כאמור ההופעה הייתה בחמישי, וידעתי שלמחרת יהיה לי מורכב להכין את השבת, אז התארגנתי מראש שניסע לשבת במקום אחר. אותו ליל שבת היה ליל טבילה. הזמן המקודש הזה, שהוא שלי עם עצמי ועם האיש שלי. זמן שנקבע בעולמות עליונים, בדיוקים שלא תמיד מובן כיצד יסתדרו עם המציאות. המצווה המיוחדת הזאת תמיד מצריכה הכנות מיוחדות, התכווננות הלב. ועוד יותר כשהטבילה יוצאת בליל שבת.

תכננתי שאחרי הדלקת הנרות אצא באלגנטיות עם אורי מרים בעגלה, 'לעשות לה סיבוב, שתרדם', אלך למקווה שנמצא עשר דקות הליכה, אטבול, אחזור מהר, ועוד אספיק לחתוך את הסלטים לפני קידוש. ואכן, לשמחתי הכל הלך כמו בתכנון.

אחרי הדלקת נרות לקחתי את אורי מרים, אמרתי שאני יוצאת לסיבוב ותפילה בטבע ויצאתי. בהליכה מהירה כל השלפוחיות והפצעים והשרירים התפוסים מתחילים לאותת לי. אני שולחת לכולם אנרגיות חיוביות, חבר'ה, הכל טוב, תיקתק הולכים חוזרים ונרים רגליים. צעד ועוד אחד, במאמץ מה אני מתקרבת למקווה, נכנסת בשער ומשהו מוזר. שקט וחשוך. מגיעה לדלת, מודבק פתק: 'סגור לרגל שיפוצים'.

לא. זה לא קורה לי. במהירות האור חולפות לי בראש האפשרויות. יש שני מקוואות נוספים, אחד במרחק של ארבעים דקות, אגיע אחרי שהוא ייסגר. המקווה השני קרוב יותר, שיערתי שהוא עשרים דקות בהליכה מהירה, אבל על הר. טיפוס בכביש, בעלייה. האופציה השלישית היא, ובכן, לא לטבול. ומבחינתי זו לא אופציה.

אני זמינה להיות

דמעות התחילו לזלוג מעיניי כשהבנתי את ההשלכות. כבר עכשיו כולי כואבת. לעלות את ההר הזה, אוי ה'. איך אני הולכת לשרוד? ויחכו לי, ומה אגיד? ומה יהיה אם הבלנית תסגור?

הדמעות זולגות ואני מחליטה, יאללה. זרקי את השכל ולכי. פשוט לכי. אורי מרים נרדמה בעגלה, ואני פשוט הולכת, וכל צעד כואב. מאיצה בעלייה ומשתדלת לא לחשוב על הסיכוי שהמקווה יהיה סגור. הגעתי מתנשפת, מזיעה, כואבת. המקווה היה מואר. פתחתי את הדלת ופשוט התפרקתי. לא יכולתי לעצור את הדמעות. הבלנית נבהלה, חיבקה אותי. הביאה כוס מים. אחרי שנרגעתי נכנסתי לטבול.

עליתי מן הטבילה קצת אחרת, חזר אליי האור של שבת קודש. ירדתי מההר עם מישהי והשיחה איתה עזרה לי לצלוח את המסע. כשהגעתי הבנתי שחלק מבני הבית התפללו במקום רחוק, ככה שלא שמו לב יותר מדי להעדרי. הרמתי רגליים והתאוששתי.

במסע ליוותה אותי המחשבה שזכיתי במעט להצטרף לאימותיי הקדומות שמסרו את הנפש בכל הדורות על המצווה הזאת. כמה היא מביאה ברכה, ואני רואה בה אור גדול, ועדיין היא נשגבה ומעל טעם ודעת. גם בעידן כמו שלנו, של נוחות וזמינות ומים חמים, עדיין יש רגעים של מסירות נפש, בפשטות.

