ועדני לומדת שיש אנשים שכשאני קרובה זה מפחיד אותם. כשאני מתעניינת או מביעה דאגה טכנית או רגשית,הם בורחים.

לאחרונה, באחת הנסיעות שלי עם עצמי הרמתי עייני לשמים (ואז החזרתי אותם מהר לכביש,אל תדאגו!) בכיתי
שיתפתי את אלוהים שמשהו פה לא מסתדר לי, שאשמח שיאיר לי את הדרך
שיעשה לי סדר בלב, בתחושות וברצונות ובמעשים.
התחלתי לפרק את מה שאני מרגישה.

יש אנשים שאם הם משיבים לי אהבה או חברות, אני מרגישה ראויה. האמנם רק אם ישיבו לי אהבה אהיה ראויה?
לא.
אני ראויה כי אני ראויה.
כי אתה, מלך העולם, בראת אותי במחשבה תחילה. לא הגעתי בטעות ואני לא מטרד עבור אף אחד.
וכמו שאני מרגישה זכות לפגוש אנשים בדרך,לעבוד איתם,לצעוד לצידם, כך מסתבר שגמני זכות עבור אנשים אחרים.
לא כי אני משהו מיוחד מדי, אלא פשוט מהסיבה שכולנו כאן כדי לגדול ואם נקרינו אחד בדרכו של השני, אז השליחות היא הדדית והזכייה גם היא הדדית.

המשכתי לשתף אותו שחסר לי בטחון בחברים וחברות. בטחון אמיתי שאפשר להניח את הלב כשהוא חשוף ומי שמולי לא יקום וילך. ומי ישמע מה אני מניחה שם. את הכור האטומי מדימונה?
בסה"כ פיסות של לב
רגיש, קשוב, שנבקש אהבה חברית פשוטה, שתהיה מונחת במציאות. פשוט כך.

לקח לי זמן להפנים, שמי שלא מעריך את ההימצאות שלי בחיים שלו, נותן לי מתנה ענקית, את הידיעה שהוא אינו ראוי לי. לאהבתי. לדאגתי. לרצון שלי בקרבתו.
אני עושה עבודה פנימית לא פשוטה, לבחור לרצות את מי שרוצה אותי ולא את מי שהודף אותי ומרים את אפו ואת לבו מעלי. הרי למה לי? כדי לחוות שוב את אותה תחושה של דחויה?
אינני רוצה בכך. אני ראויה לחיות עם אנשים שמעריכים את אהבתי, את מילותיי, את המקום שהם תופסים בתוך לבי.

יש אנשים שנמשכים לתחושת הדחייה בתת המודע שלהם, וכך כל חייהם הם נסובים במעגלים שדוחים והודפים אותם שוב ושוב.
אני בוחרת לצאת מהמעגל הזה.

עוד התפללתי וביקשתי באותה נסיעה – תקרב אותי לאנשים טובים בדרך, שההדדיות תהיה בצידה.
שנאהב ונדאג ושני הצדדים ירצו את הקשר הזה באותה מידה.
בלי הפחד הזה שאולי הצד השני ימאס ויברח ויסגור פה את הדלת.
פשוט בלי פחד שמישהו יבחר עבורי.
אלא שאני אבחר, והשני יבחר בי באותה מידה.
שלא אהיה תלויה בבחירות של אחרים בי. שאוכל לסגור בקלות את מי שלא שייך לי למסע חיי.

שאגדל מכל מפגש.
אלמד מה שיכולה ללמוד, ואמשיך הלאה.

אודות הכותב/ת

רננה שלם

אישה. אמא. יוצרת.

תגובה אחת

  1. ש. בתאריך

    וואו!! מזדהה כ"כ!! נגעת בדיוק בנקודה. צרת רבים חצי נחמה..איתך בסירה

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: