עושים מקום: רעות ואריאל דורפמן מפיצים אהבה בלב תל אביב

בלב תל אביב, העיר שמזוהה יותר מכל עם התרבות החילונית, שוכן מרכז לתרבות ורוח יהודית בשם ‘המקום’. אריאל ורעות דורפמן, שהקימו ומנהלים את המרכז, פוגשים מדי יום עשרות אנשים ונשים שזה להם המפגש הראשון עם היהדות, ומספרים על לבבות שנפתחים ועל חיבורים מרגשים

“לא חשבנו שנגור כאן”. רעות ואריאל דופרמן. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

כשהגעתי לפגוש את רעות ואריאל דורפמן, ממקימי ‘המקום’ בתל אביב, לא תיארתי לעצמי שאצא משם בתחושת קנאה. הרי גדלתי בשכונה הזו במרכז תל אביב (מה שנקרא ‘גרה בשינקין’), למדתי בבית ספר בלפור במרחק רחוב אחד בלבד משם, ינקתי את העגה, את התרבות, את חיי הלילה, ולבסוף עשיתי את הסיבוב והתקרבתי ליהדות. לא חשבתי שאחרי 13 שנה שאני שומרת שבת עוד אפשר לחדש לי משהו בנושא, אבל האמת שיצאתי מחוזקת. אז למה קינאתי? כי בקשר התדיר עם אלו שבאים ‘לוח ריק’ ונחשפים לראשונה ליופיה ולמתיקותה של היהדות יש משהו שמשאיר גם אותך במקום רענן. אנחנו קוראים לזה ‘אורות גבוהים’, ומסתבר שכל אחד זקוק להידבק בהתלהבות הזאת מדי פעם.

רעות (37) ואריאל (47) חיים את זה יום יום. הם אלו שמפגישים בין צעירי תל אביב לבין התרבות היהודית במרכז ללימודי יהדות, שאותו הקימו בלב העיר העברית הראשונה. “החלום שלנו הוא לפתוח חלונות ראווה למי שעדיין לא מכיר את היהדות ובקושי נפגש עם אלוקים או עם דברים שקשורים לתרבות ולהיסטוריה של העם שלנו”, פותח אריאל. “אנחנו רוצים לתת לכל אחד אפשרות להיחשף לתכנים האלו, לטוב, לאור, למשפחתיות ולקדושה”.

אל ‘המקום’, שהוקם לפני 13 שנים, מגיעים מדי שבוע מאות תלמידות ותלמידים. אצל חלק ניכר מהם מדובר במפגש הראשון בחיים עם התורה. “הכיף פה בתל אביב זה שאנשים פתוחים כל כך ונמצאים באמת בעמדת הקשבה. בשטח, לעומת מה שנדמה בתקשורת, יש הרבה פחות התנגדות ליהדות. הם רואים כמה מתיקות, משמעות ושמחה הם מקבלים מהחשיפה הזאת, ופשוט בא להם לשמוע עוד”.

ורעות מוסיפה: “התרבות המערבית היא הפך היהדות בהמון דברים, והרבה אנשים שמגיעים אלינו כבר ממש שבעים ממנה, אפילו פגועים לפעמים. כשהם מגלים שליהדות יש תשובה לכאבים הם מופתעים ומתרגשים, בייחוד כשהדעה המוקדמת שלהם על היהדות היא שזו ‘דת טכנית’ של עשה ואל תעשה, משהו מיושן ולא רלוונטי. פתאום הם מגלים את כל היופי שהיא מכילה ומבינים שהיהדות היא תורת חיים, ורלוונטית כל כך למציאות”.

אריאל מרחיב את דבריה של רעות ומסביר כי בתל אביב יש המון חופש, כתוצאה של תרבות ‘חיה ותן לחיות’, שמצד אחד מאפשר חירות, אך מנגד יוצר גם הרבה בדידות. “אנשים מחפשים למלא את החוסר שנוצר בעקבות החופש, והם לא תמיד יודעים מה הם מחפשים. כשהם מגיעים ל’המקום’ הם רואים משפחות עם ילדים וצוות שמקבל אותם בסבר פנים יפות, באכפתיות, בחום וללא אינטרסים. הם מרגישים שזה אי של שפיות”.

הגיעה לתל אביב בגיל 19 ומאז נשארה. רעות דורפמן. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

רעות: “ניקח את המושג ‘מחויבות’. בתרבות המערבית יש למילה הזו קונוטציה שלילית, כאילו היא ההפך מחופש, ופה מגלים שזה יכול להיות אחרת, שמחויבות היא כלי לצקת לתוכו תוכן ושבלעדיה אתה נשאר בלי כלום. אפילו מגלים שאפשר להגיע לחופש אמיתי רק כשיש מחויבות”.

לדבריה, ‘המקום’ הוא הרבה מעבר למרכז תרבותי: “יש פה תחושה של קהילה, של משפחה. זה בא לידי ביטוי בהרבה דברים. הקשר שנוצר בין הקהל לילדים שלנו מרגש מאוד, הם ממש מרגישים ‘דודים’ שלהם. פעם מישהי אמרה לי שהיא מעולם לא החזיקה תינוק לפני כן”. 

אריאל: “אם מישהו מהלומדים פה חולה הוא מקבל מאיתנו טלפונים, שולחים לו אוכל ומנסים לעזור לו. זו לא התנהלות שהם מורגלים אליה, וזה נוגע בהם ברמות אחרות. הם מרגישים לראשונה מה זה בית, אהבה אמיתית ותחושת משפחה”.

שיח מכבד

אני נפגשת עם הזוג דורפמן ב’המקום’, ששוכן סמוך לרחובות אלנבי ושינקין בלב העיר. בחוץ יש רעש והמולה תל אביבית אופיינית, אך כשנכנסים פנימה אל תוך המבנה הרחב, כמו נכנסים לבועה אחרת של שקט ורוח.

המקום מציע לבאים בשעריו שיעורים בשלל נושאים, החל מלימודי ימימה, חסידות, רבי נחמן והרב קוק, וכלה בגמרא, פסיכולוגיה ורמב”ם. מלבד השיעורים שמתקיימים במהלך השבוע יש גם שבתות משותפות, טיולים וסמינריונים.

“חלק מהשיעורים מועברים לקבוצות נשיות”, מספר אריאל. “הייתה פעם מישהי שכעסה על ההפרדה, ורעות אמרה לה ‘חכי, תחווי ואז תביני’. אחרי השיעור היא הודתה שהיא מעולם לא חוותה משהו כזה. מתברר שהשיח הנשי לא ממש מוכר, והשיתוף, הכנות והעומק שהיא פגשה הפתיעו אותה ונגעו בה”.

“אחד הנושאים הכואבים הוא נושא ה’הכרויות'”, רעות מעידה. “אפשר לחשוב שבגלל החופש והמתירנות יהיה קל יותר ליצור קשר, אבל בפועל קורה ההפך, כי אי אפשר לדעת על מי אפשר לסמוך. יוצא שאין מקום בטוח להכיר. בחורה פוגשת מישהו בבר, ואין לה מושג מה המטרה שלו. בציבור הדתי תחום השידוכים הרבה יותר פעיל, וכשאת יוצאת עם מישהו את יודע שיש כתובת, שאפשר לברר על המשפחה, שמישהו יכיר וידע. פה זה מעורפל ויש בלבול עצום. בנוסף, יש גם קושי גדול ביכולת להתמקד כשהשדר התרבותי הוא שאנחנו חיים בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, בטח כשזה דרך אפליקציות שטחיות שבהן אתה גולל בהינף אצבע ועובר לבאה בתור. לכן אנחנו שמים דגש על שיעורי זוגיות, ואפילו הקמנו תוכנית להיכרויות”.

“תורה גדולה צריכה כלים גדולים”, רעות ואריאל בפתח ‘המקום’. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

מניסיון אישי אני יודעת שההתנגדות של הבאים מבחוץ עשויה לאתגר. קורות פה מלחמות עולם?

אריאל: “בדרך כלל ממש לא. יש ב’המקום’ שיח מכבד ואוהב, ולכן גם כשמדברים על נושאים טעונים לרוב לא מגיעים לוויכוח קולני. אני זוכר מישהי שאמרה ‘נכנסתי לפה בכוונה בצורה הכי קיצונית שלי ועמדתם במבחן. הצלחתם להכיל אותי, והרגשתי שלא שופטים אותי'”.

רעות: “אני לא אוהבת דיונים על פוליטיקה. זה תמיד מסעיר ומפריד בין אנשים, ולרוב מרחיק ולא מאפשר שיח פנימי עמוק וקשוב. לכן אני משתדלת לא להיכנס לדיונים כאלו. אבל בגדול אני מאמינה שאפשר לדבר על הכל, זה רק עניין של סמנטיקה ושל טרמינולוגיה נכונה, כך שעל כל שאר הנושאים אנחנו מצליחים לדבר בשיח פתוח, מכבד ומכיל”.

אילו תגובות אתם מקבלים מתלמידים על הלימודים ב’המקום’?

“מנכ”ל של חברה חשובה אמר לי פעם, ‘חבל שלא הכרתי את היהדות קודם. היום אני מסתכל על העולם אחרת: אני עוצר וחושב לפני שאני עונה, ואם מישהו מעצבן אותי אני לא עונה. היחס שלי לבת הזוג שלי השתנה, היחס לפרנסה, היחס לעובדים’. עניתי לו שהלוואי והייתי במדרגה שלו”.

רב ודייט במחיר אחד

בין רעות ואריאל מפרידים עשור, וכשאני שואלת אותם על הרקע לפגישתם ולהקמת ‘המקום’, הם שותקים. קל להם הרבה יותר לספר על ‘המקום’ מאשר על עצמם. “זה באמת משנה? צריך את זה לכתבה?” שואל אותי אריאל, וכשאני מתעקשת רעות מתחילה לספר בלית ברירה. “נולדתי וגדלתי במבשרת. אמי היא הסופרת מירה קדר, ואבי הרב שמואל קדר זצ”ל (אחותה היא העיתונאית והסופרת יפעת ארליך. ש”ר). אחרי הסכמי אוסלו ההורים שלי עשו מעבר חד לעפרה. כשהייתי בכיתה י”ב קראתי כתבה על ‘ראש יהודי’ והתלהבתי, והחלטתי שאת שנת השירות הלאומי השנייה אעשה שם בתל אביב”.

“פעם ראשונה שפגשתי את הצימאון”. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

במקביל, אריאל גדל בירושלים ולמד שנים בישיבה בבית אל. “כששירתי בראש יהודי”, ממשיכה רעות, “עדיין לא היו בתל אביב שבתות מאורגנות. רצינו לעשות שבת גדולה וחיפשנו רב. בדיוק באותו זמן הכיר בינינו הרב שמואל ששון, שניהל את ‘ראש יהודי’, ואני חשבתי שיש לנו שניים במחיר אחד: דייט ורב לשבת. הייתי בת 19, תמימה וצעירה, והצעתי לו להגיע לשבת שלמה, והוא בתור רווק מנוסה בן 29 ענה שהוא צריך לבדוק את זה ושיענה לי ביום חמישי”. אריאל מוסיף, “הדייט שלנו היה ביום רביעי ולא רציתי להתחייב על שבת שלמה לפני שאני פוגש אותה…”

רעות צוחקת במבוכה וממשיכה, “תכל’ס, התחושה של להיות ‘אבא ואמא של שבת’ מול החבר’ה קידמה ממש את הקשר בינינו”.

