);

במתים חופשי? על החופש ועל המוות

כשכולם בחופש – היא עובדת במשרה מלאה, ומייחלת לחופש משלה, שכנראה לא יגיע בעולם הזה. דנה שוורצמן מסתכלת לחופשות החגים בעיניים

נכון שתשרי, נכון שסוכות, נכון ששמחת תורה ושמחה באופן כללי והקפות והקפות שניות ואוכל.
המון אוכל. עוד אוכל.
אבל אני רואה בעיקר ששוב חופש. וחופש זה אימא עייפה שנגמרה לה כל היצירתיות ואיכשהו, בטח בגלל בעלה, יצאו לה ילדים משועממים.
הפגת שעמום אז אפילו שמתחיל להיות קריר אני מרשה לילדים למלא בריכה, אבל לא מפסיקה לצרוח עליהם שיפסיקו להשפריץ ולהרטיב לי את החיים. אני משחררת אותם מעבודות הבית וצועקת עליהם שהם לא עושים כלום. אני נותנת להם לבשל ולאפות לבד ובוכה להם על המחיר שאני משלמת, מבקשת שיעסיקו את עצמם ומתעצבנת על העיסוקים שהם בוחרים להתעסק בהם.
וכל זה קורה רק כי אני כל כך רוצה להיות אימא טובה, אבל בפועל לא מצליח לי.

אחת הבעיות הרציניות שלי מול הילדים היא עצם היותי אימא שלהם. כבר הבנתי שכתוב לי על המצח במקום שרק הם רואים “כבר התלוננת היום?". לא משנה מה אבחר לעשות, הם יתלוננו. הם מתלוננים מהיום שהגיחו לאוויר העולם, ומאז התלונות משתנות בהתאם לגיל. מרגע שהם נולדים עד שהם לומדים לדבר (גיל אפס עד
שנה) : “אהההההה". מרגע שהם לומדים לדבר עד שהם ממש לומדים לדבר (גיל שנה עד שנתיים) : “א ב א… א בא… אבא…". מרגע שהם ממש לומדים לדבר עד שהם הופכים לאושיית אופנה (גיל 2-5) : “לא בא לי את החולצה הזאת!" מרגע שהם הופכים לאושיית אופנה עד שהם מתבגרים (גיל 5-10): “למה אורז עם דג ולא שניצל עם צ'יפס?!" מרגע שהם מתבגרים עד שהם ממש מתחילים להתבגר (10-15):  “למה מבקשים תמיד רק ממני?!" מרגע שהם ממש מתחילים להתבגר עד שהם חושבים שהם כבר מבוגרים (15-20): “למה?!"
הם ימשיכו להתלונן עליי גם לבן הזוג שלהם, לפסיכולוגית שלהם, לאורחים שלהם, למשפחה המורחבת שלהם, לילדים שלהם, לחברים שלהם ולכל מי שיקשיב להם.
זה שלהם.

עושה כמיטב יכולתי

לא מפרידה כוחות אין לי כוח לחופש, לא לחופש של הילדים.
אני עושה כמיטב יכולתי ויכולתי מוגבלת. החופש מותח את יכולתי עד קצה הגבול שלה, ויש לכך כמה סיבות או הצדקות. כואב לי השכל רק מלהתחיל לחשוב על עיסוקים שמותאמים לגיל שנתיים עד עשרים, ואל תמליצו לי להפריד כוחות, אין לי כוחות לזה.
מהו חופש אידיאלי בשבילי? אז ככה, אחרי שבדקתי המון יעדים בארץ ובעולם, בחרתי בסוף – בסוף. סוף המסלול. היום שבו יוחלט שסיימתי את עבודות השירות פה ואחזור לחבק את השם יתברך.
הרגע שבו אשמע בת קול משמיים שתכריז בקול עמוק עם אפקט אקו מרגש: “הגעת ליעד!".
אחרי פרוצדורות מעוררות לתשובה אהיה מוכנה לקבורה, יגידו עליי אי אלו הספדים (תקצרו בבקשה, אתם מעכבים לי את תחילת החופש הכי גדול). הליכה איטית להניח אותי במקום השקט בעולם (למה אתם הולכים כל כך לאט?!) , ואז תהילים ועניינים ואחר כך יכסו בחול את מה שקוראים לו אני. כמעט שקט.
"בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שׁכְֹבֵי קֶבֶר" (תהילים, פ"ח, ו).
עכשיו הם יניחו עליי אבנים בלי לדעת למה ויתנצלו על זה שהם חיים (לכו הביתה כבר!), ורק אז הם ילכו – והחופש
שלי יתחיל. איזו שלווה, אימא'לה. איזה שקט. חופש.

ברור לי שרגע אחרי השקט אשמע קול רעש גדול. שופרות, בלגן ורעש. “כולם לקום! תחיית המתים!".
במתים חופשי.

מתוך הטור החודשי במגזין פנימה

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן!

אודות הכותב/ת

השאר תגובה