);

צער המלך

"אני מצטערת – לא על מה שאבד לי, ולא על מה שאני מתגעגעת למצוא, בשעה כזו אני מצטערת את צערו של המלך, ועם הניגונים מלאי הכיסופים אני דומעת" נועה ירון-דיין מדברת על הגעגוע שבימי החורבן

הנה זה בא, חודשי החורבן החרבים והיבשים.
"נו", אני שואלת את עצמי, "אז מה יש לך להגיד על החורבן? אילו תובנות, תחושות, מחשבות, רגשות, התחזקויות?". אני יושבת וקמה, קמה ויושבת, מזגגת עיניים – לא ממצמצת, מחכה לדמעות. תמוז עליך ישראל. מאיפה, מאיפה פותחים את זה? מאיפה מנקזים את זה?
כל כך קל לטעות ולהחליף מיעוט שמחה בעצבות סמיכה ומייאשת.

יכולתי לצקצק ולזעוק על מצב רוחני ירוד, על צניעות שאבדה מהעולם ואנשי מעשה שפסו מן הארץ. אבל מה באמת יש לי לומר בעניין החורבן? אני מחפשת בתוכי, מגרשת הצידה עצבויות אסורות, רחמים עצמיים וקטנות מוחין. פותחת את הלב ונושמת.

משתתפת בצערו

אני עוצמת עיניים והלב שלי חוזר לזמן סעודה שלישית של שבת, רעווא דרעווין. רצון שברצונות. הזמן היחיד בשבוע שבו אני מרשה לעצמי לדמוע דמעות מהסוג הזה. דמעות של חורבן. בעצם בואו נודה, "מרשה לעצמי" זו לא בדיוק ההגדרה הנכונה. זמן סעודה שלישית של שבת, כשהכול נעטף בכחול עמוק, כשמריחים כבר סיגריה מהשכנים, כשהיום ממש טובל בתוך החושך הסמיך של הלילה – זה הזמן היחיד שבו מתעורר בי הצער הדק.
צער לא רב, יגון לא קודר. צער שאין בו עצבות, רק חמלה ואהבה. אני מצטערת – לא על מה שאבד לי, ולא על מה שאני מתגעגעת למצוא, לא רק. בשעה כזו אני מצטערת את צערו של המלך, מרגישה אותו שוטף אותי, ועם הניגונים מלאי הכיסופים אני דומעת. משתתפת בצערו, צערו שהוא גם צערי לרגע. צערו, שלצערי אני לא מרגישה כמעט בכלל, למעט באותם רגעים קצרים של רצון שברצונות.

געגוע קדום

אם אני צריכה להסתכל פנימה ולחפש את צער החורבן, שם אני מרגישה אותו הכי נקי ומזוקק. קריסטלי כמעט, גולמי, גבישי, שקוף ומלוח. מונח בתוך כף ידי אני מתבוננת בו, צער עתיק, גדול ממני, רב ממני. צער כבד, כלל עולמי – שמצטערים התאים כולם, האטומים, המולקולות.
אם לא הייתי מתביישת, הייתי אומרת שאני מרגישה את הקדוש ברוך הוא מצטער יחד איתי. מריח את אש הגיהינום של ששת ימי המעשה, נדלקת בתנורים בשמיים ובארץ. כמוני, גם הוא כמו ירא מה"היכון-הכן- רוץ", שכבר ממשמש ומגיע – עוד רגע ויחזור העולם כולו למרוצתו.
אני שומעת אנחה מקצה העולם ועד קצהו, "אל נורא עלילה", ואני מצטערת, עליי ועליו. על הבת שגלתה מעל שולחן אביה ועל האב שאוי לו כי הגלה אותה. אני מתגעגעת, ככה פשוט. למרות שאין לי זיכרונות כאלה, אפילו לא איזה קצה קצהו של געגוע לדוגמה, אין לי מהיכן לקחת השראה – לתוך חורבן נולדתי, אין לי בפה אפילו בדל של זיכרון של טעם של גאולה. ובכל זאת, אני מתגעגעת. בעומק העומק, איכשהו אני יודעת בידיעה עתיקה ועיקשת, בזיכרון קדום וחתום, יודעת בלי להבין למה, אבל עם להרטיב את כל הצוואר שלי בדמעות – שצערי הוא גם צערו. שבכל צרתי לו צר, שרחמיו גם ממש עכשיו פרוסים על כל מעשיו.

אודות הכותב/ת

נועה ירון-דיין

השאר תגובה