לקראת פתיחת שנת הלימודים: תלמידות ואנשי חינוך פותחים שיח על צניעות באולפנות

מדידה של חצאיות בשער האולפנה, הערות במסדרון על אורך השרוול ושיחות נזיפה תכופות הן מנת חלקן של בנות אולפנה רבות. מנגד, עומדים ההורים, המורות וההנהלה חסרי אונים מול לבוש בלתי הולם, ומתלבטים האם לדבר על כך | לכבוד חודש אלול, תלמידות ומחנכות משתפות בהתמודדות ובשאלה כיצד ניתן לחנך לצניעות שנובעת משיח פנימי, ולא דרך מדדים חיצוניים

צילום אילוסטרציה

צניעות באולפנות. צמד המילים הללו רק נכתב, וניתן לשמוע את הֶדף הפצצה המוטלת בחלל. לא נגזים אם נאמר שזה אחד הנושאים הטעונים ביותר בחינוך הדתי, אם לא הטעון מכולם. זהו סיפור על חינוך, על גבולות, על הלכה ואמונה; אך גם על לבוש, על דימוי גוף, על יופי ועל התבגרות.

מהצד האחד נמצאים המורות, המנהלות ורבני האולפנות, שרוצים לחנך לערך הצניעות וגם ליצור סטנדרט של לבוש צנוע ומכבד במוסד הלימודים. מן הצד השני נמצאות הבנות, שמצויות בשיאו של גיל ההתבגרות, ולעיתים קרובות מתקשות להתאים את לבושן לכללי ההלכה. במקרים רבים, גם אלו שבין כותלי האולפנה מתלבשות לפי הנהלים ייפטרו בשעות אחר הצהריים מהלבוש הצנוע ויבחרו בלבוש מינימלי יותר.

על המציאות המורכבת נכתב לא מעט. בשנת 2017 הוציאו תלמידות מאחת האולפנות האזוריות במרכז הארץ סרטון שמשמיע את קולן של הבנות, ומדבר בכאב על ‘מדידת הסנטימטרים’. “איך ניתן לדבר איתנו על ערכים ועל ‘כל כבודה בת מלך פנימה'”, שאלו הבנות המככבות בסרטון, “כשאתם לא מפסיקים למדוד את החצאית שלנו?”

הצד שני של המתרס, כאמור, נותר מיואש. מורות וצוותי חינוך מנסים לשמור על גבולות ההלכה ועל צביונה של האולפנה, אך מוצאים את עצמם מכבים שריפות ועסוקים יום יום במרדפים לא פשוטים מול התלמידות.

אליה אליעזרי (19) מהדרום חוותה את המאבק הזה על בשרה. כשעלתה לכיתה י”א עברה לאולפנת אבן שמואל, אחרי שנתיים של לימודים באולפנות אזוריות שצרבו בה רגעים קשים. כיום היא מסיימת שנת מדרשה לפני שירות לאומי, ומתארת תהליך התחזקות שקרה, לדבריה, בדרך נס.

צילום: באדיבות המצולמת

“ההשפלות שחוויתי באולפנה לקחו אותי לקצה, רציתי להתרחק מהדת לגמרי. אבל אז היה מישהו שאמר לי ‘הדת לא בבעלות של אף אחד, גם לא של המורות שמעירות לך כל הזמן’, והבנתי שאני לא רוצה לחבר בין האופן שבו העירו לי באולפנות על צניעות לבין הקשר שלי לתורה. אני יכולה לבחור מה לקחת”.

היא מתארת סיטואציות שזכורות לה במיוחד, “היו מסדרי בוקר שבמסגרתם מורות היו עומדות בשער ובודקות, או שיעורים שנפתחו ב’טקס’ שבו כולן צריכות לעמוד והמורה עוברת אחת אחת ובודקת את האורך של החצאית. היה משפט שנחרט לי חזק כשפעם אחת הגעתי בחצאית קצרה, ומורה אמרה לי ‘לא קר לך ברגליים?’. ההערות האלו נאמרו לפני כולן. מעבר להשפלה האישית, זו הייתה השפלה חברתית”.

איך את מסבירה את הקושי של הבנות לשמור על צניעות באולפנה?

“אני חושבת שהמורות לא מבינות עד כמה הנושא הזה רגיש. אנחנו בגיל שבו הגוף שלנו משתנה, ואנחנו עסוקות המון במראה ובדימוי הגוף שלנו. המבט החיצוני של המורות, שבוחן את הגוף שלנו בלי הפסקה, נוגע בנקודה הכי רגישה ומאתגרת שמייצרת פגיעות, וכפועל יוצא גם התנגדות ומרחק.

“שנית, המורות שלימדו באולפנות האזוריות שלמדתי בהן מעולם לא דיברו איתנו על צניעות, הן רק העירו על כך. המערכת ציפתה שנזדהה עם תוכן שלא מדובר אף פעם, נוגעים רק בכללים ובחוקים. רק אחר כך, כשהגעתי לאולפנת אבן שמואל, פגשתי מורות שאומרות בפה מלא ‘אנחנו איתכן בהתמודדות הזאת’. השיח הפתוח גרם לי לרצות ללמוד ולהבין, ומשם נכנסתי לעבודה פנימית מול נושא הצניעות”.

ניסית לבוא לקראת האולפנה ולהתלבש יותר צנוע?

“לגמרי, אבל הרגשתי שאין הערכה לתהליך. הרבה פעמים עשיתי השתדלות, אפילו בשביל עצמי, כי רציתי להתחזק בצניעות. אבל כל עוד לא הגעתי בלבוש ‘הרצוי’, הייתה תחושה שזה הפרמטר היחיד שדרכו האיכות שלי נבחנת. נפגעתי מאוד מההרגשה שאין כלפיי הערכה כל עוד לא אני לא מתלבשת כמו שהם רוצים”.

מה הקשר?

גם הלל (שם בדוי), בת 19 מבנימין, מתארת חוויות דומות לאלו של אליה. היא למדה באחת האולפנות באזור מגוריה וכיום היא בת שירות בבית חולים במרכז הארץ. “הכל מתחיל ברגישות”, היא אומרת. “לא כל מורה יכולה להעיר איך שהיא רוצה. במקרה שלי למשל המחנכת הודיעה חגיגית לכל המורות המקצועיות שרק היא מעירה לי. היא הבינה שאני צריכה להיות בקשר עם מורה אחת כדי שאצליח לקבל את מה שהיא אומרת. כיוון שנתתי בה אמון היא יכלה לדבר איתי על כך בכנות”.

“מה שעזר לי בסופו של דבר”, היא מוסיפה, “זו הבקשה של המחנכת לכבד את קוד הלבוש של המקום. ‘כמו שהיית באה לבית משפט’. היא ניסתה לנתק קצת בין התהליכים הפנימיים שלי לבין השורה התחתונה, כלומר איך אני מגיעה לאולפנה”.

צילום אילוסטרציה

אני מבררת עם הלל בעדינות אם גם היום, לאחר שסיימה את הלימודים ועברה לשירות לאומי במקום שאינו דתי באופיו, היא מקפידה על לבוש צנוע. היא עונה כי על אף שעדיין קשה לה להקפיד על לבוש לפי ההלכה, היום היא נמצאת בתהליך עבודה פנימי כדי להבין את המשמעות של הצניעות. היא מסבירה כי ברגע שירד ממנה הלחץ מבחוץ היא חשה כי היא יכולה להתחבר יותר למהות העניין.

איזה עוד סיפורים זכורים לך משנות התיכון?

“לחברה שלמדה בכיתה אחרת מורה מקצועית ממש הורידה את החצאית למטה. הדבר הזה זכור לה עד היום כטראומה והרחיק אותה מאוד. אני לא חוויתי את זה בזכות המחנכת שלי, אבל חברה אחרת סיימה את הבגרות בתנ”ך וביציאה ממנה ראתה את המנהלת. המנהלת הסתכלה על החצאית שלה ואמרה לה, ‘ככה את עושה בגרות בתנ”ך? תתביישי לך!'”

ניסיתן לדבר על כך עם המורות ועם המנהלת, להסביר להן את המקום שלכן?

“בסוף כיתה י”ב, בשבת סיכום, המנהלת ביקשה מאיתנו לומר לה מה טעון שיפור באולפנה. כמה בנות אמיצות החליטו לפתוח את עניין הצניעות. זה היה חזק, כי דווקא בנות שנראה שהנושא הזה לא מעניין אותן והולכות ‘איך שבא להן’ ממש בכו באותה שיחה. אני חושבת שהכאב המרכזי קשור לבקשה שיראו אותנו מעבר לאותם סנטימטרים. שיבינו באמת את ההתמודדות, את מה שאנחנו עוברות מול זה, ויגלו רגישות ועדינות.

“הדבר השני, החשוב לא פחות, הוא שידברו איתנו על צניעות. כולנו הרגשנו שיש על זה המון משמעת, אבל אף פעם לא פתחו איתנו ספר, הסבירו, לימדו. הכללים ברורים, אבל אין לאף אחת מושג למה הם קיימים בעצם”.

הלל מדגישה כי היא לא מתנגדת לכך שהמורות יעירו במקרה הצורך, אלא מבקשת שזה יקרה בצורה שמותאמת למצב של כל בת. “מורה מקצועית שמלמדת אותי אנגלית לא יודעת באיזה תהליך אני נמצאת, ולכן אני לא רוצה שהיא תעיר לי, זה מרחיק ומייצר התנגדות”, היא מסבירה. “צריך שהמחנכות יהיו בקשר קרוב עם הבנות, ואז הן יוכלו ליצור את המרחב להעיר במידת הצורך, וגם אז בעדינות וברגישות”.

(לא) מדברים על זה

הרב אמיר סנדלר (40) הוא ראש אולפנת הדר גנים. שמו הולך לפניו בתור איש חינוך ששימש בתפקידים רבים ומגוונים, ואת סוגיית ההתמודדות עם צניעות הוא מכיר מקרוב, בייחוד באולפנות האזורית של גוש דן. בדבריו הוא מתחבר לדבריהן של הלל ואליה.

צילום: תומר קמחי

“השנה התחדד לי דבר מדהים”, הוא פותח ואומר. “אנחנו כל הזמן כאילו מתעסקים בנושא הזה, אבל למעשה אם מסתכלים לעומק מגלים שאנחנו ממש לא מחנכים לזה. רוב ההתעסקות היא אם נעיר או לא נעיר, נעמוד בשער או לא נעמוד בשער, ועל מה מחזירים הביתה. ההורים גם מתלוננים, אתם לא מפסיקים להתעסק בזה, תפסיקו. פעם עצרתי את המחנכות ושאלתי, עזבו לרגע מה נגיד ולא נגיד, אתן מחנכות לצניעות? שיעור חינוך, מדברות על זה? ופתאום אתה מגלה שאנחנו לא מחנכים לזה”.

באופן מפתיע, הרב סנדלר סובר כי האתגר הגדול נמצא לא אצל הבנות, אלא דווקא אצל הצוותים החינוכיים. לדבריו, כאשר המחנכות עצמן חשות מורכבות מול הנושא הן חוששות לגשת לדבר עם התלמידות, דבר שמוביל לשיח שמתעסק בעיקר במשמעת ובעשייה היבשה במקום במהות.

“יש סיפור שלא אשכח”, הוא מספר. “כשלימדתי באחת האולפנות במרכז לפני כמה שנים, הייתה שבת סמינריון לכיתות י”א. אחד המורים המקצועיים, איש חרדי זקן וחביב, הצטרף לשבת. הבנות אהבו אותו מאוד והוא כמובן מעולם לא העיר מילה אחת בענייני צניעות. בערב שבת הוא ביקש רשות לדבר, ואז שפך את ליבו ואמר לבנות כמה כואבת לו צורת הלבוש. הוא דיבר איתן בצורה הכי פשוטה, מדם ליבו, על המחויבות להלכה ולאימהות האומה. ואני יושב שם ובטוח שהבנות הולכות לכעוס עלינו, להיעלב, להיפגע. באמת פחדתי מהתגובה שלהן.

“אחרי השיחה”, מתאר הרב סנדלר, “ניגשו אליי כמה בנות נפלאות מכיתה י”א, ואחת מהן אמרה לי בעיניים דומעות: “אני מסיימת עכשיו כיתה י”א, למה זו הפעם הראשונה שאני שומעת את הדברים האלה?” השאלה הזאת מהדהדת לי. אני חושב שהבנות רוצות שניגע בעניינים האלו באמת. לא באופן עקיף ולא באופן משמעתי, אלא בדיבור כן ופתוח על הצניעות”.

מה אתם עושים בפועל כדי להביא את הצוות למקום הזה?

“קודם כל שמענו את הזעקה מהשטח של המחנכות: תנו לנו את הכלים ואת הכוח לחנך. השאיפה שלי היא שהן יוכלו להרגיש ביטחון לדבר על כך עם הבנות. השנה קיימנו ימי היערכות רק בנושא הצניעות, לא כדי לחשוב ‘איך מחנכים את הבנות’, אלא כדי לראות בכלל איפה המחנכות שלנו מול הנושא הזה. אילו מטענים יושבים שם, מה היחס הפנימי שלהן לצניעות עוד לפני שזה מגיע לבנות. אני רוצה להאמין שעצם הבירור הזה יפעל, וכמובן יהיו לו השלכות חינוכיות משמעותיות”.

אתה מדבר הרבה על חשיבות החינוך לצניעות. אבל מה עם דברים בסיסיים יותר כמו ‘קוד לבוש’, בקשה פשוטה מהבת לכבד את כללי המוסד שבו היא לומדת?

“המושג שאת משתמשת בו, ‘קוד לבוש’, הוא דרך קצרה שהיא ארוכה. האמירה הסמויה היא ‘יש חוקים וצריך לעמוד בהם’. וזה מצחיק, כי בבתי הספר הממלכתיים לרוב זה עובד, הם שומרים על קוד לבוש בתוך בתי הספר. אבל בעיניי אפשר להודות על כך שזה לא עובד לנו. זה מעיד שהנושא הזה יושב על מקומות עמוקים מאוד. האם בת מאמינה שאפשר לייצר קשר שעומד על עולם פנימי? האם היא מכירה את העולם הפנימי של עצמה? עניינה של הצניעות הוא להצליח לשים במרכז חיינו את העולם הפנימי. אלו סוגיות גדולות, וכל עוד לא נתעסק בהן באומץ ובכנות, התופעה החיצונית של ‘בעיית הלבוש’ הזאת רק תמשיך ותתרחב”.

“כמה את יפה!”

ורד (שם בדוי) היא מחנכת באולפנה אזורית גדולה, שבה יש נהלי משמעת ברורים בנוגע לכללי הלבוש. גם היא מתמודדת עם הנושא בצורה יום יומית, כאשר מצד הנהלת האולפנה היא נדרשת להעיר ואף להעניש בנות שלא עומדות בסטנדרטים של המוסד, בעוד הגישה החינוכית האישית שלה שונה לגמרי.

