חשבון נפש: חברת הכנסת מיכל וולדיגר בריאיון אישי נוקב על מערכת בריאות הנפש בישראל

מאז שנבחרה לתפקיד, לפני כחצי שנה, חברת הכנסת מיכל וולדיגר לא עוצרת לרגע. בעקבות סיפור משפחתי מורכב, היא שמה לה למטרה לרפא את מערכת בריאות הנפש בישראל ולטפח את החוסן הרגשי של כל אחד ואחת. בריאיון אישי מיוחד היא מספרת לפנימה על המסע האישי המאתגר שעוברת משפחה שמתמודדת עם מחלת נפש, על העשייה החברתית הבלתי פוסקת ועל כניסתה לעולם הפוליטיקה

צילום: דאפי ספונר, מגזין פנימה

“אגרת אמבולנס, אבחון אסירים, טיפול מקופת חולים במכורים”, בכניסה ללשכתה של ח”כ מיכל וולדיגר היא והעוזרת המסורה שלה עוברות במהירות על ערמות הדפים שעל השולחן. במסך מעלינו מוקרן הדיון המתקיים באולם מליאת הכנסת. מדי כמה דקות מיכל בודקת מתי היא צריכה לקטוע את הריאיון כדי לרוץ למליאה. עד אז היא יושבת בלב גלוי, ופורשת בדיבור נמרץ וכן את סיפורה המשפחתי שמהווה רקע לעשייה חברתית זה 15 שנה בתחום כאוב, מושתק ושקט: בריאות הנפש.

כבר מהרגע הראשון חשוב לוולדיגר להסיר את הרתיעה מהמילים ‘בריאות הנפש’, כאילו הן שייכות רק לחולים קשים. “כשהתחלתי עם התחום חשבתי שזה משהו אזוטרי וצדדי. ככל שאני מעמיקה אני מגלה כמה זה עולם ומלואו, ורלוונטי לכולנו”.

“חוסן נפשי, בסולם מסלאו עדכני, זה כמו לאכול ולנשום”, היא פורשת את משנתה. “אנחנו צריכים לגדל דור של אנשים בעלי חוסן נפשי, כי החיים מלאי אתגרים. החל ממצבים קטנים של התלבטויות, כמו האם להשאיר את הילד עוד שנה בגן או אם לקנות לו ממתק כשהוא נשכב על הרצפה במכולת וצורח, ועד משברים של ממש. אם נדע לתת לכך מענה, תגדל פה חברה בעלת חוסן נפשי איתן וחוסן חברתי טוב. נדע להתמודד עם אתגרים”.

על שולחנה של וולדיגר מונחים שני נושאים עיקריים: התמכרויות ותחלואה כפולה, שמשמעותה התמכרות המתלווה למחלה נפשית. סביב ההתמכרויות מתנהל היום דיון סוער במליאה על חוק הלגליזציה. “אני באה לכל נושא בראש פתוח. אני מגיעה עם סל הערכים שלי, אבל תמיד באה לשמוע”. אך לצד זאת, יש לה גם תפיסה ברורה בקשר לסוגיה הנוכחית: “יש לקנאביס תדמית קלילה של בריחה ושחרור, והבריחה הזו לא טובה בעיניי. אני לא רוצה להתערב בחיי הפרט, אבל יש תמימות דעים כי הקנאביס מזיק. תשעה אחוזים מהמבוגרים מתמכרים, ואצל נוער זה קטסטרופה, אחד מכל שישה נופל להתמכרות. צריך לדעת שהתמכרות מביאה להפרעה נפשית. הבריחה לקנאביס מאבדת את החוסן, כי אתה לא מסוגל להתמודד עם כאב, כעס או אכזבה, ולכן בורחים למשהו שלא ידרוש מהם להתמודד”.

מהסיבה הזו נמצאת וולדיגר בקשר עם משרד החינוך במטרה ליצור תהליך עמוק. “חינוך זה לא רק מתמטיקה או ערכים, צריך לתת כלים להתנהלות נכונה במשברים. לצערי, כיום זה לא מצוי כמו שצריך במערכת החינוך וגם לא במערכת הבריאות”.

כשאנחנו עוברות לדבר על חוסר המענה במערכת הבריאות, עננה חולפת על פניה. היא מתארת מערכת שלא מסוגלת לתת מענה לצרכים בשטח, עד כדי כך שכיום צריך לחכות לתור ראשוני, עוד מבלי לדבר על תחלואה כרונית, במשך חודשים ואפילו שנה ויותר. “הרי אם יתגלה שאדם נושא מחלה גופנית יטפלו בו מיד, כי אם יחכו הוא עלול למות או לאבד איברים. ככה הנפש, אם לא נטפל בה כשזה קטן זה ישתלט ויהפוך לפתלוגי, האדם יקטן והמחלה תגדל. מערכת בריאות הנפש נוגעת לכל אחד ואחת, למה היא מיובשת ומורעבת כבר 73 שנה? צריך לתת לה משאבים ותקציב ותוכניות”.

סכנה: ההסתרה אסורה

וולדיגר (52) היא ילידת בני ברק במקור. “אז בני ברק הייתה מעוז הציונות הדתית, אחד הסניפים הגדולים ביותר של בני עקיבא, הייתה תחושה של גאוות יחידה בין בני הציונות הדתית בעיר”, היא מספרת. יש לה אחות תאומה ואחות גדולה קרובה בגיל. “גדלנו כמו שלישייה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני אדם חברותי וחברתי, חשוב לי לשנות, להוביל ולתקן. הקורונה הקשתה עליי עם המרחק האנושי”.

צילום: דאפי ספונר, מגזין פנימה

המסלול הקלאסי כלל אולפנה, הדרכה ושירות לאומי. “הרגשתי מבורכת, זכיתי במשפחה חמה, בחברים, הכרתי את בעלי בכיתה י’ בבני עקיבא, למדתי משפטים בבר אילן, והתחתנו בשנה הראשונה של הלימודים”. מאז ועד היום הם גרים בגבעת שמואל. היא אם לחמישה וסבתא לשני נכדים שגורמים לה לחייך מיד כשהיא מזכירה אותם. “אושר ונחת. אין מה לדבר”.

ההיכרות שלה עם תחום בריאות הנפש החלה לפני 15 שנה, כאשר קרוב משפחה שלה נפל להתמכרות. “חלק מהאידאולוגיה שלי זה לא להתבייש ולא להסתיר”, היא מבהירה. את ההתמודדות היא בחרה לקחת כמנוע לגדילה וצמיחה. “לא צריך להחביא, צריך לדבר. מעבר לאנרגיות המיותרות שמתבזבזות על הסתרה, אתה גם מפספס אנרגיה שיכולת לקבל מהסביבה. והכי חמור, הסטיגמה מחלחלת גם אליך ולקרוב משפחתך שזקוק לעזרה, ואם במשפחה מתביישים ומסתירים, למה שהוא ירצה לקבל טיפול?”

וולדיגר רוצה לשמש דוגמה לאפשרות לדבר על זה, למרות המורכבות שיש בחשיפה כזאת. “זה לא כמו במקרה של מישהו שלוקה באוטיזם חריף ואתה מדבר בשמו. בבריאות הנפש זה חלקלק יותר. יש זמנים שבהם כושר ההבנה שלו נפגע ואתה מדבר ופועל בשמו, אבל ברגע אחר הוא מודע לעצמו כמוך וכמוני. ואם הוא לא מוכן שאציין את השם שלו, נחמד ויפה שיש לי אג’נדה, אבל אני אשמור על הפרטיות שלו. אני מנסה לשמור על איזון בפלונטר הזה”.

ההתמודדות של אותו קרוב פתחה לה צוהר לעולם מורכב שלא הכירה. “בחברה הדתית דאז לא דובר בכלל על התמכרויות, ובטח שלא על התרחיש הגרוע יותר, כשהתמכרות מתפתחת למחלת נפש. וחבל שכך, כי אם תופסים את זה בזמן ומוכנים להתמודד, אפשר לטפל ולחיות חיים משמעותיים וארוכים, בדיוק כמו עם מחלת לב או סכרת. חצי מהתרופה זה להיות מודע”.