אלול, חודש טהרה. חודש שהוא סוג של מקווה. טבילה וביטול הן אותן אותיות. בטבילה עצמה יש ממד של ביטול. שהייה במים. יש חלקים שמסתיימים, שאני נפרדת מהם. כנראה, בשביל להגיע לטהרה אמיתית, יש גם את הרובד של הביטול. לא מתאים לי, לא מבינה, כואב לי. סופגת ביזיון. ובכל זאת. למרות הכל.

בזוהר הקדוש מופיע פירוש שם 'אהיה': אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵי, אני זמינה להיות. מזמינה את עצמי שתהיה לי הוויה בעולם. והוויה זו, נוכחות שהיא שורש החיים והטהרה, חלק מהותי ממנה הוא הביטול. מקום מאפשר, שעל גביו יכולה להיבנות קומה חדשה.

שנזכה להתחדשות גדולה בהוויה נוכחת ומאפשרת.

הפוסט מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' הופיע לראשונה ב-פנימה.

ולנו, הנשים, יש הרבה חוויות משותפות. מעצם היותנו מי שאנחנו. היום המדורה הזאת יכולה להיות קבוצת וואטסאפ, או ישיבה בבית קפה (בקרוב בימינו אמן!) העיקר שיש מרחב מכיל, שאפשר לחלוק בו, לתת ולקבל.

בכל מדורת שבט יש גם את זקנת הכפר. מישהי שנהרות הזמן חרטו את הקמטים שעל פניה, והעיניים שראו כל כך הרבה, עמוקות ויודעות. אני מתגעגעת לזקנות האלה. שומעת את הקול החם והצרוד, ספוג מבטא ומתיקות. 

את סבתא שלי לא זכיתי כל כך להכיר. אבל לפני חודש נפטרה באופן פתאומי החברה האחרונה שלה, אישה מופלאה, חזקה וחכמה. שמה דינה אלפסי, אבל בעיר הולדתי דימונה כולם קראו לה 'אמא דוּדוּ', ובשבילי היא הייתה זקנת שבט, כמו אמא של כולם.

בשני ביקוריי בשבעה בלעתי בשקיקה אוצרות של סוד החוכמה הנשית, הפשוטה והעמוקה שלה. הרגשתי חלקים רדומים בתוכי מתעוררים, ורוצים יותר. 

כל אחד מיוחד

אמא דודו גידלה אחד עשר ילדים, רובם גרים בדימונה, עם נכדיהם, ניניהם ואחייניהם. וכל אחד מתוך החמולה הגדולה הרגיש הכי אהוב. כך בשבעה כולם אמרו: "אמא דודו אהבה את כולם, קיבלה את כולם, אבל אליי היה לה יחס מיוחד…" איזה פלא לתת כזאת תחושה לכל כך הרבה אנשים.

אחותי ואני דומות, והרבה אנשים מתבלבלים בינינו, אמא דודו מעולם לא התבלבלה. תמיד שואלת ומתעניינת, מחזיקה ראש ותפילות, על כל אחד בעניינו. לפני חודשיים התחתנה הנכדה אפרת, חברה יקרה שלי. באתי לחופה. חתונה קטנה ומרגשת, ואמא דודו. האור קרן מפניה. כשהיא ראתה אותי, היא שמחה כל כך, ביקשה לראות את אורי מרים, בירכה אותה מכל הלב, ואמרה לי: "כמה התפללתי…"

עם אמא דודו אפשר היה לדבר על הכל. היא הייתה אומרת את דעתה בלי להתבלבל, בכנות מתובלת בחוש הומור. ויחד עם זאת, אמרה: "אם אין לך משהו טוב להגיד, אל תדברי". כשיצאה הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל", שדיברו בה על כל העוולות שנעשו לעולי מרוקו, אמרו לה: "אמא דודו, איך עשו לכם ככה?" והיא אמרה: "אנחנו הגענו לארץ ישראל? אנחנו פה? זהו. לא מעניין אותי". 

היא גרה בשכונה שעם השנים הפכה להיות שכונה לא פשוטה. הילדים שלה, שגרו בשכונות חדשות, טובות ויפות יותר, ניסו לשכנע אותה לעבור לידם. והיא אמרה: "מה פתאום, מי יגור כאן?" ולא הסכימה. היא הייתה אוספת כסף מדיירי הבניין, ומשלמת על ניקיון, שיהיה נעים. ביום שנפטרה, המנקה הבדואי נכנס לבית, ובכה עליה בדמעות, סיפר על היחס שלה, שהייתה תמיד מאירת פנים, מציעה לשתות ולאכול.

