);

אמא, תמצאי לי עבודה: רעות צימרמן בטור על אמהות למתבגרים בחופש

"אני חייבת שהם ימצאו עבודה, כי המחיר שכנגד, שכולל את ריקון הארנק שלי וחשבון הבנק המשפחתי, וחמור בהרבה – ריקון מעט הסבלנות שלי על ידי "אימא, משעמם לי" בלתי פוסק, הוא מחיר שאני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם"

יש כל מיני מחירים בלהיות אימא קרייריסטית, כמו שאוהבים לקרוא לזה הקנאים, או כמו שאני קוראת לזה – אימא מותשת.

אחד הבעייתיים שבהם הוא המחשבה של הילדים שאם את משקיעה במשהו כל כך הרבה שעות, אם את מזנקת בבוקר מהמיטה למרות שכל מה שמתחשק לך זה להשאיר אחרייך קריירת נחירות מפוארת, כנראה שממש טוב לך שם, כנראה שעבודה זה דבר ממש כיפי וכנראה שגם הם חייבים אחת כזאת, ומיד, אז מה אם עוד לא מלאו להם שמונה. וכך את מוצאת את עצמך, בנוסף למשרה המלאה, עובדת שעות נוספות (בלי תשלום ובלי תנאים!) כלשכת תעסוקה לכל דבר ועניין.
המובטלים הקטנים, שבימים כתיקונם מתקשים לבצע עבודות פרך כמו להחזיר את המטאטא למקום, מתגלים כסוסי עבודה שמוכנים לשאת בכל עול שמעות בצידו.

כלומר, בתיאוריה זה ככה, אלא שבמציאות, בהיותם שייכים לדור הוואי וואי וואי בריבוע, הם ממש לא מוכנים לכל עבודה ולא בכל מחיר. אבל לעבוד הם רוצים, וגם זה משהו. הכול היה טוב ויפה והחיפוש הכן שלהם אחרי עבודה היה אפילו מעורר הערכה, אם הם לא היו מצפים ממך לעשות את החלק הכי קשה – למצוא להם אותה.
אני לא יודעת מה עושים הורים שהם עורכי דין או מעצבי מטפחות, אבל כרעיונאית במקצועי, הילדים בטוחים שאני עובדת אצלם, ותאמינו לי, הם לקוח קשה. אחרי שישבתי במשרד כל היום וחשבתי על רעיונות ופרסומות ומכירות, אני מגיעה הביתה בכוונה מלאה לשים את הראש על מיוט ולתלות קצת כביסה על אוטומט, רק כדי לשמוע באופן כמעט קבוע: "אימא, יש לך רעיון ל…". כן, יש לי, וזה אפילו רעיון מצוין, מקורי ביותר, כזה שמזכה בפרסים בתחרויות ומביא תהילת עולם או לפחות שקט לשתי דקות: תחשבו לבד. רוצים? תעבדו! רוצים עבודה מעניינת ומתגמלת? תמצאו. מה אתם רוצים ממני? מה אני קשורה?

אז זהו, שגם בלי לרדת לעומקים או לאחריות הורית מסתבר שאני בעלת אינטרסים די מובהקת, שלא לומר אני חייבת שהם ימצאו עבודה, כי המחיר שכנגד, שכולל את ריקון הארנק שלי וחשבון הבנק המשפחתי, וחמור בהרבה – ריקון מעט הסבלנות שלי על ידי "אימא, משעמם לי" בלתי פוסק, הוא מחיר שאני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם.
אז אני מנערת את השרוולים ואת מעט הערנות והיצירתיות שנותרו בי ומתחילה במלאכה הסיזיפית – הצעת הצעות מעניינות, מגוונות ורווחיות, שהם כמובן יפסלו בלי להניד עפעף.
ראשונות ינופנפו דווקא המלאכות הקדומות, עבודות שלא עלינו, את זכית לממן בעזרתן את החלומות הצנועים של ילדותך. אחריהן בסך יצעדו היצירתיות ביותר, תחת הטענה המופרכת אך הריאליסטית "זה לא יצליח/אף אחד לא יבוא/אף אחד לא יקנה". בסינון נוסף וכואב ינופו ההצעות שלטעמם דורשות עבודה קשה באמת או שאינן מתגמלות מספיק, ויסחטו ממך אנחות נוסטלגיות בסגנון "כשאני הייתי בגילכם עבדתי בשביל מסטיק בזוקה, בעצם חצי מסטיק בזוקה". עוד יידחו בבוז הצעות לברטר ביתי (אתם תנקו, תעבדו בגינה או תבשלו לשבת ואני באקט בלתי חינוכי בעליל אשלם לכם על כך) , ואיתן ההצעות להתנדבות – שזה יפה והכול, אבל לפעם אחרת, כי בעבודה עסקינן. או לפחות מדסקינן.

וכששעת העבודה שלך (לא כולל מע"מ) תגיע כמעט לסיומה, הם יראו סוף סוף עניין ויקבלו את דעתך שהרעיון המוצלח של השנה שעברה דווקא עבד יפה ואין סיבה לא לנסות אותו גם השנה. או אז תושלם סוף סוף מלאכתך המתישה, ויישאר לך רק לנסח ולכתוב בשבילם את הפרסום, לשלוח בכל קבוצות הווטסאפ והמייל הרלוונטיות, לעשות נפשות, לנסוע ולקנות להם את החומרים, להכין או ללוות את הכנת התוצרים, לנקות אחריהם, להפריד ביניהם במריבות על התשלום ולהתמוגג.
כי הנה את, אימא קרייריסטית לתפארת העיגולים השחורים, עושה פשוט עבודה חינוכית נהדרת.

אודות הכותב/ת

רעות צימרמן

השאר תגובה