ההסתרה, הבושה וההכחשה, בעיניה הם המחסום הראשון שצריך להסיר מבחינה ציבורית וחברתית. היא מציינת שמות של אנשי מדע, דוקטורים ופרופסורים נחשבים, שמצהירים בגלוי על התמודדותם עם מחלת נפש. לתפיסתה זה המפתח לגישה נכונה: “המחלה לא מגדירה את מי שאתה, זו לא כל זהותך. זו רק התמודדות שהיא חלק ממך”.

“אותו קרוב גילה לי את העולם הזה וחיי השתנו”, היא מספרת. “הייתי עורכת דין, ובמקביל לעיסוקי תמיד עשיתי עוד משהו חברתי. זה ממלא אותי ואני אוהבת לפעול ולעשות טוב. כשצף הסיפור הקמתי יחד עם עוד אנשים עמותה לנוער נושר בגבעת שמואל”.

“לכו לגהה”

במישור האישי נרתמה וולדיגר לעזרת המשפחה ככל שיכלה. “זיהיתי שיש שם משהו לא בנורמה, וניסיתי לדבר איתו, אבל נהדפתי. הוא לא היה מעוניין בקבלת עזרה. באופן כללי, הגילוי הפיל את המשפחה. זו תחושה של איבוד שליטה. צריך לדעת שמעגל ההחלמה מתחיל בהכחשה. הוא היה נער מוכשר מאוד, מחונן, כריזמטי, צפוי לגדולות, מה פתאום מכור? אחרי שלב ההכחשה, שלקח כמה שנים, אתה מבין שאותו אדם אובד לך. הוא דופק לי בדלת, אני פותחת ולא קולטת – אותן עיניים, אותו גוף, אבל זה לא אותו אדם. כבוי לגמרי, צל של עצמו. תקופות ההתמכרות וההכחשה היו קשות, אבל הוא עדיין היה אדם שמח וחי כבעבר. אבל כשמחלת הנפש התפרצה, הוא כבר היה אדם אחר. הטלפון השתתק, אין חברים, הכל נדם”.

אחותה של וולדיגר, רופאה במקצועה, הייתה גם היא בתמונה, ואבחנה את המצב בתור דיכאון קליני שדורש בית חולים פסיכיאטרי, ובמקרה הזה, בית חולים גהה הקרוב. “מה גהה?” היא משחזרת את ההלם הראשוני, “בילדותנו בבני ברק היה ביטוי, ‘לך לגהה’, בלי שידענו בכלל מה זה גהה. אז מה פתאום עכשיו ללכת לגהה? זאת הייתה ההכחשה. המצב הלך והחמיר והגיע להתנהגויות קצה, עד שלא הייתה ברירה והמשפחה פנתה לאבחון פסיכיאטרי פרטי. למה פרטי? כדי שלא יופיע ברשומות, שלא יפגע בשידוך או ימנע ממנו משרות עתידיות”. היא שבה ומסמנת את נקודת ההסתרה. הפסיכיאטר המאבחן הפנה אותם לאשפוז מידי. המשפחה נרתעה מהעניין והעדיפה לחכות, ולאחר יומיים הבינה שאין ברירה.

הרופא הורה להם להגיע באמבולנס לגהה, ללא אפשרות בחירה. “כשאדם עובר בדיקת MRI, או כשאישה יולדת, אפשר לבחור איפה זה יקרה. כאן המקום נבחר לנו על פי מקום המגורים. זה חלק מקיפוח מערכת בריאות הנפש. האשפוז בגהה היה נוראי. אני לא אומרת זאת כדי להשמיץ את המקום, שדווקא עבר שיפור משמעותי בשנים האחרונות, אלא כי אני רוצה לתאר את חוויית המשפחה שלא מכירה ולא יודעת, ואף אחד לא מתווך להם את המתרחש. משפחה מגיעה עם הילד האהוב שלהם, שמבחינתם הוא קצת מכור אבל הם מאמינים שהוא יצא מזה ויתיישר, והם לא מדמיינים מה זה להביא ילד לאשפוז בכפייה.