תעמידי סיר 

האוכל של אמא דודו היה הכי טעים בעולם. היא בישלה עד רגעיה האחרונים, והכינה לכל אחד מה שהוא אהב. מחלקת קופסאות, מארחת את כולם. בשבת לפני שהלכה לבית החולים, שמרית נכדתה באה עם ילדיה, ובצאת השבת אחד הנינים בכה שהוא לא רוצה ללכת. 

אחרי שיצאו, שמרית קיבלה טלפון: "תבואו השבוע באיזה ערב, אני אכין לו את הקציצות שהוא אוהב. שמרית אמרה לה בדמעות: "סבתא, איך יש לך כוח? איך את בכלל רואה אותו? יש אנשים שרק רוצים שיפנו להם את הבית, ואת? רק תבואו. ותישארו. ואולי עוד קצת."

שאלנו את הכלה שלה, קרן, איך תמיד היה לה אוכל מוכן, והיא אמרה: "זה היה מאוד פשוט. כל בוקר, אחרי שהייתה מתפללת ואומרת תהילים, היא הייתה מעמידה סיר. כל בוקר, דבר ראשון סיר. אמרתי לעצמי שלעילוי נשמתה, אני הולכת להכין סירי בוקר. כל בוקר סיר חדש, שיר חדש, הזרמה פשוטה של חיים סביבי".

דינה אלפסי, זכר צדיקה לברכה. יהי רצון שזכרה יתברך בתוכנו בהרבה חיוכים, חיבוקים ואור. בהרבה מטבוחה וקוסקוס וקציצות. באהבה, בפשטות, בצניעות וביושר. אשרינו שזכינו

הפוסט בשפת הלב: זקנת השבט הופיע לראשונה ב-פנימה.

שובה של הקטנה

לאחר כמה שנים שבהן הנחתי את היצירה החדשה בצד, בשנה שעברה הרגשתי לפתע שאני רוצה להקליט אלבום.
אבל יחד עם הרצון התעוררו מיד מיליון חששות ופחדים, "ומה אם זה לא ילך?".
בחרתי להקשיב לשליחים, לעצות, ובעיקר לכיוון עמוק בפנים. החלטתי לעשות את הצעד בדרך שונה מזו שהכרתי ופעלתי עד עכשיו. במהלך שמונת חודשי העבודה שבהם הקלטתי את האלבום, ואף לאחר ההקלטות, אהבתי את התוצאה שנוצרה. אהבתי את הכנות ואת הרגעים שהצלחנו ללכוד. אך ככל שהתקרב זמן צאת האלבום לאור, פתאום התגלו לי חסרונותיו והתחלתי לשמוע את כל הזיופים והטעויות.

עצרתי ואמרתי לעצמי: ממה את מפחדת, מזה שיראו שאת לא שלמה? הרי זה בדיוק מה שרצית, לתת משהו אמיתי. תאספי את האומץ שלך, תעמדי מול הקולות המנמיכים שאת שומעת ותגידי להם: זה מה יש!
היפה – יפה, הטוב – טוב, והשבור והחסר – יקרים מאוד. הרי כל אלה מעידים על כל מה שעשיתי, אני הקטנה. לא מלאך ולא שרף ולא שליח. אני, שביקשתי להיות שלמה, ועדיין מדי פעם מוצאת את עצמי בחלקים מפורקים, מפוזרים על הרצפה.

ללכת על זה

רבים מעם ישראל לא היו בחטא העגל ולא ראו את הלוחות שבורים. ליתר דיוק, אלו שלא השתתפו בחטא היו פי ארבעה מאלו שכן. למה? מכיוון שהם לא יצאו ממצרים. הם העדיפו את חיי העבדות עם ידיעה ברורה היכן הבית, ואיפה אפשר למצוא את הבצלים והאבטיחים הכי טובים בשוק. מספיק עם הרעיונות הטיפשיים של
חירות ואמונה. לכן הם לא ראו את הלוחות שבורים. הם לא ראו גם את הקולות, את הברקים ואת ההר עשן. לא נקשרו כתרים לראשם והם לא שמעו את הקול מפלח את ליבם "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הם בחרו להישאר שם, בבית העבדים.
הם לא יהיו חלק מהמתלוננים, הזועמים, מחרחרי המריבות. הם לא ישתו מים מרים שהפכו מתוקים ולא ילקטו מן ביום הראשון, ומאז בכל בוקר. הם לא ילכו ארבעים שנה בחוסר ודאות במדבר הנורא, אבל גם לא יחוו לעולם עמוד אש ועמוד ענן וים נקרע ומשכן. ולא ירגישו את השכינה.
כי ככה זה, רק כשיוצאים ו"הולכים על זה" – דברים קורים. חלקם פשוטים, חלקם מופלאים ומעבר לכל מה שדמיינו, וחלקם נשברים לתהומות ולרסיסים. ומתוך השבר מתגלה הצעד הבא, הדבר שלא יכולתי להגיע אליו לפני כן. הלוחות השבורים, יחד עם הלוחות השניים, פועמים אצלי בארון הברית אשר בקודש הקודשים של הלב שלי.
הם אומרים: עדיף חסר וחי, משלם שלא קורה לעולם.

הפוסט שלמה ברסיסים הופיע לראשונה ב-פנימה.

בהופעה יש חשיבות גדולה למראה החיצוני. התאורה, סידור הבמה, השמלה והאיפור תופסים נפח. לקח לי הרבה זמן לקבל את זה, להבין שהדרך ללב של מי שיושבת מולי עוברת גם במקומות האלה, ואם לא מושקעת בהם מחשבה זה פוגם בחיבור.
למדתי להתאפר, לא לזלזל בכך שגם מהשורה החמישית ומעלה צריכים לראות את תווי פניי בבירור, את הפה שר, ובשביל זה צריך אודם. אני, שבחתונה שלי לא רציתי להתאפר כי הרגשתי שזו מסיכה, שזה מרחיק אותי מאיזו אמת.

לובשת מלכות
כשנשים באות לדבר איתי אחרי הופעה, כל הופעה, אני רוצה לצמצם את המרחק שהנראות הזאת מייצרת.
"איזו מדהימה את!", הן אומרות ואני מובכת, כי כן – אני מדהימה, וגם כל כך לא. כל אישה שתהיה מאופרת ולבושה יפה, על במה עם תאורה טובה, תהיה מדהימה.
אחרי ההופעה יש בי רצון נואש שיראו את המייקאפ שכבר נמס בקצוות, את הפצעים, את השברים, שלא יאמינו למסיכה הזאת לרגע.
אחרי המפגש והמבטים של האישה הזאת, אני תוהה.

מה? עד כדי כך יש פער? ומה יותר אמיתי? מה יותר מכוון לאמת? מי קבע שכשאני בטרנינג ובלי איפור זה יותר אני? אולי דווקא כשאני לובשת מלכות זה הכי מתאים לנשמה שלי, להדר שלה?
הרי בסופו של דבר אנחנו מכלול הדברים – גוף ונפש, תיקון ותוהו, שאלות ותשובות. כל אחת מורכבת מבליל כזה שמייחד אותה, אבל הדרך שבה אנחנו תופסות את המהות היותר פנימית ששייכת לנו – משנה הרבה.
כשהתחתנתי, הייתי חוזרת הביתה אחרי יום ארוך ורצה להוריד את כיסוי הראש, לעבור למדי ב', להחליף לסווטשירט שמרוב שלבשתי אותו הוא נהיה רך ונעים אבל איבד כל צורה.
סוף סוף בית, כאן אפשר להיות מי שאני.
אפשר ללכת עם הרגש בחופשיות, להיות כנה, ישירה, גם אם אין לי כוח לדבר או להקשיב עכשיו. אפשר להתעצבן בקלות, לשחרר בכיף איזו עבודה פנימית שהולכת איתי כל היום.
עם השנים, והרבה פעמים מתוך כאב הבירור, הבנתי מחדש עד כמה הבית הוא המקום ללבוש בו מלכות.

"אבל אין לי כוח!" משהו בתוכי היה קופץ וזועק, "עד שיש מקום להיות בו אני! כמו שאני!"
מי זאת ה"אני" הזאת שאת מחפשת להיות? דווקא בחצר המלך הפנימית את זורקת על עצמך לבושי חולין ועייפות? הסווטשירט הוא לא העניין כאן, אלא היכולת לא להיכנע לעייפות הנפש, להיות בתנועה של לבישת מלכות.

הפוסט מלכה בבית הופיע לראשונה ב-פנימה.

להתקלף מקליפות. רוחמה בן יוסף. צילום: גדעון שרון

יש אמירה כזאת, שהייתה מעצבנת אותי בכל פעם שהייתי פוגשת בה בהרצאה כזאת או אחרת, לפיה כשאישה מטפלת בענייני הבית – שם נמצאת עבודת ה' שלה.
עם הילדים, במטבח, בשטיפת הרצפה – שם היא כמו הכהן הגדול! בבית המקדש הפרטי שלה!
כך נאמר תמיד בפאתוס.
זה עצבן אותי, הרגיש לי כל כך מנותק. איזה כהן גדול?
מאיפה? גם אם אני ביום רגוע, בסוף העסק הזה של ניהול בית מגיע לרצף מטלות שחוזר על עצמו, כל הזמן, לרוב בלי שום תוכן רוחני.

נקודת שייכות
אני מחפשת מפגש. רוצה קרבה. ולפעמים, בלי לשים לב, אני מתחילה לחשוב שאת ה' יתברך אני יכולה לפגוש רק במקומות של קודש צלול ונקי, של שבת ושיעור תורה מעיף וצדיקים.
אני שוכחת שאחד הדברים הכי חזקים בתורת החיים שלנו הוא שהקדושה נמצאת בכול, אבל בעיקר בלב ובעיניים שלי. אם אני בעבודה פנימית של חיפוש – אמצא אותה בכל מקום. בכל פרט במציאות יש את נקודת החיות, נקודת השייכות לה'.
כשאני מצליחה לראות אותה ולאחוז בה, אני מוצאת אותו בכל מקום.
"בכל דרכיך דעהו", בכל דרך ובכל נקודה שאני נמצאת בה בדרך – אני נדרשת לדעת את ה'. דווקא שם, באופן המדויק שבו הוא מתגלה אליי באותו זמן ומקום.

לאחרונה התחלתי לשים לב כמה דברים בעבודת ה' אני יכולה ללמוד מתוך המעשים שלי ומתוך החוקים הנסתרים שמאחוריהם, בכל מקום ובכל זמן.
למשל, בשישי האחרון, בעודי עובדת במטבח, בבישול, באפייה, בשטיפת הכלים ובסידור הקניות, זורמות אליי ומתוכי מחשבות והבנות. ואני מוצאת את עצמי שמחה בהן ומתחברת דרכן לעשייה, ושמחה בה. באופן כללי שמחה, ואיזה כיף לבשל ככה לשבת.
וכששמחה נכנסת לאוכל, לא משנה מה המתכון, הוא יוצא משובח.

קליפה מגוננת
המחשבה הראשונה הייתה על קליפות.
אני מקלפת. בטטה, גזר, תפוח אדמה. הקליפה דקה, אטומה, לא נותנת טעם טוב בתבשיל. אבל היא פועלת פעולה חשובה מאוד, היא מגינה על הירק. אחרי שהקליפה יורדת הוא כבר לא מוגן ואם לא ייאכל – מהר מאוד יתייבש, ירקיב או יעלה ריח רע. הקליפה יורדת רק ממש לפני שמגיע הרגע להשתמש בירקות.
חשבתי על המושג קליפות. כמה אני רוצה להתקלף מכולן. להיות עם לב פתוח, נקי ואמיתי, להסיר מתוכי פחד, גאווה וכעס, לעולם. אבל מה איתי? ללכת ככה חשופה ביקום? יש משהו מגן בקליפה ולא טוב שתרד טרם זמנה, טרם בשל הפרי, טרם יש בי כוחות והבשלתי לשלב הבא. עם כל הרצון להסיר את הקליפות, התחלתי להבין, גם בהן יש צורך. אין טעות בקיומן. ההבנה הזאת נותנת לי כוח לקבל אותן אצלי, ולקבל אותן גם אצל אחרים. להבין ולשנן: אל תתעקשי להוריד קליפות טרם זמנן.

סוף לפני התחלה
מחשבה נוספת שזרמה אליי הייתה על ניקיון תוך כדי תנועה. לפעמים המציאות יוצרת לי הרגלים חדשים, שפתאום
אני שמה לב אליהם, ואני מופתעת. למשל, שמתי לב שאני מנקה אחרי כל שלב של עבודה. הקצפתי – אני שוטפת, קילפתי – אני אוספת ולפח. פעם הייתי מתקדמת מהר, כאילו תכל'ס, לתקתק את ההכנה הספציפית, אבל אז היה מצטבר עומס, בלגן. עכשיו גם אם אני רוצה – אין לי מקום במטבח הפיצי שלי, ואני שמה לב עד כמה זה משחרר. עד כמה הניקיון הוא חלק מהדבר עצמו – גם במיותר שלו אני מטפלת מיד ולא משאירה לזמן אחר.
המחשבה הזאת לקחה אותי להתנהלות שלי בכל מיני תחומים בחיים. כשאני דוחה הרבה פעמים את ההתעסקות שפחות נעימה לי ל"מתישהו" לא ידוע, אז ההתעסקות הזאת באה לי בבום, כי היא לא נעלמת. היא מצטברת.

פתאום שמתי לב כמה נחת זה מכניס. להתחיל ולסיים כל עשייה, על כל חלקיה.
בכל דרכיך דעהו.

***
מתוך הטור של רוחמה בן יוסף
גם אני רוצה לקבל את מגזין פנימה

הפוסט תובנות מתבשלות הופיע לראשונה ב-פנימה.

בחרתי לשתף אתכן בשתי תפילות שכתבתי, שנוגעות בשתי נקודות שמעסיקות אותי רבות – תיקון מידת הכעס, ותפילת אימא. ממליצה לך בחום – שבי, וכתבי לך תפילות שהן שלך. מברכת אותך בתפילות פתוחות ופותחות שערי שמיים, שיביאו על שדותייך גשמי ברכה.

    ♥♥♥

ריבונו של עולם
אנא ברחמיך זכני שלא לכעוס כלל.
שאדע להנהיג את מעשיי, דיבוריי ומחשבותיי שלא להגיע לכעס, ואף לא לעת קצרה.
הכעס מעוור אותי. כאשר הוא שולט בי, איני יודעת דבר, אינני בוחרת את המילים היוצאות מפי, לא את עוצמתן ולא את מעשיי והתנהגותי.
לאחר הכעס ליבי מלא צער וייסורים. אנא ממך, מלא אותי בתבונה להכיר בכוחות העצומים שנתת בי ולבלום כעסי. ברגע שמתעוור הכעס לזכור שכל העולם תלוי בי, ככתוב "תולה ארץ על בלימה".
עזור לי להיחלץ ולהפוך את התעוררות הכעס לתפילה ולכוח לעשייה טובה.
האר לי את מציאותך, מלא ליבי אמונה וביטחון בהנהגתך.
פתח ליבי לאהבתך השוכנת בי תדיר, אהבה שעוברת ממני הלאה לסובבים אותי, לטוב שנתת בהם ובעולמך.
שבעירת האהבה תנצח את בעירת הכעס.
שהאהבה תעזור לי להגיב כמו שאני רוצה ובוחרת באמת.
עזור לי לנשום, עמוק, ולהזרים לגופי חמצן של שפיות.
נקה את גופי מרעל הכעס, שלא אבוש בעצמי ובמעשיי מעתה ועד עולם.

