);

ככה סתם, אבא טוב

כל ההתחלות קשות, אך הסופים וההתחלות קשות לנועה ירון דיין בעיקר מהפחד שהיא אינה ראויה אליהם. טור להתחלות החדשות שמביא איתו חודש תשרי

יש לי פחד מסופים. פחד גדול למעשה, חרדה משינוי, כל שינוי, אפילו לטובה. גם הדברים הפחות נעימים נדמים לי הכרחיים אחרי תקופה.
ההרגלים הכי רעים שלי נדמים לי לחברים טובים מפעם. נורא, כמה זה נורא, בסוף מתרגלים להכול, מתרגלים להכול, מתרגלים להכול.

הפחד מהסוף מנהל אותי, גורם לי להיאחז במוכר, לחשוב שגם אם אפשר להשתנות, לשנות, להחליף או להתחלף – תמיד עדיף שלא, כדאי להיצמד אל הוותיק. אחרי הכול, עם מה שיש עכשיו כבר למדתי להתמודד. כבר סידרתי לעצמי את החיים על מדפים, הכול מקופל ומסודר. לא בא לי לבלגן, לא בא לי לערבב ובעיקר – לא בא לי לסדר הכול מהתחלה. תקראו לי עצלנית, אבל למי יש כוח עכשיו לשינויים גדולים?

פחד גורר פחד

הפחד מסופים מקפל בתוכו עוד פחד, והוא הפחד מהתחלות. כמו בתוך ביצת הפתעה או בבושקה קטנה, הם מונחים שניהם בתוכי, פחד בתוך פחד בתוך פחד, הסתרה שבתוך הסתרה שבתוך הסתרה, ככל שאני ממשיכה לפתוח, ככל שאני מעזה לגלות. לא פלא שככל שתשרי מתקרב העצלנית הקטנה שבתוכי משתדלת לעצום עיניים ולהתעלם מלוח השנה. כי זה סוף השנה והסוף של הסדר העולמי של חיי כפי שהוא.

מחדש עולמו בכל יום. התחדשות, תמונת אילוסטרציה

תכף יחלקו לכל החיים על האדמה שפע חדש. הכול הולך להשתנות, או לפחות יש סיכוי שהכול ישתנה. משמיים מצפים מאיתנו לשחרר את הישן ולקבל בברכה את החדש, אבל איך? איך עושים את זה כשהפחד מהתחלות חדשות מקנן בתוכי, גורם לי לקבע ולהתקבע, להזדקן ולחשוב על עצמי מחשבות ששייכות לשנה שעברה? קונספציות שקרסו מזמן ימשיכו לזלוג לי מהפה בשיחות נפש או ליד שולחן השבת רק כי אין לי אומץ להשליך אותן לפח ולרכוש לעצמי הכול מחדש. כאילו להכעיס, ההתחדשות והאמונה שהכול ממנו והכול נזיל קשות לי.

ראויה?

כמו תמיד בהתקפי החרדה הרוחניים שלי, אני משתדלת לנשום לתוך הפחד. שאיפה-נשיפה-שאיפה-נשיפה. עד שהחמצן יכריח אותי לשוב לעצמי, להתמודד. אני מרימה עיניים ומודה: ריבונו של עולם, אני פשוט מבוהלת.
מה אם חס ושלום חס ושלום תחליט שאיני ראויה? אני במתח, בגלל האמונה ולא בגלל שהיא חסרה לי.
אני כל כך עתיקה, רגילה אליי ואליך, רגילה רגילה ורגילה, אבל אתה מחדש עולמך בכל יום ואתה בראת מין חודש כזה שבו הכול מתחדש. בבקשה אל תשאיר אותי מאחור, תן לי כוח לבחור, תן לי לעמוד מול ארגזי הזבל של השנה שעברה ולצפות בהם נערמים על גבי משאית שכתוב עליה “תשע"ח", נוסעים לאן שהזבל של השנה שעברה נוסע. תן לי לעמוד נרגשת כמו ילדה בחנות ממתקים ולדעת שאתה בוחר בשבילי את הכי טוב, את החדש, המחודש, המתחדש ללא הרף. עזור לי להרפות ולדעת שאתה אלוקים ואין בלתך, להרפות ולשחרר את הקיפאון, להפשיר לך בתוך הידיים ולנזול מתוך התבניות הישנות.

תן לי להעז לבטוח בך ובכך שהאני של מחר תהיה קרובה יותר אליך מהאני המשומשת של אתמול. תן לי לזרוק את עצמי על הרולטה, לעצום עיניים ולתת לה להסתובב. לדעת שיש מנהיג לבירה, יש מנהל לזירה והוא אוהב אותי הרבה יותר ממה שאני אוהבת את עצמי.
הוא מבקש בשבילי את הטוב האמיתי בראייה ברורה הרבה יותר משלי, כי הוא אבא שלי. ככה סתם, אבא טוב.

אודות הכותב/ת

נועה ירון-דיין

השאר תגובה