“אמצע הלילה, מסדרון סגור כמו בבית כלא שמור, צעקה מאיזה חדר, הכל קודר. דמייני את ההורים שמכניסים את בנם, באפס הנגשה והסבר על המתרחש. הנער נכנס, מעבירים אותו לפיג’מה, נותנים למשפחה בחוץ שק עם הבגדים שלו בחזרה, סוגרים את הדלת ומוציאים אותם החוצה. ככה. ליוויתי אותם שם כשהם יצאו החוצה והתמוטטו בבכי נוראי. מה עשינו, עשינו נכון? טעינו? ואין אף איש מקצוע לידם שיסביר, לא פסיכולוג, לא עובד סוציאלי, אף אחד. זה היה נורא”.

צילום: מרק ניימן, לע”מ

לשמחתה של וולדיגר, כיום יש ארגון מטעם עמותת יה”ל שנקרא ‘משפחות במיון’, ובמסגרתו משפחות של מתמודדי נפש מלוות משפחות שצריכות לעבור לראשונה תהליך כזה. וולדיגר עצמה התנדבה רבות בעמותה מתוך ניסיונה בתור בת משפחה בתחלואה כפולה. “זה המקרה שפתח אותי לעולם הזה, לחוסרים האלה, לסטיגמה הזו. כולנו שותפים לסטיגמה הזו. וחבל, כי זה שגוי”.

המשפחה עברה שלב אחרי שלב; הכחשה, שבר ואובדן. “האובדן הוא לא רק לאבד את הקרוב שלך, אלא גם אתה מאבד את עצמך. ההתמודדות מעמיסה מאוד, ואתה הולך לאיבוד. אתה רוצה לעזור, אבל זה לא תמיד מה שהמתמודד רוצה, או מה שההורים רוצים, או מה שהרופאים אומרים”.

כיצד לדעתך נכון לתמוך?

“זה משולש שמורכב מהמתמודד, המשפחה ואיש מקצוע. שלושתם נצרכים להחלמה. בבריאות הנפש החלמה היא לא הבראה. אני מדברת על חולים כרוניים, 200–250 אלף בישראל, שמתמודדים עם מחלות נפש קשות. מדובר גם בחולי סוציאלי ומשפחתי, כי כמו בכל מחלה קשה, המשפחה כולה חלק מתהליך הליווי והתמיכה. כשיש הסתרה, המעגל התומך מתערער בעצמו. זה מאבק בין רחמים, כעס על המתמודד, מאבק בין ימין מקרבת או שמאל דוחה, בין ייאוש ותקווה. אין קרקע יציבה.

“בתור בן משפחה אתה מטולטל במערבולת. המתמודד כל הזמן אצלך בראש, הוא לא מסוגל להחזיק את עצמו, לא משנה מה הגיל שלו. הוא כמו תינוק בן שנה מבחינת ההתנהלות היום יומית, כי הוא לא מקבל תרופות, לא מאוזן, ומתכחש למחלה שלו. אם קרובי המשפחה לא מטעינים את עצמם באנרגיה, הם לא יצליחו להיות מעגל תומך”, היא אומרת בצער. “שלושת הקודקודים צריכים להיות בשיח. לתפיסתי איש המקצוע צריך להתייחס גם לקרוב המשפחה בכבוד, כי זו עבודת צוות, צריך להניע את כולם לפעולה”.

ברכת הדרך

צילום: דאפי ספונר, מגזין פנימה

את שטף השיחה שלנו קוטע העוזר של מיכל, שמעדכן שעכשיו זמן השאילתות, והיא צריכה לגשת למליאה. בין לבין אני מתבוננת בקירות החדר הצנוע, שעברו בו שיחות כאובות ורצון להיטיב ולהקל. וולדיגר חוזרת בריצה מהאולם, ואנחנו ממשיכות מהר. “זה ו?” אני שואלת, “הכל בסדר?”

