הזדמנות לתיקון: נשים שביתן התפרק מדברות על הכל

מאחורי כל מקרה גירושין עומד סיפור מורכב וטעון. גם כשהצעד בלתי נמנע, הוא אף פעם לא קל. לא לבני הזוג, וודאי שלא לילדים, שמתמודדים עם שבירה ושינוי של החיים שהכירו עד היום. אך מה קורה כשהילדים מגיעים לשלב של בניית בית משלהם, ונדרשים לבנות מודל זוגי לאור החוויה המורכבת של גירושי ההורים? חמש נשים, שנמצאות בצדדים שונים של המצב, משתפות בשיחה כנה ופתוחה על ההשפעה של גירושי ההורים על החיים והזוגיות של הילדים. הן לא מסתירות את הדמעות ואת הכאב, אך גם מקרינות אופטימיות ואמונה רבה.

"כאשר זוג מתגרש, בייחוד בחברה דתית וקהילתית, קיים חשש מתגובת הסביבה", אומרת לביאה פז (65), עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת זוגית ומשפחתית, המעבירה סדנאות לנשים גרושות וחד הוריות. "אני שומעת ממטופלים על תחושות של בושה וכישלון וחשש מתדמית שלילית שתדבק בהם ובילדיהם". עם זאת, היא סבורה שבמגזר הדתי לאומי יש כיום יותר הבנה וקבלה של התופעה ופחות צורך להסתיר או להתבייש.

"ליוויתי זוגות בתהליך של פרידה ופירוק הנישואין במשך שנים", היא מספרת. "זה תהליך שממשיך ללוות את המשפחה לאורך החיים, ולכן חשוב לשים דגש על האופן שבו מספרים לילדים על הפרידה הצפויה ולשחרר אותם מתחושות אשמה ואחריות לגירושין. ככל שתהליך הגירושין יתווך נכון יותר לילדים, כך הוא יעבור עליהם בצורה בריאה יותר".

"אני חושבת שיש בחברה שלנו הבנה והפנמה שהמחויבות אינה למה יחשבו ויגידו, אלא לאיכות החיים שלנו ושל משפחתנו", מוסיפה נויה מנדל, סטנדאפיסטית מוכרת במגזר, שהתגרשה בשנת תשע"ב. "אני אדם נוח, חשובה לי האווירה הטובה. לא חשבתי שאתגרש. זה נראה לי לא קשור אליי. שהילדים שלי יהיו ילדים להורים גרושים? לא עלה על דעתי", היא מודה בכנות. "אבל בסוף, אדם רואה בחוץ את מה שהוא מרגיש בפנים. באופן אישי, לא הרגשתי יחס מבקר או מזלזל. אני גרה ביישוב דתי והקהילה חיבקה ותמכה".

לצד נויה יושבת בתה אוריה, שהייתה בת 16 כאשר הוריה התגרשו, וכיום היא נשואה טרייה. היא מהנהנת בהסכמה לדברי אמה. "בדרך שבה את תופסת את זה, כך יתייחסו אלייך. אני שיתפתי את הסביבה ושידרתי שאני ממשיכה בחיי כרגיל. נכון, זה הרקע שלי וזו הבחירה של הוריי, אבל זו לא אשמתי וזה לא אמור להפריע לי לחיות את חיי".

"מה שחשוב זה איך האדם עצמו מתייחס לגירושין של הוריו", מחזקת לביאה את דבריה. "נכון שזה יכול ליצור משקעים וקושי, אבל אם מדובר באדם שעובד על עצמו ושואף לתקן ולבנות בית בריא, זה בהחלט יכול להפוך ליתרון, בזכות המודעות והבחירה לתקן".

ענבל ארנפלד לוסקי (44), שהתגרשה בקיץ האחרון, חוותה את השיתוף לסביבתה בצורה מורכבת יותר. "הרגשתי בושה. לא חשפתי את זה בחודשיים הראשונים. אני גרה ביישוב דתי, וחששתי מהחשיפה ומהחדירה למקום הפרטי שלי. התכנסתי בתוך עצמי במטרה לעבד את תהליך הפרידה. לא רציתי להתמודד עם שאלות ותגובות מבחוץ ולא היו לי כוחות לכך". רק כשהגרוש שלה הודיע לה שהוא מתחתן שוב, כחודשיים לאחר הגירושין, היא החליטה לשתף את שכניה ואת מכריה בהודעת ווטסאפ ובפוסט שכתבה בפייסבוק, מהלך ששחרר אותה ועזר לה להתמודד עם הקושי והכאב על כך שבעלה המשיך הלאה כל כך מהר.

גם נעמה (26, שם בדוי), שהוריה התגרשו בילדותה ובחרה שלא להתראיין בשמה המלא, מספרת על היחסים עם הסביבה: "עברתי תהליך, וכיום אני יודעת שזה חלק ממני, שזה בנה אותי. בעיניי, לפסול אדם בגלל גירושין של הוריו זו הסתכלות חיצונית ולא נכונה".

בלי לערב את הילדים

"אין זוג שלא רב. גם מי שמחתן אותנו – רב", כך אומרת נויה מנדל בהופעת הסטנד אפ החדשה שלה, 'בקרוב אצלכם'. מנדל היא מחלוצות הסטנד אפ הנשי דתי ופורצת דרך בתחומה. היא התגרשה לפני 9 שנים, כאשר ילדיה היו בני 8 עד 16, ובשנה החולפת זכתה לחתן שלושה מתוך ארבעתם.

איך סיפרתם לילדים על הפרידה?

"אחרי שהחלטנו להתגרש התייעצתי עם אנשי מקצוע איך נכון לספר לילדים. אצלנו לא התקיים הטקס שבו כולם יושבים במעגל ומקבלים את הבשורה. הודענו לכל אחד בנפרד, בצורה שהתאימה לו".

"בעיניי, הוריי עשו זאת בצורה הכי טובה שיכלו. הם עשו הכל בצורה הדרגתית ומשתפת". מעידה אוריה אהובה לוי (25), בתה הבכורה של נויה, שהתחתנה בשנה האחרונה. היא מתגוררת בקיבוץ לביא, בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות ומשלימה תואר שני בביבליותרפיה. "אין איך לייפות דבר כזה", היא מבהירה, "מרגישים שמשהו מתפרק, אבל בזכות ההשתדלות של הוריי לא חוויתי את הגירושין כטראומה בהתחלה. ההתמודדות שבאה אחר כך הייתה מורכבת יותר עבורי".

במה זה בא לידי ביטוי?

"אובדן הוא לא משהו שאפשר לתפוס. אדם חי עם שביב הכרה של הדבר, אבל לא באמת מסוגל לעכל אותו. במקרה של גירושין, מדובר באובדן של משפחה ובית, של ישות שהיא חיבור של שניים. גם את זה אי אפשר באמת לעכל. ואני שמחה שזה ככה, אני שמחה שעדיין כואב לי. כשאני רואה זוג שמתגרש זה מכווץ לי את הלב, אני לא אומרת משהו כמו 'אה, גם ההורים שלי התגרשו, מה הסיפור?'"

"תקופת הגירושין היא אכן תקופה של אבל כבד ושל מצוקה גדולה", מאשרת נויה. "לכן, כשמקבלים את ההחלטה להתגרש, הדבר הכי חשוב בעיניי הוא שמה שקורה בין ההורים יישאר ביניהם ולא יעבור דרך הילדים. לא משנה מה עשה בן הזוג, אל תדברי על זה עם הילדים או לידם. אם בא לך לשפוך את הלב למישהי, תעשי זאת רחוק מאוזניהם. בעיניי, אסור להטיח בילד אמירות כמו 'שאבא שלך ישלם לך… תלך לאבא שלך'. זה פוגע בזוגיות העתידית שלהם כי הם מבינים שזוגיות שווה כאב, כעסים וצעקות, והם לא ירצו להיות שם".

אבל כשמפרקים זוגיות, הם לא יחושו כך בכל מקרה?

"לא בהכרח. הם יבינו שהיה קושי בין ההורים, אבל הם לא יחוו אותו בצורה טראומטית. הבעיות של ההורים לא צריכות להיות על גב הילדים. יש ילדים שאינם בקשר עם אחד ההורים כי הצד השני מסית אותם. ילדים צריכים גם אבא וגם אמא, הנשמה שלהם בחרה את הוריהם ויש להם כלים וכוחות להתמודד איתם. חבל שנגרום להם להיות מרירים או להתרחק מזוגיות".

את העיבוד העמוק של גירושי הוריה עברה אוריה במדרשת שילת, שם למדה אחרי השירות הלאומי. "עד אז רציתי לשים את זה בצד ולהמשיך בעשייה שלי, אבל כשהגעתי למדרשה התחלתי לחשוב איך יתייחסו לעניין כשאחפש זוגיות, כי גירושין זה משבר משמעותי ויש לו השלכות".

"היו תקופות שבהן ממש חסרה לי המשפחתיות, והרגשתי שאני כבר רוצה ליצור לעצמי משפחתיות חדשה. אבל היו תקופות שבהן תהיתי איך אפשר לתת אמון, לא רציתי את זה והייתי מסופקת אם אני מסוגלת ליצור מציאות כזו. הגירושין של הוריי שברו אצלי משהו תמים ושלחו אותי למסע של בירור כדי למצוא מחדש את הרצון לאהוב, להיות קרובה למישהו. הרגשתי שאבדה לי האהבה. כשחברות התחתנו, הייתי היחידה שניגשת לנשואה הטרייה ושואלת בגובה העיניים איך הולך ומה שלומה, כי הבנתי את המורכבות, בעוד חברות אחרות ראו רק את המתיקות והחלום".

לשמחתה, היא הכירה את בעלה ללא מתווכים, במכללה שבה למדו שניהם. "למדתי במכללה שבה הייתי הדתייה היחידה. יום אחד הבחנתי בציציות מתנפנפות במדרגות, וברגע שראיתי אותו ידעתי שמצאתי. שמחתי שלא הכירו בינינו מראש וכך יכולתי לבחור מתי לספר שהוריי גרושים. רק בפגישה הרביעית סיפרתי לו, והוא קיבל את זה לגמרי בטבעיות".

"לא הייתה הזדמנות לכאוב"

ענבל ארנפלד לוסקי היא אומנית יוצרת המתגוררת בקדומים. היא נולדה בבית חילוני, והוריה התגרשו כשהייתה בת 4. בבגרותה היא חזרה בתשובה, ונישאה בגיל 37. לפני כשנה התגרשה, לאחר 6 וחצי שנות נישואין, כשבנה היחיד היה בן 4.

"אני לא זוכרת את ההורים שלי יחד", היא משחזרת בכאב. "הגירושין היו קשים וכואבים ועד היום אין ביניהם שום קשר. כל השנים הנתק ביניהם יצר אצלי תחושה שאני צריכה לבחור צד. אני זוכרת שהיו לי גם רגשות אשמה. חלמתי שהם ידברו, ויום אחד אולי גם יחזרו.

זוגות שמתגרשים ומנתקים כל קשר ביניהם כשיש להם ילדים, או שיש ביניהם מאבקי כוחות על חשבון הילדים, גורמים טראומה לילד", מדגישה ענבל. "ילדים שגדלים כך משלמים מחיר יקר בבריאות נפשם ובבחירותיהם בחיים, גם בזוגיות. הבחירה נעשית ממקום לא מודע תוך שחזור דפוסי ילדות. זה משפיע על הערך העצמי של הילד, על הביטחון העצמי, על היכולות והכישרונות שנדחקים ועל כישורי חיים וכישורים חברתיים".

אביה של ענבל הקים משפחה חדשה כמה שנים לאחר הגירושין, והיא מסבירה כי גם הקמת המשפחה החדשה עלולה להיות נקודת מפנה כואבת עבור הילדים. "לפעמים ההורים ממשיכים הלאה ולא מספיק ערים לכאב הרגשי של הילדים. הכאב לא מקבל מקום ראוי, והילד עלול לספוג מכך חוויית נטישה שתשפיע עליו מאוד בבגרותו. המשפחה שלו התפרקה. החיים התהפכו לו".

את מרגישה שהחוויה שלך בילדות השפיעה על החוויה שלך בבגרותך?

"יש כל כך הרבה קווי דמיון בין סיפור הגירושין שלי לסיפור הגירושין של הוריי. אני זוכה לתקן ולרפא את חוויית הגירושין שלי בילדותי דרך החוויה שלי בתור אישה. בילדותי לא הייתה לי ההזדמנות לבכות ולכאוב על בית הוריי שנשבר והתפרק. הכאב של גירושיי התחבר עם כאב ילדותי, וסוף סוף נתתי לו מקום, הכרה והתייחסות. הילדה שבי קיבלה ממני את הביטחון להביע את הכאב שבה, את החום והאהבה שכה הייתה זקוקה להם, עם הבטחה שאנחנו יחד יד ביד לאורך כל הדרך".

איך הניסיון שלך בתור ילדה להורים גרושים משפיע על ההתנהלות שלך מול בנך?

"חשוב לי מאוד לשמור על קשר טוב ככל האפשר עם האבא של הבן שלי, כי זו הדרך הבריאה והנכונה לכולנו. אני משוחחת הרבה עם הבן שלי. הוא שואל שאלות ואני עונה, הוא מביע כאב ומשתף ושנינו נותנים לכך מקום. זה תיקון גדול כי אני לא זכיתי לזה. חשוב לי לתת מקום לכאב שלו. לרגעים אני מרגישה שעולה בו כאב על עניין סתמי, אבל מתחבא שם כאב עמוק יותר. המחויבות שלנו ההורים היא להיות קשובים לעולם הרגשי של הילדים. אני יודעת שלא תמיד אצליח לרפא ולתקן הכל, אבל אני עושה כמיטב יכולתי".

מודל חיובי

החשש משחזור מודל הזוגיות שראו הילדים בבית הוריהם לחוויה הזוגית שלהם בבגרותם צף לא אחת במהלך השיחה. לביאה מספרת כי בעבודת הטיפול שלה בקליניקה היא פוגשת לא מעט זוגות עם קשיים בזוגיות, שברקע שלהם נמצאת הזוגיות של הוריהם שהתפרקה ושאותה הם משחזרים, לעיתים בצורה לא מודעת.

"החוויה של גירושי ההורים מציפה בהמון תחומים. פעם הגיעו אליי לטיפול זוג נשוי באושר. האישה היא בת להורים גרושים. בכל פעם שהיה חוסר הסכמה בינה לבין בעלה היא נבהלה עד עמקי נשמתה, לעיתים עד כדי שיתוק של יומיים מרוב חרדה. ניסיתי להבין ממנה ממה היא נבהלת. בהתחלה היא אמרה שהיא לא יודעת, אבל כששאלתי מאיפה התחושה הזו מוכרת לה, היא נזכרה שהיא מכירה את זה מבית הוריה וזה מפחיד אותה מאוד".

היא מוסיפה שיש מי שמתקשים להכיל מריבות בין ילדיהם בדיוק מאותה סיבה. "אלה דברים שצרובים בנשמה של ילד. אני עוזרת להבין את זה, לנרמל את החוויה ולתת כלים. חשוב גם להדריך את בן הזוג איך להרגיע את מי שחרד מגירושין. אמירות כמו 'גם אם אני מתרגז, אני איתך', יכולות להקל מאוד".

מהצד השני, היא אומרת, יש גם כאלה שמגיבים בצורה הפוכה, ונסגרים לתקשורת במצבים של קשיים ומחלוקות. הם מסרבים להיכנס למריבות מרוב חרדה שאלו יובילו לגירושין, או נכנעים לכל מה שהצד השני אומר, העיקר לא להתווכח.

האם אפשר להשתחרר באמת מהמודל של בית ההורים, ולבנות מודל זוגי חדש ובריא?

לביאה: "העבודה היא ניתוח המודל המוכר ובניית דפוסים חדשים. אני מאמינה שזה אפשרי. הרבה אנשים שהוריהם גרושים חוששים מאוד להגיע לגירושין בעצמם, וזה מכניס אותם לחרדות ולמתח רב, גם בתקופות שהזוגיות טובה. חרדות כאלה יכולות לחבל בנישואין אם הדברים אינם מעובדים. כל אחד גדל עם 'אני מאמין' מסוים. אני יושבת עם אנשים מבוגרים ועוזרת להם לזהות מסקנות שהם חיים איתן מהילדות, להכיר בהן, לבחון ולשנות".

ענבל: "הלוואי ומישהו היה מייעץ לי לעבור תהליך של ייעוץ וליווי זוגי לפני שהתחתנתי. כל אחד מבני הזוג מגיע לזוגיות עם חבילה של דפוסים לא מודעים, אמונות, פגיעות ועוד. אם יכולתי לייעץ לילדים שהוריהם גרושים, הייתי ממליצה להם לעבור תהליך טיפולי אישי לפני שמתחילים לחשוב על זוגיות וכן תהליך טיפולי עם בן הזוג לפני החתונה. יש כל כך הרבה מקומות כואבים בנפש שאם לא מטפלים בהם, הם משפיעים עלינו. גירושין זה שבר, אבל. פצע שזקוק לריפוי ולטיפול מסור".

אוריה אהובה: "לפעמים אני חשה שקיים אצלי פער בתפיסת הזוגיות, כיוון שמגיל צעיר לא הייתה לי דוגמה. במובן מסוים, בתחום הזוגיות נשארתי בת 16. חשתי בחוסר של בית שלם ולכן בחרתי לבלות הרבה שבתות מחוץ לבית. היה לי קשה שאין אבא שעושה קידוש ושאין אבא ואמא שיושבים יחד בשולחן שבת. כשהייתי בשירות הלאומי מצאתי לעצמי מודלים אחרים, כמו המשפחה המאמצת שלי בקיבוץ מירב, שהייתה מודל משמעותי עבורי. גם מנשים נוספות שפגשתי בהמשך הדרך למדתי הרבה על בית וזוגיות. בשבת הראשונה שלנו אחרי החתונה הדלקתי נרות, בעלי עשה קידוש, והתרגשתי כל כך שעד עכשיו אני בוכה כשאני נזכרת בזה.

אני דווקא מרגישה שיש לי מודעות גבוהה יותר לכך שצריך תשומת לב והשקעה בַּיחד", היא מוסיפה. "מי שלא חווה שבר לא מכיר את הקושי. אני זוכרת רגע שפתאום נבהלתי, ואז אמרתי לעצמי, 'אוריה, זה בידיים שלכם! מה את נבהלת? כשאת מכינה חביתה את מפחדת שייצא לך מלוח? אז אל תשימי מלח! זה תלוי בבחירה ובהשקעה שלכם'".

נויה: "חששתי שילדיי יבחרו בני זוג שלא טובים להם. עם זאת, גם מודל זוגי חיובי של הורים אינו ערובה לבחירה נכונה של הילדים. להוריי הייתה זוגיות נפלאה, ואני התגרשתי. עלינו לעשות את המיטב עבור ילדינו, לקוות ולהתפלל, אבל אין נוסחת קסם. זכיתי שבורא עולם מעורב באופן אישי בסיפור שלי. אני מודה לו כל הזמן על בני הזוג הנפלאים שהוא שלח לילדיי".

"הכי חשוב לא לשמור כעסים", מדגישה נויה. "ייתכן שאם היית מראיינת אותי קרוב יותר לגירושיי, הייתי מדברת בהרבה יותר כאב וכעס. אך ממרחק הזמן אני מבינה לעומק כמה חשוב לפתח הומור ולא לתת לכאבים להשתלט. ככל שתהיי יותר כעוסה כך תכניסי שליליות לחייך, ולהפך. אני כל הזמן עובדת כדי לייצר שמחה, לשמוח ולשמח, וזה מביא הרבה סייעתא דשמיא. יכולתי לכעוס על בעלי לשעבר, לצבור טינה ומרמור, אבל מי שתקוע בעבר הוא עבריין. מה שהיה היה. חייכי והמשיכי הלאה. כשאת שמחה באמת, המציאות מחזירה לך שמחה".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה תמוז. לקריאת הכתבה המלאה והצטרפות לפנימה לחצי כאן