♥♥♥

ריבונו של עולם
נתת לי פיקדון יקר, נשמה בגוף שהעברת דרכי.
מתנת חינם, ילד טהור, המתנה הגדולה והיפה ביותר שאקבל מלבד חיי עצמם.
האור שבו נגלה והציף את ליבי ואת חיי.
מודה אני לפניך על הזכות המופלאה להיות אימא.
על שנתת בי חוכמה ותבונה, כלים נפלאים ואינטואיציה לחנך ולהדריך אותו בנועם וברגישות.
כאשר בירכת אותי בזכות להרות, ללדת ילד ולגדל אותו, האמנת בי.
תן לי כוח להאמין בעצמי.
תן לי עין טובה לראות דרכה את עצמי, את ילדי ואת כל העולם.
עזור לי לזכור שהמסע שעברתי עד עתה נתן לי את כל מה שאני צריכה כדי להיות אימא שלו.
עזור לי לדאוג לצרכיי, שיהיו לי הכוחות הנדרשים לגדלו.
עזור לי לעשות הפרדות בינו ובין מה שהוא מעורר בתוכי ולעצור את החולשות שלי מלשלוט בי.
אנא עזור לי לתקן את הפגמים בתוכי, אשר מתגלים לי דרך האימהות.
תן לי את האומץ לרצות לשנות הרגלים ולהתקדם ולהאמין בעצמי שזה אפשרי.
יהי רצון מלפניך שתזכה אותי להיות אימא נוכחת, מעצימה, שמחה.
שאהבתי העצומה אליו תצא מן הכוח את הפועל ותדריך אותי ואת מעשיי בכל עת.

***

מתוך המדור החודשי של רוחמה בן יוסף במגזין פנימה
להצטרפות והשאירי לנו פרטים כאן

הפוסט תפילה אישית הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל עוד הנר דולק
אבל אני משאירה את זה רק למי ששם. מה איתי? לי אין תפקיד? הרי יש בתוכי תביעה לתיקון, האירועים עוברים דרכי, ואני מתקוממת על מה שדורש תיקון.
לפעמים פוגשת בי מחשבה כזאת שאפשר לצאת ידי חובה, "הנה עשיתי משהו לתקן" על ידי נניח לכתוב מיילים נזעמים, הודעות בקבוצות, שיתוף פוסט בפייסבוק או אפילו כתיבה שלו בעצמי, ותיוג כל המי ומה שנראה לי, וזהו. את שלי עשיתי.
אז… תזכורת חשובה מאוד. נר מאמי, נר. דרך העיניים החיצוניות העוצמה של העולם הזה נתפסת כשיש הרבה פרסום, כסף ושואו. השקר הזה עובד קשה כדי לכבוש את ליבי. ההיא הופיעה בתוכנית הזאת, וההוא ניצח שם את השני, וההם עושים מלא כסף, ואיזה קטע זה להיות מפורסמת! זה מה זה מגניב! מה את מתפעלת? צילמו את זה בזווית מאוד מסוימת, עשו תיקוני צבע. צאי לך מהסרט, מהמסך, צאי מאולם הקולנוע אל החיים האמיתיים. הכול שם אחיזת עיניים. אוחזים לך את העיניים חזק שלא תורידי לרגע ותגלי ש…

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אילוסטרציה

את כאן, בהווה. בבית הזה, בזוגיות הזאת, עם הילדים האלה. בעבודה, בעשייה, ביצירה הזאת בדיוק. ולא משנה מה, החיים הם לא הרגעים או המעשים הבומבסטיים. בסוף זה יום ועוד יום, שעה, דקה, שמורכבים מדקויות עדינות מאוד.

מעט מן האור
כמהה לשינוי? קטן ככל שיהיה, פיצי, פיצפונצ'יק, אם הוא כאן, אמיתי, מוחשי, הוא יאיר באמת שלו הרבה יותר מכל שינוי חיצוני ומדומיין. מבט כן, חיוך קרוב, נשימה עמוקה, הקשבה מלאה, תפילה טהורה. הרגעים הקטנים האלה חזקים יותר מכל רגע ענק מפוצץ ווליום, תאורה ותיעוד.
כבר שנים שאני בשיח פנימי על זה. מחשבות על המעברים בין החוץ לפנים, איך אפשר להיות בפנים גם כשאני בחוץ. מגלה שאפשר להרגיש שכבר הבנתי את הקטע, ושוב לחזור אל אותה הנקודה. כמו למשל בשיחת טלפון שמבהירה לי שאני מחוץ למשחק, שמראה לי את המאמץ בלשאת את הבחירה לחיות ככה, מחוברת לפנים, לנר ה' שבוער בי.
וכמו שאני הולכת, מסתובבת וחוזרת לאותה נקודה, ככה ה' יתברך שתל לי מתנה, בשיא החושך – להיזכר שוב. אל תתפעלי. תרגילי את העיניים שלך לקלף. בחושך של העולם הזה, בא עם ישראל ומדליק נר. את. אני. נר שמספר על ראייה פנימית, שלא נכנעת לתכתיבים של מה עובד ומה לא. עדין אבל כל כך חזק. מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך.

הטור מתוך גיליון כסלו במגזין פנימה

להרשמה השאירי פה פרטים >> אני רוצה לקבל מנוי של פנימה

הפוסט נר השם נשמת אדם הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש בינינו שפות, שפות, שפות

אבל רק אחת שהיא שלנו

אותה אני מבקשת, בּׂא נדבר רק בה.

דבר אליי מילים פשוטות

בשפת הלב

דבר קרוב.

מתוך השיר 'שפת הלב'

מילים ולחן: רוחמה בן יוסף

כל שיר מתגלגל ונולד בדרך אחרת.
שפת הלב הגיע אליי אחרי דרך ארוכה שעברתי, מחשבות וחוויות שנאספו בבישול איטי עד שהגיע הרגע – ויצאו לעולם בבת אחת.
יום אחד ישבתי עם גיסתי היקרה, שעברה תהליך של גיור.
היא דיברה אנגלית ואני עברית, ובשברי מילים הצלחנו לתקשר בכיף. ואז היא שאלה אותי, 'מה זה סגולה?' הסברתי לה מה שידעתי.
חמותי מצטרפת למרפסת ושואלת, על מה אתן מדברות? וגיסתי ענתה לה: 'שאלתי את רוחמה מה זה סגולה',
חמותי אמרה, 'אה, זה נושא מאוד מעניין.. סגולה זה…' והסבירה לה משהו אחר לגמרי ממה שאני אמרתי!
אני זוכרת את ההפתעה שהרגשתי, והמחשבה הראשונה שחשבתי היא – יואו. אם אני וחמותי היינו מדברות על סגולה, היינו חושבות שאנחנו מבינות אחת את השניה, כשבאותו הזמן אנחנו מדברות על דברים שונים.

המעבר בין השפות, להבנות שונות של מילים באותה שפה, היה עבורי חזק.
כי כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו.
השפה בה אני מדברת , שונה מהשפה שאת מדברת, אפילו שאנחנו כותבות ומדברות בעברית…..
מילים מסוימות יעוררו בנו רגש מסוים, יקחו אותנו למקומות אחרים ואסוסיאציות שונות..
זה כל היופי, לא? המגוון, העולמות , הצבעים, הדרכים לראות דרכם את העולם.
אבל בכל זאת, איך נפגשים לא רק מבחוץ – אלא באמת?
זאת שאלה שנכונה לקשר שלי עם כל אדם, אבל במיוחד בקשר הזוגי.
איך אני מצליחה לדבר באופן שיוביל להבנה אמיתית?
איך אני מגיעה למפגש שמחבר בין העולמות הפנימיים שלנו?
זה תלוי באמון. באומץ ובנכונות להתקלף, להשיל שכבה ועוד שכבה..
להיות כנה, גם אם זה יכאב.
ובעיקר, כמו תמיד, מתחיל ממני- מהרצון והמעשים שמעוררים את התנועה היפה הזאת.

כמו הרבה מהשירים שלי, שפת הלב הוא תפילה.
הוא רצון להפגש עם השפה שמונחת מתחת לכל השפות
להגיע פנימה. לגעת .
לדבר ולהקשיב בשפת הלב.

הפוסט מאחורי הקלעים של שפת הלב הופיע לראשונה ב-פנימה.