“ברוך ה'”, היא מחייכת, “ומה שלא – עובדים על זה”. היא לוקחת עוגייה לארוחת בוקר־צהריים, ובאותה סוללה פנימית לא נגמרת צוללת בחזרה.

אז איך הגעת לפוליטיקה?

“במקביל לסיפור המשפחתי שלנו, הבנתי שאני יכולה לעזור למשפחות אחרות. עזרתי למישהו שהקים מענה למשפחות של מתמודדים וליוויתי עמותות נוספות כמו ‘מכורים לחיים’. את כל הכוחות שלי בצד החברתי גייסתי למערכה הזו. הקמתי כמה עמותות וארגונים, כמו ‘אמונת”כ’ – ארגון משפחות תחלואה כפולה, שנותן ליווי סביב השעון למשפחות שאין אף אחד בחוץ שיוכל להבין מה הם עוברים”. בנוסף היא חברה בהנהלת עמותות לבריאות הנפש.

בהמשך עברה לכהן בראש ארגון השירות הלאומי ‘בת עמי’ במשך ארבע שנים. “צריך לדעת שהבנות עושות עבודת קודש, ולצערי זוכות ליותר זלזול מאשר הערכה לפועלן הנפלא”, היא אומרת. גם בבת עמי היא עבדה ליצירת חיבור בין הצד החברתי לבריאות הנפש. בין לבין הייתה גם חברת מועצת העיר מטעם ‘הבית היהודי’ בתיק הרווחה ויו”ר הוועדה למניעת סמים ואלכוהול, וכך הכירה חברי כנסת שונים מהעבודה במסדרונות ובוועדות הכנסת.

במהלך עבודתה בוועדות ובדיונים הציבוריים, הכירה וולדיגר את ח”כ תמר זנדברג ממרצ, שהייתה אז יו”ר הוועדה למניעת סמים ואלכוהול. ההיכרות והחברות ביניהן התבטאו לימים בנאום הבכורה של וולדיגר בכנסת, כשביקשה מזנדברג לברך אותה את ברכת הח”כ הוותיק. “בדרך כלל נהוג שראש הסיעה מברך את הח”כ החדש, אבל כאן ביקשתי מבצלאל שתמר תברך אותי בברכת הדרך”.

ההיכרות של וולדיגר ובצלאל סמוטריץ’ הייתה רחוקה, ועם זאת היא אומרת כי “הערכתי מאוד את בצלאל על ההשקעה בפרט ובכלל, על החשיבה, על הערכים שהוא מייצג ועל המסירות. בפאנל על פניה של החברה הדתית לאומית שהשתתפתי בו בגבעת שמואל אמרתי לבצלאל: אל תביא אנשים רק כדמותך, תגוון. בכלל לא כיוונתי לעצמי, חמש שנים של התנדבות בפוליטיקה מקומית הספיקו לי לחלוטין, ושבעתי מהעובדה שפוליטיקה היא 80% פוליטיקה ורק 20% עשייה”.

ובכל זאת, על אף שלא תכננה לשוב לפוליטיקה, תוכניותיה השתנו כשחודש אחרי אותו פאנל התפרקה הכנסת. סמוטריץ’ פנה אליה וביקש להיפגש, והצעתו להצטרף למפלגתו תפסה אותה בהפתעה. “אמרתי לו, יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים, ידועים, מה אני? ובכלל, אמרתי לו, עכשיו סיימתי ללוות משפחה מתמודדת, אלו חיי. הפוליטיקה לא רלוונטית.

“וזו הייתה תשובת המחץ מבחינתי, הוא אמר לי: תמיד תוכלי להמשיך, ותוכלי להשפיע הרבה יותר מהכנסת. בתור ח”כית תוכלי לטפל בעוולות ולעזור באופן כולל ורוחבי, לא רק למשפחה כאן או שם. הייתי חייבת להתייעץ עם המשפחה שלי, כי ידעתי שזה יגבה מהם מחיר. כינסתי אותם בשבת, דנו בנושא וקיבלתי את האישור שלהם”.

 

 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון פנימה תשרי. להצטרפות לפנימה וקבלת המגזין אלייך הביתה לחצי כאן

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה