);

"מעולם לא הייתי בהריון טבעי": מדברים על פוריות

מעולם לא הייתי בהריון טבעי. עובדה זו היא חלק מהסיפור שמלווה אותי תמיד. ניסיון שלא בחרתי בו, אבל בחרתי להתמודד איתו ולשתף.

ביחד ולבד

התחתנו צעירים,סטודנטית למוזיקולוגיה בת 21 וחייל בשירות סדיר בן 23,עם הפנים לשירות צבאי ארוך בקבע.שני ילדים יפים שרוקמים חלומות.
חלמנו על משפחה גדולה עם שישה ילדים לפחות.
תכננו ודמיינו,אבל המציאות התנפצה לנו בפנים ולא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים.

מי היה מאמין שיתערבו לנו בנושא שהוא הכי אינטימי ואישי? שיחליטו בשבילנו מתי להגיע לטיפולים במחלקת ivf, מתי לבצע בדיקות דם,מתי לעשות זריקות ובאילו שעות להתקשר?
להתקשר למעבדה בקופת החולים,להתקשר למחלקה להמשך הוראות טיפול,להתקשר לרופא ולאחיות.

מה עם הגוף, הנפש והרגש? ומה עם הזוגיות?  היינו מוצפים רגשות אשמה ובדידות.
היינו כל כך לבד,כזוג וכיחיד. איש ואישה ביחד ולבד.
בימים ההם הסביבה לא ממש דיברה על הנושא. היום מדברים על כך קצת יותר בחופשיות,לפעמים שואלים, מתעניינים, מתערבים, מביעים דעה, נבוכים.
אבל פעם לא דיברו,או ליתר דיוק,דיברו עם העיניים:
"נראה לי שהיא השמינה,מה זה אומר-שהיא בהריון או שהיא סתם שמנה?". והמבטים,הו,המבטים.ממש סריקת רנטגן מכף רגל ועד ראש. אנשים,העיניים שלכם מדברות! ואם לא התבקשתם,אל תתערבו ואל תדונו.הנושא כל כך רגיש לכשעצמו. אם נרצה,וכשנרצה נשתף.

נסינו הכול. תפילות, קמיעות, סגולות, נסיעות לרבנים,עצות מהסביבה הקרובה והרחוקה. כלום לא עזר,ריק אחד גדול. במקום ליהנות מתקופה של ביחד בלי הדאגות שמתלוות לחיי משפחה וילדים היינו עסוקים בעצמינו,הרבה ביחד וכל אחד לחוד.
אני זוכרת תקופה ארוכה של עצבות. הרבה שתיקות,מעט בכי,תפילות והתכנסות. כל חודש ניסיון מחדש. מה יהיה הפעם? הרבה מהזמן גם הייתה שם תקווה. תקווה שאולי,סוף סוף,החודש נקבל את התשובה החיובית שכל כך ייחלנו לה.

לא נחנו, לא היינו רגועים ולא אפשרנו לעצמנו לקחת חופש. לא יצאנו לנופש,לא בארץ ולא בחו"ל.
הייתה שם בושה,האשמה עצמית,אכילה רגשית וחוסר רצון לדבר עם אף אחד.
הרי מדובר בעניין אישי ופרטי שלא רצינו לחשוף אותו או לשתף בו וזו זכותנו המלאה.

היינו בעלי,אני והקב"ה.
וכמה שהקב"ה היה שם אני לא ראיתי אותו. לא ראיתי את אבא שבשמיים,לא בגלוי ולא בנסתר. רק לאחר מכן, כשעבר הזמן ועם ההשלמה והניסיון, זכיתי לראות כל כך הרבה ניסים.

בין הדקויות

ההמתנה האינסופית הייתה קשה עד מאוד.
מי יכול להיות ערב לכך שנצליח? עשינו השתדלות והמשכנו אל הלא נודע.אבל כמה אפשר לכאוב,להתאכזב,לקוות וחוזר חלילה? בסופו של דבר ידענו שזה לא תלוי בנו,אז חיכינו לנס.וברוך ה',הוא הגיע.
הנס הוא בעצם שלושה ילדי ניסים,שהגיעו אחרי שני הריונות,רעלת הריון וסכנת חיים גדולה שנשקפה לי ולהם. אבל לבסוף,ברוך ה',זכינו.

אלו ועוד הפכו אותי למי שאני היום. אישה שמשתדלת להיות רגישה לזולת,לכאב של אחרים,לראות את הדקויות,להתבונן ולהכיל את האחר. כעת אני נמצאת בהתפעלות כל יום מחדש,
מלאת הודיה והכרת הטוב על היש והנוכח בחיי.
על כך ששום דבר,אבל שום דבר לא מובן מאליו בעולם הזה.
במשך שנים קיבלתי נסיון מאתגר שלא בחרתי בו,
אך בחרתי להשלים איתו בסופו של דבר. כיום אני רואה בו את השליחות שלי,וזו הסיבה שאני מדברת ומשתפת.
אני שמחה וגאה שבחרתי וזכיתי לקבל,להעניק ולאהוב.

אודות הכותב/ת

השאר תגובה