צילום אילוסטרציה

“אתחיל בכך שאני מבינה מאוד את האולפנה”, היא אומרת. “המנהלים וההורים בלחץ מהצורה שבה ניתפס כלפי חוץ וממה שזה אומר עלינו. עברתי ושאלתי בהרבה אולפנות, ואין אולפנה שלא מתמודדת עם השאלות האלו. גם אני ניסיתי הכל. ניסיתי להעיר, למשמע. אבל את רואה שהחינוך בכפייה לא הוליד עוד שום דבר טוב בעניין הזה, ולהפך”.

היא מספרת בכאב שהעיסוק הרב בנושא הצניעות גורם לבנות לחוש כאילו כל הרוחניות שלהן נמדדת בכך, וממילא הן חשות שאם הן לא מתלבשות בצניעות הן לא יכולות להיות דתיות. “אני מתחננת בפני הבנות שלי שאי השמירה על כללי ההלכה בצניעות לא תשליך על כיבוד ההורים, על הכשרות או על השבת שלהן. האמירה הזו חשובה לי כי אני רואה כמה מהר קורה הניתוק מכל התורה וכמה מבהיל הוא. ממש בשנייה שהן מסיימות את התיכון הן הולכות להתלבש איך שהן רוצות, ועוזבות עוד כמה דברים על הדרך”.

מאין לדעתך מגיע הקושי הגדול?

“התלמידות רוצות להיראות יפות. לא פעם ולא פעמיים בת אמרה לי: ‘אני לא סובלת את עצמי בחצאית ארוכה, אני מכוערת ככה’. ומול החוויה של דימוי הגוף קשה מאוד לעבוד ולחדור. לאחרונה יצא לי לשאול את עצמי למה את נושא התפילה הצלחתי להטמיע כל כך בבנות ואת הצניעות לא. אחת הסיבות המרכזיות היא שתפילה יושבת על הציר של הקשר, של ה’כן’; את טובה, אהובה. ובעיני הבנות, צניעות יושבת על הציר של ה’לא’; את לא מספיק טובה, את לא עושה את מה שנדרש. והמנגינה הזאת של ה’לא’ מרחיקה מאוד. בכל השנים שבהן אני מלמדת פגשתי רק אישה אחת שהמנגינה שלה בדיבור על צניעות גרם לבנות להרגיש משהו נעים ומחבר. כל שאר המערכים על זה והניסיונות לחנך נשארים באותה אווירה קשה”.

אני שואלת את ורד אם היא בכלל לא מעירה לבנות על לבוש שאינו תואם את כללי האולפנה, ועל כך היא משיבה כי גם אם היא מעירה זה יהיה בשקט ובצד, ורק במקרים שבהם הלבוש ממש בוטה. אבל אם היא רואה אחרי פעמיים או שלוש שההערות לא עוזרות, היא מפסיקה להעיר.

“בעיניי”, היא מוסיפה, “מרוב שיח על צניעות, הפכנו את זה למשהו לא צנוע. לא אגזים אם אומר שזה שיח שגובל בהחפצה. אני מעדיפה להגיד לילדה במהלך השנה כמה יפה היא, אם אני כבר מתייחסת לגוף שלה. ולא רק להגיד, אלא באמת לראות אותה, להתפעל ממנה. ובכל זאת, כשהביגוד בוטה במיוחד, אני משתמשת בכבוד המרחב כבטענה, ותמיד היא נשמעת בצורה שבה אני אומרת אותה”.

“אני חושבת שראוי לכל מי שבוחרת במקצוע החינוך להיות קשובה ללב שלה”, היא מבהירה. “אי אפשר לעשות דברים רק כי המוסד אומר ורק כי אלו הכללים, אני חייבת לשאול ולבדוק אם אני מסוגלת לעשות את זה. מוסד צריך לדעת שהוא בוחר אנשים לתפקידי חינוך, ולאנשים יש את הלב שלהם. אם מורה מרגישה שהיא באמת מחוברת לנושא הזה, להערה שלה יהיה ערך מוסף. אבל אם היא חיצונית לזה, אנחנו רק ממשיכים להזיק”.

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה