);

בא לשכונה טור חדש: צביה מרגליות היא אייקון אופנה בפוטנציה

בתוך תוכי אני רואה בעצמי אישה בעלת חוש אסתטי מפותח. אומנם לא אוכל להביא לכך בדל ראיה מן המציאות, אבל מבחינתי אני אייקון אופנה בפוטנציה. פשוט החוש האסתטי שלי כל כך מפותח, שאין לעולם הזה כלים להכיל אותו

סידור ארון ילדים לחורף הוא כמו משחק שח מט שדורש חשיבה של עשרה צעדים קדימה: מה לאכסן לילד הבא, מה למסור ולמי, מה לזרוק ומאיפה אני שולפת את מה שהיה אמור להיות שימושי לחורף הזה.
במקרה של סידור הארון שלי, מדובר בעימות אישי חזיתי נוקב עם עולם האסתטיקה והנשיות. גבב בד, שמלות בנות עשר שנים, גרביונים שאבד עליהם הכלח לצד פסולת מהארון של חמותי, כשמתוך כל זה נלבשים חמישה אחוזים בלבד וגם זה בדיעבד. 

ברגעים כאלה אני נזכרת בכל הנשים הטובות שייעצו לי לקחת סטייליסטית, "אין לך מושג מה זה יעשה לקריירה שלך". אם היה לי שקל על כל אישה שנידבה לי את העצה הזאת, זאת הייתה אחלה של קריירה.  

החוש השישי

מאז ומעולם הייתי מאותגרת אופנתית. לא מצליחה להתלבש על פי צו האופנה, לא מצליחה להביא את עצמי להשקיע בפרטים, לכתת רגליים בין חנויות, להוציא זמן, כסף ומאמץ ולהתעדכן. עם השנים זה רק נהיה יותר גרוע. אחרי הכול, אישה בשנות השלושים לחייה שמחויבת לגדרי הצניעות, מופיעה על במות אבל נמדדת במדדי ייצוגיות גם בגן של הילדה, כבר לא יכולה לזרוק על עצמה משהו. מצד שני זה בדיוק מה שאני עושה ואני עדיין כאן, בין הבריות.

מה שמדהים הוא שבתוך תוכי אני רואה בעצמי אישה בעלת חוש אסתטי מפותח. אומנם לא אוכל להביא לכך בדל ראיה מן המציאות, אבל מבחינתי אני אייקון אופנה בפוטנציה. פשוט החוש האסתטי שלי כל כך מפותח, שאין לעולם הזה כלים להכיל אותו. כמו שבעת הקבצנים של רבי נחמן, אני רואה כל כך טוב, שומעת כל כך טוב, כל כך מעודנת, עד שאני נראית כעיוורת, חירשת וגסה.

דמות לחיקוי 

בכיתה ה', כשכולן הלכו עם חצאיות פיפל וחשבו שגומי רחב על כל הבטן שמחזיק חצאית שנשפכת עד הרצפה זה הדבר האמיתי, מי הילדה היחידה שידעה להגיד שזהו עלבון לגוף האישה המתפתח? אני! ובכיתה ז', כשהאופנה הייתה להתאים את צבע הטי-שירט לצבע הפרחים בחצאית הפעמון, מי הריחה לפני כולן שאופנה כל כך ספציפית תהפוך לקלישאה ותעייף את העין? נכון. שפחתכן הנאמנה! תשאלו את אביטל ברוקמן מהכיתה, היא עוד זוכרת.

מי מריחה כבר עכשיו, כמה עונות מראש, שאם המטפחת איבדה את הקשר שלה לפשטות וטבעיות, וכעת היא נתמכת בבובו, במטפחת בסיס ובסרטוני קשירה למהנדסים מתחילים, דינה להיגנז בקרוב ממש לטובת שובו של הכובע? גם אני. תזכרו שאמרתי. ראיתי סרטון על נשים שמתלבשות לפי אופנת המאה ה-18, והשקים העצומים שהן חגרו מתחת לחצאית כדי להתפיח אותה נתנו לי פרספקטיבה היסטורית על הבובו. זה היה רגע לפני המהפיכה הצרפתית, או משהו.

אז איך נביאת אופנה שכמותי, ביוטרית במישור ההגותי ודמות לחיקוי בעולמות מקבילים, הוחמצה ככה? לאלוקים פתרונים. אולי מדובר על שילוב כלשהו בין עודף חזון, אפס כישרון הפקה ופולניות עמוקה מני חקר שמקדשת את היעילות ומטמאת את ההתמסרות ליופי. יופי שדורש בוקר בקניון, כמה מאות בארנק וכמה דקות יקרות מול הראי כל בוקר. 

פולניות. לא יודעת אם נולדה הסטייליסטית שיש לה את הכלים להתמודד עם זה, אם כבר אז לפסיכולוג. כי אחרי הכול, יופי אמיתי נובע משלמות עמוקה, מרעיון שהוגשם באמת. כמו שווילה של נובוריש לעולם לא תשתווה ליופי הפיזי של הקיבוצים של פעם. הסגנון האקלקטי לעולם לא יתפרסם כמו הבאוהאוס, ואין סטייליסטית שתעפיל לפסגה של אישה שיודעת בפשטות מי היא.

בקיצור, כפי שבטח הבנתן, אחרי כל השנים כנראה שאקח סטייליסטית. אומרים שזה מצוין לקריירה. או שפשוט אהגה ברעיון ואחזור להרגלי, עד לחילופי העונות הבאים.

אודות הכותב/ת

השאר תגובה