);

במקום שאין בו איש : פרשת וזאת הברכה

משה רבינו נפטר ומקום קבורתו לא נודע לאיש. אך גם לאחר מותו ממשיך משה להלחם על עם ישראל בכל שנה ושנה. הפרשה האחרונה בתורה

הגענו לסוף הדרך. לפרשה האחרונה בתורה, וכמו גלגל מסתובב – נתחיל אותה שוב מההתחלה. אך קודם – משה רבינו מסיים את נאומו, ונפטר מן העולם.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

ידוע שמקום קבורתו של משה אינו נודע לאיש, אז למה לציין מול מה ואיפה נקבר אם גם ככה לא נדע לעולם את מקום קבורתו? במסכת סוטה מבררים את העניין הזה בדיוק:

"מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור"
(סוטה י"ד ע"א)

מוסיף התוספות מדרש:

"ומדרש אגדה, בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב, באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עוון, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע, שמשה רבינו שיקעו בקרקע עד חוטמו, וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששיקעו משה רבינו"

משהו מעניין קורה בבית פעור, בכל שנה ושנה ישות מסויימת בשם בית פעור עולה ורוצה להזכיר לעם ישראל את החטאים שלהם על מנת להפילם, אך ברגע שהיא רואה את משה היא מיד יורדת בחזרה.

איך אנחנו יודעים שבית פעור זו לא ישות אנושית?- מכאן: "וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." – ניתן להסיק מכך כי אם בית פעור "רואה" את משה ואת קברו הוא לא אדם. בעל פְּעוֹר הוא שמו של אל שעבדו לו בהר פעור בארץ מואב ומנסה בכל שנה להפיל את ישראל. אך הוא אינו מקטרג עליהם כלפי שמיים על מעשה פעור, כי בני ישראל הרי כבר נענשו על כך ; הוא מזכיר לבני ישראל את המעשה על מנת להפיל אותם לעצבות, ובכך להפיל אותם שוב לחטא.
בית פעור לא מסמל את החטא עצמו אלא את הייאוש מן החטא -שהוא קשה מהחטא עצמו בהרבה מובנים כי הוא מלווה אותנו הרבה אחרי וגורם לנו לחשוב כי אין לנו מחילה שהקב"ה לא רוצה בנו חזרה.

משה מנהל מלחמה עלינו גם אחרי מותו. אילוסטרציה

אפשר לשאול מדוע משה נקבר במקום כזה נמוך, שכל כך מזכיר את החטא של עם ישראל והוא הכי רחוק מרוחני והולם לקבורה של משה רבינו, ולמה משה לא פעל כמו יוסף וביקש שיעלו את עצמותיו לארץ שכה השתוקק להיכנס אליה, הרי "הצדיקים במיתתם קרויים חיים".
משה לא ביקש שיעלו את עצמותיו דווקא בגלל שצדיקים במיתתם נקראים חיים – כי צדיק, אחרי שנפטר משאיר בעולם את חותמו, את הפירושים שלו לתורה, את ההלכות, את הרוח שלו ואנחנו מקבלים בעולם הזה את מה שהשאיר לנו, ובכך הוא נשאר חי ופועם, כמו התורה שהיא תורת חיים.

המלחמה שמשה מנהל לאחר מותו היא מלחמה שמתרחשת במוחנו- מלחמה של תקווה מול יאוש, ובכל פעם שאנחנו מגיעים למקום של ייאוש מן החטא שבא להפיל אותנו, להזכיר לנו את החטא ולגרום לנו לשקוע בעצבות ובייאוש – שם נמצא משה.
כי משה הוא האיש שהוציא את ישראל ממצרים, הוא מושיעם של ישראל והוא מושיע אותם בכל שנה ושנה, בכל רגע ורגע, גם לאחר מותו. משה מסמל את ההפך הגמור מהייאוש והעצבות, הוא מסמל את התקווה והגאולה, והוא בחר דווקא להקבר במקום הכי נמוך, איפה שנמצא הייאוש הכי גדול, במקום שבעיני עצמנו אנחנו לא נחשבים לאיש, "ולא ידע איש את קבורתו", דווקא שם, במקום הכי נמוך, כשמשה לצידנו, נמצא את הגאולה.

שבת שלום וחג שמח!

 

אודות הכותב/ת

השאר תגובה