);

עזר כנגדי

"היום אנשים מגיעים לנישואין עם רשימת מכולת ובה כל מה הם מצפים מהבעל או מהאישה, כשהמחשבה המנחה היא: איך האדם הזה יעזור לי בחיים ומה זה ייתן לי?" ריקה רזאל חוגגת 24 שנות נישואין ולרגל ט"ו באב מעניקה לנו מעט תובנות על זוגיות ונישואין

בשבוע שעבר, כשהלכתי ברחוב, שמעתי אישה שאומרת לבן זוגה בנחרצות: "אבל לי זה לא מתאים!". אין לי כמובן מושג על מה הם דיברו, ואולי הנחרצות שלה מוצדקת לגמרי, אבל אצלי זה הדליק שוב את נורת ההבדל שבין היהדות ובין התרבות המערבית.

ביני לבין עצמי

כבר יותר מחמישים שנה שהפסיכולוגיה המערבית מפמפמת לנו על חשיבות ה-self, העצמי. מודעות עצמית, מימוש עצמי, תפיסה עצמית וכדומה. על פי עקרונות אלה, חייב אדם לדאוג לפני הכול לטוב העצמי שלו ולהגשמת צרכיו הפרטיים. הוא קודם כול פרט, ורק אחר כך חלק מזוג ומהחברה.

אומנם זה נשמע כמו דבר חיובי, אבל יש לכך השלכות מרחיקות לכת. למשל, אם לא טוב לאדם עם משפחתו, עם בן או בת זוגו, הוא חייב לשמור קודם כול על הבריאות הפנימית שלו – ולעזוב. אין על מה לדבר, שהרי אי אפשר להתפשר כשהעצמי חשוב כל כך. התוצאה לא מאחרת לבוא, והיא משקפת את מה שקורה בתרבות המערבית בעשרות השנים האחרונות – הזוגיות מתפוררת, המשפחה מתפרקת, יותר ויותר אנשים חיים לבד.

התפיסה ביהדות היא שונה. האדם הוא פרט בחברה ובמשפחה, ויש מצוות רבות שמכוונות לעניין החברתי והמשפחתי. אומנם חשוב להתפלל, אבל בלי מניין זה לא זה. חשוב לשמור שבת, אבל בלי סעודת שבת משותפת מרגישים שמשהו חסר. בתכל'ס, כמה יהדות אפשר לחוות באי בודד?

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האדם לעולם לא אמור להיות לבד. בצעירותו הוא עם משפחת הוריו, ומיד אחר כך הוא מקים את משפחתו שלו. "לא טוב היות האדם לבדו" – הפשט הברור הוא שכשאדם לבד, לא רק שלא טוב לו, אלא הוא גם לא אדם טוב. אין לו עם מי להיטיב ואין הוא מממש את העצמי היהודי שלו.

מחקרים חברתיים מראים שבשונה ממה שמקובל לחשוב, איכות החיים אינה נמדדת על פי ההצלחה בקריירה, גודל הרכב או סכום הכסף שיש לך בבנק, אלא על פי מדדים חברתיים: כמה אנשים קרובים יש לאדם, שיהיו איתו בשמחות וידאגו לו ביום צרה או בעת זקנה, כשהוא לא יוכל לדאוג לעצמו.

"אעשה לו עזר כנגדו" – הכוונה היא לא רק שיהיה מי שיעזור, אלא גם שיהיה מי שישקף את הטעויות, כנגדו של בן הזוג, ויראה לו זווית אחרת.

היום אנשים מגיעים לנישואין עם רשימת מכולת ובה כל מה הם מצפים מהבעל או מהאישה, כשהמחשבה המנחה היא: איך האדם הזה יעזור לי בחיים ומה זה ייתן לי? לדעתי הגישה הנכונה היא שאם הוא לא מושלם, יהיה לנו על מה לעבוד יחד. נדאג זה לזה ולא כל אחד לעצמו. לא "מה יוצא לי" מהנישואין והאם זה טוב לי, כי אם מה אני יכולה לתת בנישואין ואיך הנתינה שלי תצמיח את בן זוגי ואת היכולת שלו לתת לי בחזרה. זה ה"דבק באשתו" האמיתי. מסתבר שאני לא משקיעה במי שאני אוהבת, אלא אני אוהבת את מי שאני משקיעה בו.

מעבר לסטטיסטיקות

בימים אלו אנחנו חוגגים את יום הנישואין ה-24 שלנו, ואני לא מאמינה שאנחנו שוברים את הסטטיסטיקה. נישואין הם החסד הכי גדול שאפשר לעשות עם אדם, ועל כך אני רוצה להודות לבעלי. הנישואין לא באים לשרת אותך, אלא את באה לתת מעצמך למישהו אחר וזה חסד עצום.

עלינו לזכור זאת תמיד ואף להעריך יותר. להשקיע יותר, כל הזמן. לדעת שזהו הבסיס למשפחה ולבית, ובעצם הבסיס לכול.

 

מתוך הטור החודשי של ריקה רזאל במגזין פנימה

אודות הכותב/ת

השאר תגובה