מוציאה קיטור

באמת שרציתי לכתוב לכן, הבעיה היא שבדיוק היה חושך מחניק כזה, שלא מוצאים בו את הידיים והרגליים – החושך הגדול. כלומר החופש, סיים סיים, ותסלחנה לי כל חובבות התקופה, לא משנה מאיזה מקצוע.

חרדה קיומית

זה מתחיל בקטנה, סביב חופשת פסח שעושה הכול חוץ מסדר, אבל לפחות יש בה מטלות ניקיון בכדי למלא לחמודים את היום ופיצה נחשבת בה למאכל לגיטימי במשך שבוע וחצי. צהריים וערב, כל יום. אלא שעם מזג האוויר האביבי, ההגדות והחולצות המתקצרות, מתחילה לפעפע בך ההבנה שהנה מגיעה המכה האחת עשרה שאפילו המצרים לא ידעו כמותה – מכת חופש.
העניין הוא שבאופן דיסוננסי למדי, מרגע שהילדים חוצים את קו הסיום של הקייטנות – אין חושך, כלומר הערב לא מגיע לעולם, גם לא הלילה. הבית הופך לזומבי ערני תמידית, המטבח פתוח 7/24 ,או שזה מספר הילדים שנמצאים כרגע אצלנו בבית, לא יודעת, אולי שניהם. הסלון, כבמעשה כשפים, אף פעם לא באמת מתרוקן והמקרר מייצר את אותו הנס, רק הפוך.

כאימא עובדת מנוסה במנוסה אני משנסת מותניים וזוקפת אוזניים. כל הודעה על פתיחת הרשמה לקייטנה נענית עוד לפני שהגוגל דוקס זוכר מה מטרתו, כל צהרון ממלא אותי בהתרגשות, כל פרסום ראוי על פעילות מעניינת זוכה לבדיקה וכל הופעה חינמית ברדיוס שעה נסיעה נרשמת ביומן. ולא, אל תדאגו ואל תקנאו, זה לא שהפכתי למסודרת, אני פשוט בחרדה.
כי בסוף סבב א' של הרשמות, תיאומים ובדיקות, כשאני נחה לי על זרי הדפנה של אימא מאורגנת להפליא עם ילדים שצפוי להם קיץ של פעילות כיפית, מעשירה (בשבילם) ומרוששת (בשבילי), אני מגלה באופן מפתיע, בכל פעם מחדש, שיש עוד חודש שלם שמשום מה לא מופיע בלוחות השנה (כנראה שאני לא היחידה שמקווה שהוא איכשהו ייעלם).
הוא ארוך, מזיע ובעיקר חסר גבולות – אוגוסט.

אם חודש יולי שוכן לו מתויק בזיכרוני ברמת שם המדריכה בקייטנה והמוצרים המוזרים למדי שצריך להביא בכל יום (אבקת אפייה ושיר אלמליח – אל דאגה, כבר בדקתי בדיוק איפה קונים שיר אלמליח ועד איזו שעה החנות פתוחה), הרי שבאוגוסט אין לי מושג איפה הילדים יהיו מחר, עם מי הם נמצאים ואיך קוראים לבייביסיטר. מילות השיר "אני חיה לי מיום ליום"
מעולם לא התאימו יותר, אם אפשר לקרוא לזה חיה.

שיחה שלא נענתה

לא מספיק שאת לא מוצאת אף אחד שיכול לעזור ככה לשעה-שבועיים, גם מזג האוויר לא עוזר. מה זה לא עוזר? מזג האוויר באוגוסט הוא הילד שהריטלין כבר לא משפיע עליו, או גרוע יותר – זה שההורים שלו לא מאמינים בריטלין. כל כך חם שכל מה שאת רוצה זה להיכנס למקפיא ולסגור אותו. כל כך חם שזה נראה לך רעיון אדיר עוד יותר כי זה אומר שלא תשמעי את הילדים. כל כך חם שכשאת מגיעה לביצוע את מגלה שפוצצת את המקפיא בשלוקים וזה או את במקפיא או טנטרום עד ספטמבר על זה שהשלוק לא קפוא עד הסוף – ומוותרת.
אבל מה שהכי קשה באוגוסטים האחרונים הוא שמשנה לשנה נהיה לא לגיטימי לקטר עליהם. כי על מה אתם מקטרים? על הילדים שהבאתם לעולם? על מעט הזמן שיש להם מחוץ למסגרת שבואו נודה על האמת, אתם לא בדיוק מעריכים? על הקושי להמשיך לעבוד כרגיל כשיש לכם 99 שיחות שלא נענו מהבית במהלך ישיבה אחת?

באופן אישי אני מוצאת את זה אפילו קשה יותר. מאז שהילדים שלי גדלו, אני לא מתקשה לקטר בגלל הביקורת הצפויה אלא סתם כי לא בא לי, כי – וזה עולה לי כאן כמעט בחנק – אין על מה.
בסך הכול די נחמד שלא חייבים להעיר אותם בבוקר ולהכין סנדוויצ'ים, החבר'ה כבר יודעים למצוא תעסוקה ואפילו לשטוף קצת כלים, ואני כותבת את הטור הזה ביוני כשאוגוסט נראה הכי רחוק בעולם. אל תדאגו, כשהוא יגיע אני אהיה כאן, במלוא הקיטּור.