אריאל: “זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הצימאון האדיר, לפני כן לא נחשפתי בכלל לציבור התל אביבי. הכנתי מראש כמה דברי תורה קצרים ודיברתי חמש דקות. הרי אצלנו יש כלל, ‘ככל שאתה מדבר קצר יותר ככה אתה רב טוב יותר’. אבל הם לא הבינו בשביל מה הגעתי אם דיברתי כל כך מעט, ודבר התורה התארך לשעה. אחרי הארוחה קיוויתי שנוכל ללכת לנוח, אבל החבר’ה רצו שיעור ונשארנו ערים עד השעות הקטנות של הלילה. גם בצהריים לא נתנו לנו לנוח, עד מוצאי שבת. בסעודה הם ביקשו ללמוד שירים ופיוטים. טעמתי צימאון של מי שנוגע בפעם הראשונה ואין לו די. הרגשתי עד כמה הדברים שאנחנו רגילים אליהם מיוחדים, מתוקים ומרווים. אנחנו הדתיים מחפשים הרבה פעמים רק את החידוש והפלפול, והם רוצים את מה שבשבילנו הוא כמעט מובן מאליו”.

“בשבת הזו קיבלתי חיזוק מהחברות התל אביביות שלי לגבי הגיל של אריאל, שהייתי לחוצה ממנו”, מגלה רעות. “כשהן קלטו שאני ‘יוצאת’ איתו הן כל כך התלהבו, ביטלו את הפחד שלי והזכירו לי שגם הן כבר בנות 29. זה לגמרי עזר לי לסגור את הפינה”, היא צוחקת.

איך הגעתם לגור יחד בתל אביב?

“בהתחלה אריאל אמר שהוא גמיש לגבי הכל, אבל התנאי לחתונה הוא שלא נגור בתל אביב”, אומרת רעות, ואריאל משלים: “אני לא אוהב את מזג האוויר הפיזי והרוחני. אני פתוח להרבה דברים, אבל מגורים בתל אביב היו מחוץ לתחום”.

מפגשים מרגשים. תלמידי ה’מקום’ בסדנא.

“אני עד היום לא שמחה על המגורים בתל אביב”, משתפת רעות בכנות. “היא עירונית וצפופה ואני לגמרי אוהבת את החיים ביישוב. ברור שיש מחירים למגורים פה, כמו הבדידות החברתית, העלויות המטורפות, האווירה הכללית ואפילו סתם העובדה שכל יציאה קטנה עם הרכב היא בלגן רציני. אבל העשייה פה משמעותית ולכן אנחנו נשארים”.

לבסוף, למרות ההתנגדויות המוקדמות, פחות משנה אחרי החתונה מצאו את עצמם בני הזוג דורפמן פורקים את המשאית בדירה ברחוב בוגרשוב. “ישראל זעירא, שהקים את ‘ראש יהודי’, הזמין אותי לנהל את המקום”, משחזר אריאל, “ובמשך שנתיים הייתי רב הקהילה יחד עם הרב איתן הכהן. אחר כך חברנו למני קלכהיים ולנעם קליין במחשבה להקים מרכז לתרבות יהודית. היו לנו הרבה רעיונות וחלומות ושותפים רבים שסייעו במסע הזה, שהיה קשה ומטורף. הסתובבנו בכל הארץ ולמדנו מהשטח. גיבשנו את הרצון וחיפשנו אנשים שיזדהו וירצו להשקיע. למזלנו מצאנו את משפחת מירון, שהסכימה לתמוך באופן משמעותי בפרויקט.

“הגענו מעולם התוכן ומצאנו את עצמנו מתמודדים עם אתגרים כלכליים, משאבים, קשרים עם משרדי ממשלה. נחשפנו לעולם השיווק, והיינו צריכים גם לבנות תכנים שיתאימו לקהל התל אביבי, לגייס צוות ולהכשיר אותו לכך. האתגר הגדול היה לייצר מקום שהתל אביבי הממוצע ירגיש בו בכיף ובנוח, שזה יהיה ב’לוק’ הנכון, במקצועיות ובאיכות שהם מורגלים בה. מההתחלה היה חשוב לנו שהמקום יהיה יפה ומרשים, כי אנחנו מאמינים שבשביל להביא תורה גדולה צריך לבנות כלי גדול ויפה שיכיל אותה”.

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה