לא אשכח את האימה שתקפה אותי כשנרי, אז בן חמש, ביקש לגדל בבית כרוב. פרסתי בפניו את הסיכונים כאילו ביקש לגדל תנין. מי שלא רוצה לשוחח עם הילד על איך באים ילדים לעולם, ישתמש בסיפור על תינוק בתוך כרוב. מה יעשה מי שלא רוצה לשוחח עם הילד על איך באים כרובים לעולם?

הוא מצא את הדרך, לא זוכרת איך, וגידל כרוב שלם תחת עיניי המשתאות. אני בתגובה גידלתי ירכיים של איכרה מהמאה ה־17. השקפת עולמי נשענת על התפיסה שמה שאת לא חייבת לגדל, אל תגדלי.

כל גידול שהוא לא בני אדם קטנים שיצאו מרחמי הוא חתיכת טרחה, וטרחה מיותרת. תהרגו אותי, אני לא מבינה למה לגדל מחמצת כשאפשר לקנות לחם פרוס בסופר; למה לגדל תרנגולות לביצים כשאפשר להשיג בקלות רבה קרטון ביצים במכולת; ולמה יש אנשים שלא טוב להם סלסלת עגבניות שרי עם מדבקת ברקוד והם חייבים לגדל בעצמם את העגבניות בפוזה של נהג קומביין שזוף מהמשק.

גם פרחים הם עוול. לבית החדש קיבלתי עציץ עם סחלב, מתנה לאנשים שאתה שונא. לא מספיק עבודה, ילדים, בישולים ורטיבות באמבטיה, אני צריכה לדאוג גם לרווחתה הנפשית והפיזית של פקעת? סחלב אומנם דורש השקיה רק אחת לשבוע, אבל יתר ההתנהלות מולו היא כמו לשרת רודן.

הוא חייב אור יום, אבל אסור שתהיה עליו שמש; צריך להשקות אותו בשעה קבועה; יש לסנן ממנו את המים העודפים אחרי ההשקיה. למה, אני שואלת, למה לגעת בטבע? בורא עולם בחכמתו פיזר לנו פרחים בטבע, והם יודעים לגדול שם יפה מאוד. אין צורך לעקור אותם כדי שיפלו לידי אויבת צמחים כמוני.

והנה, מצאתי את עצמי שוב מול יוזמה של אחד הילדים, שכמה ששתלתי אותם בסביבה אורבנית וכיסיתי אותם בְּשַׂלְמַת בטון ומלט, הם עוד חולמים בלילות על נטיעת חרובים וזריעת חיטה.

רצה הגורל ובמהלך סגר הקורונה הופיעה לי בבית אדנית עם עשבי תיבול. ביקשתי מהילדה שתכין סלט. היא יצאה ברגל קלה למרפסת, קטפה צרור פטרוזיליה בצעדי היידי בת ההרים, וחזרה כשאני בוהה בבטן שלי ותוהה אם היא אכן יצאה משם. פטרוזיליה מהאדנית? לאן הגענו? כששתיתי תה נענע מתוצרת אדניות עמרוסי בע"מ, הבנתי שאני עומדת בראש מעצמה חקלאית.

האדמה הטובה

כשהילדים שלי מקבלים בפעם הראשונה טלפון סלולרי, הם מקבלים אותו עם שלושה לאווים: אל תסתכלו בטלפון כשאתם חוצים כביש, לא כשאתם מנסים להירדם, ולא כשאתם רוצים לריב עם מישהו.

יש לכם משהו קשה להגיד למישהו? תגידו לו את זה פנים אל פנים. חכמה קטנה לעשות את זה בטקסט כתוב, דרך מסך סלולרי, בהרחקה. כשאנחנו נוהגים במכונית אנחנו בתוך קופסת פח ולא מרגישים את שאר האנשים. אולי בגלל זה אנחנו מתנהגים בכביש באופן פחות אדיב מאשר כשיושבים בחדר אחד בתור לרופא? נוכחות פיזית מעצבת אותנו כבני אדם.

לקח לי עוד רגע, ועוד חופן עלי נענע לסלט, כדי להבין שיש ערך לעלים שלא צמחו בתוך אריזת ניילון במקרר אלא באדמה מתחת לעין. הכוח של העלים האלה מעורר את החושים. את החיבור לתהליך.

בכל תוכנית התייעלות של כלכלת המשפחה יגידו לכם לעבור מכרטיסי הפלסטיק של האשראי למעטפת מזומן שבה מרגישים את הכסף ורואים אותו נגמר. כרטיס מגנטי מרחיק ממך את הפעולה.

לעסתי את הנענע הרטובה שנשארה בתחתית הספל, הנחתי את הציניות על הכיסא לידי וחשבתי שאולי כדאי לשתול גם שמיר.

הפוסט מעבר לקו: אור ירוק הופיע לראשונה ב-פנימה.

צריכה קצת זמן לעצמי? הולכת לקפל. רוצה טיפת אוויר? הולכת לתלות. רוצה להרגיש חיונית? דוחפת מגבות למכונה. הלב הפועם של הבית הוא הריבוע 60 על 60 סנטימטר, מכונת כביסה ומעליה מייבש, והרחש השורקני העולה ממנו הוא הציפרלקס הטוב בעולם. 

איפה כן יש לי אישיוז? קוראות הטור הזה יודעות. הכלים. אני לא מבינה איך מגיעים למצב של כיור ריק, כזה שאפשר ממש לשטוף אותו עצמו. עולם הכוסות והכפיות הוא בור ללא תחתית, אין לי מושג איך נראה החור של הביוב בסוף המנהרה הזאת. 

עבודה בעיניים

לאחרונה התחדשתי במדיח. ברוכה הבאה לשנת 1990, אמילי. כן, עד היום שטפתי כלים ביד, או יותר נכון (השלימו לבד): לא שטפתי. אם שמענו חריקה משונה בבית, יכולנו לדעת שזה מגדל הכלים המתנדנד מעל הכיור. אם התייצבתי לשטיפה, זה רק אחרי שגיליתי שהילד אוכל קוסקוס עם הסט של הדלי והכף של חוף הים, או אחרי שמצאתי את עצמי שותה מים מצנצנת טייסטרס-צ'ויס ריקה. 

הבאתי מדיח כדי להצטרף אל כוחות האור והקדמה. הייתי רוצה להגיד שהמדיח שינה את חיי לטובה. אבל הוא לא. אני חושבת שמהרגע שהוא הצטרף קפצה כמות הכלים הקיימת במטבח שלי פי ארבעה. פתאום יש יותר קעריות קורנפלקס קטנות, מאיפה הן הגיעו? יותר מזלגות שלא ידעתי על קיומם, צלחות מנה אחרונה שלא השתמשתי בהן, פומפיות, מסננות. למה כל הדברים האלה מפוזרים על השיש ובכיור? כי יש מדיח. 

עד הגעת המדיח בני הבית התרגלו לשתות חמישים פעם מאותה כוס, מתוך חמלה על אמא שלהם ששונאת לשטוף כלים. אכלנו ארוחת ערב באותם כלים של הצהריים. למרבה הכלימה השתמשנו בכלים חד פעמיים, אבל לא של שבת חתן בבני ברק, אלא מהזן הנחות: הכפיות ששורטות את צדי השפתיים, המזלגות שמתעקמים כשהם נוגעים בקציצה, הכוסות שאי אפשר להפריד זו מזו.

והנה, הללויה, שוחרר הרסן – יש מדיח. אין פזמון, תרקדו – כולם מוציאים כלי אוכל חופשי מהארונות, מהמגירות, מהמחבוא של כלי האירוח. אנשים קטנים בבית הזה בזבזו קערת סלט על תפוז חתוך! מי ישטוף? יאללה למדיח! 

תרמית. עבודה בעיניים. שקר וכזב. צריך לשטוף את הכלים לפני המדיח, צריך לארגן את המדיח בגב כפוף כך שהכפיות לא יידבקו זו לזו, צריך לקרצף את שאריות חביתת העין מהצלחת הבינונית, צריך להוריד את השרוף מהסיר, להשרות את התבנית בסבון, להעיף את גוש הבוץ שבתחתית כוס הקפה השחור, והחוצפה הכי גדולה: כדי להכניס אל המדיח כלים מלוכלכים צריך לרוקן אותו מהכלים נקיים שיושבים בו! הוא לא עושה את זה לבד. 

ומילה על מכשירים שלא עושים דברים לבד: המחשבים התחילו לדבר כאילו הם בני אדם, כאילו הם חברים שלנו. יש תחום שלם כזה בהייטק, במכירות אונליין, בשיווק ברשתות החברתיות. כתיבה שנשלחת ממחשב קר, מתחזה לכתיבה אנושית, מתקתקה וחנפנית כמו יחצנית עם ציפורניים ארוכות שגורמת לך לרצות להקיא. "אמילי שלום!" נשלחה הודעה מאתר שהזמנתי בו משהו קטן, "ההזמנה שלך מאושרת וגם אנחנו". במקום שבו לחצתי על "שכחתי את הסיסמה" כתב לי המחשב בעליצות נשית: "לא נורא, נשלח לך מייל עם קסם שיסדר את הכל (או לפחות את עניין הסיסמה)", מה? 

אם אתם מסוגלים לדבר אליי בחביבות שכזאת, אתם בטוח יודעים להמציא מדיח שמפנה את עצמו לבד. 

הפוסט מסית ומדיח הופיע לראשונה ב-פנימה.

"היי ל', תודה על הטקסט ששלחת. קראתי. הוא מעניין. תהיתי לגבי הכותבים שהשפיעו עליך, ורציתי לשאול, איזה סוג ספרים אתה קורא? מה הז'אנר החביב עליך? 

אה, אתה לא קורא הרבה? ובשבת? לא, לא, עיתונים זה לא נחשב. 

אז מה הספר האחרון שקראת? כלומר, אתה בעצם לא קורא בכלל?"

מושכים בעט

יש מגפה של כותבים. כולם כותבים. שופעים מילים לתוך מקלדות, משרבטים את הנפש אל הדפים, יוצרים שירה, כותבים פרוזה. אבל הרבה פחות ממה שכותבים – קוראים. כולם מושכים בעט; הרבה פחות מושכים בדף. לא אחת אני נתקלת בברנש שבטוח שיצירת מופת תחת ידיו, ומתברר שאפילו ספר אחד הוא לא קרא בשנים האחרונות.

איזו יומרה חצופה זו להיעמד על במת התרבות, להצהיר שיש לך מה לתרום לעולם, וכל זאת מבלי שהכרת את המדרגות שקדמו לך, מבלי שהרכנת ראש מול קודמיך. אתה פרעוש על גב ענקים! אתה מבין את זה? אם אתה מתיימר לכתוב, אתה צריך להצטייד בקילומטרז' קריאה. הקריאה היא הבסיס לכתיבה. כותב טוב הוא קודם כל קורא טוב. לא חייבים לקרוא את כל מה שנכתב בעברית או תורגם לעברית אי פעם. מספיק להכיר את הקלסיקות, אלו ששיני הזמן לא נגסו בהן, או לפחות לקרוא ערמה גבוהה מהסוגה שבה אתה מעוניין לפרסם. 

רוצה לכתוב בלוג? תקרא הרבה בלוגים. רוצה לכתוב טור אישי? תקרא הרבה טורים אישיים. רוצה לפרסם רומן? תקרא הר של ספרי פרוזה טובה. רוצה לשחק בכתיבת שירה? קודם תלמד לקרוא שירה. עבודה אקדמית נבנית תחת ידיך? אנא קרא כמה שיותר עבודות אקדמיות. 

כעת ישאלו החוששים: אם נקרא הרבה שורות של אחרים, נאבד את הקול הטבעי שלנו, נתחיל לחקות אחרים! ובכן, החשש מוצדק. אם תקראו הרבה, אתם אכן עלולים לאבד את הקול האותנטי שלכם. אבל זה יקרה רק אם קראתם כל ימיכם כותב אחד בלבד. קראתם רק מאיר שלו? אתם תכתבו כמו מאיר שלו. התנסיתם בקריאת עגנון בלבד? לא תהיה לכם ברירה אלא לאמץ (באופן מסורבל ומביך) את העט העגנונית. ואם קראתם אינסוף אלנה פרנטה, אתם תהפכו לחיקוי עלוב של פרנטה. אבל אם הקריאה שלכם מגוונת ונעה בין כותבים שונים, דבר לא יקרה לקול האותנטי, אין חשש לחקיינות. 

עם יד על הריאות – קשה לקרוא. יש דרכים אחרות להעביר את שעות הפנאי באופן זמין ומענג: סדרות, סרטים, סרטונים, רשתות חברתיות, שאיבת הבית בשואב ידני. כל אחד ותחביביו. פעם היינו נרדמים עם ספר, והיום אנחנו נרדמים עם ניקוי ההתראות באפליקציות, עדכונים על מצב הקורונה ודיווחים חשובים מקבוצות הווטסאפ של קבוצות הגיל של הילדים. פעם היה לנו ספר ליד המיטה גם אם לא קראנו, היום יש מטען סלולרי ליד המיטה, וטיפות עיניים. 

והאמת היא שכל עוד הטלפון מוטען ליד המיטה – אין לנו סיכוי לקרוא. אנחנו נרדמים עם האור הכחול שמפריע להפרשת המלטונין ופוגע באיכות השינה, וחולמים חלומות שבהם פוש על נתניהו נכנס לקבוצת מעפילים בנים, ומייל מהעבודה מבשר על לידת תאומים למישהי מבית הכנסת. 

זה כל כך פשוט שבא לי לכתוב על זה טור בעיתון. רוצים לכתוב? תקראו. רוצים לקרוא? תטעינו את הטלפון במטבח.

הפוסט גרפומניה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ערך התשקיף ההורוסקופי שווה לקליפת הבצל, וברוב המקרים מדובר בגיבוב של שטויות, אבל אתם לא יכולים להגיד שאין משהו באסטרולוגיה. וזו שמתייחסת לתכונות אופי של מזלות? הו, היא הבצל בעצמו. 

נטייה טבעית

עם עובדות אי אפשר להתווכח. בבית הספר למשחק "ניסן נתיב" יותר ממחצית התלמידים, בכל שנה, הם אריות ולביאות. בני מזל אריה נמשכים לבמה, בדיוק כמו האריות בטבע. יש לי שכנים ששניהם מזל מאזניים, והם מתקשים לקבל החלטות. הם לא מצליחים להזמין צימר לקיץ, ותקועים בהתלבטויות אינסוף בנוגע לפרויקטים קטנים כמו תליית העציצים במרפסת. 

או למשל, נשיא ארצות הברית היוצא, דונלד טראמפ. מהרגע שראיתי שהוא תאומים, הכל הסתדר לי. זה המזל שבניו פתוחים, מתלהבים, רב גוניים, מלאי הומור – אבל גם עצבניים, חסרי עקביות, הפכפכים, פטפטנים וקלי דעת. אף פעם לא משעמם עם בני מזל תאומים. האם היה רגע משעמם בארבע שנות כהונתו?

בנימין נתניהו לעומת זאת – מאזניים! והוא כל כך מאזניים! בני מזל מאזניים מתקשים לקבל החלטות (פינוי חאן אל אחמר? החלת ריבונות? גירוש מסתננים?), שואפים להגינות (הטענה על אכיפה בררנית והטיה בתיקי החקירה), אסטרטגיים וחריפי שכל. יש להם הבנה כלכלית פיננסית מצוינת לצד נטייה למעגלי הרס בכל הנוגע לכסף. הם מחבבים מתנות, וזקוקים להערצה. נתניהו מפורש. 

כשאני רוצה לברר משהו על דמות ציבורית, אני שולה מהוויקיפדיה את תאריך הלידה שלה, והולכת לבדוק מה המזל. מגישת הטלוויזיה יונית לוי היא סרטן? עכשיו הכל ברור! נפתלי בנט טלה? זה מסביר כל כך הרבה דברים! איך אפשר להבין את ישי ריבו בלי לדעת שהוא דלי? איך אפשר להתייחס ברצינות ליאיר לפיד בלי לגלות שהוא עקרב? ואל תגידו לי שהעובדה שהרבנית ימימה מזרחי היא אריה, מפתיעה אתכם. 

רביעיית אוואטר

הציטוט היהודי "ישראל הם מעל המזל" מתייחס לתחזיות אסטרולוגיות ולהמלצות מה לעשות וממה להימנע על פי תנועת הכוכבים. אבל קישור המזלות למי שנולד בתאריך מסוים מופיע אצלנו. במסכת ברכות (לב ע"ב) מוזכר שהמזלות נבראו למען עם ישראל: "י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל". אפשר לראות בזה חלק מחוקי הטבע: אנחנו לא מתפללים אל הפיזיקה, ולא סומכים על הכימיה שתסדר לנו את השבוע, אבל יש להם כוח שפועל בעולם. 

בבתי הכנסת העתיקים בציפורי ובבית אלפא נמצאו פסיפסים שמעוטרים בגלגל המזלות. גם שמות המזלות כנראה "זלגו" מאיתנו: חודש תשרי עם ימי הדין שלו מיוצג במזל מאזניים; ניסן, שבו מככב הטלה כקורבן פסח, ומזלו טלה. 

פעם היו נמכרים כרטיסי טלכרד (לטלפונים ציבוריים) שעליהם טבלת שיבוץ של מזלות לזיווג. אני זוכרת שמזל טלה, שבו נולדתי, התאים למזל מאזניים. בנישואין הראשונים שלי לא התחשבתי בהמלצה של הטלכרד (חבל), אבל תוך ארבעים שנה הפנמתי, והתחתנתי עם שייקה. 

הילדים שלי מחולקים על פני גלגל השנה באופן שווה. כל רבע שנה יש יום הולדת לאחד מהם. אני מרגישה שהבית מאוזן ככה, שיש ארבעה יסודות. הבכור נולד במזל שמשתייך ליסוד המים, השני ביסוד האש, השלישית אדמה, והרביעי אוויר. כשאני קוראת עכשיו את המשפט הזה, אני מבינה שיש לי רביעיית אווטאר בבית: שבט המים, ממלכת האדמה, אומת האש וכשף האוויר. קדימה ילדים, לכו להציל את העולם.

הפוסט מעבר לקו: גלגל המזל הופיע לראשונה ב-פנימה.

לא אכפת לי אם האור דולק, אני בתוך מוצב ממוגן. בתוך פיתה. יש כרית מתחת וכרית מעל. אני חייבת לדעת שהדלת נעולה. חייבת לדעת מה סדר היום שלי מחר. אני ישנה מעט מדי, גולשת אל השינה בעייפות של עופרת. הטלפון מוטען במטבח. גם אם יש התראה של הודעה, אני לא קמה. מרדימה את עצמי בכניסה מודרכת לתוך חלום ספציפי. מסדרון ודלתות עץ שנפתחות. תמונת המסדרון הזה משקיטה אותי. לא יודעת למה.

ואז, ברגע הזה, שאין לי אלא לכנותו בקלישאת הרשת 'קסום', בנקודת הזמן שבה המעלית מוכנה לצאת לדרך, ניע-מחוג אחד לפני שאני נחטפת אל עולם יצורי פלא, בתוך ערסל שהוא מרגוע לגוף, שנייה לפני שאני מכניסה את הנשמה למַטְעֵן שלה, אלפית השנייה לפני שאני צוללת לתנומה – מגיע משהו שאני נזכרת בו.

לכל השדים והרוחות! משהו שאני צריכה לטפל בו. מישהו ששכחתי לחזור אליו. רעיון מבריק ליצירה חדשה. משפט בנוי לתלפיות לטור הבא ל'פנימה'. תובנה על חיי שאני חייבת לחלוק עם החברה הטובה. מבוע של מחשבות מקוריות, רחוצות, רעננות. דימוי קולע. טקסט מושלם למונולוג ברדיו. משהו שקרה לי, שרציתי לספר לשייקה ולא הספקתי. מייל שראיתי ועוד לא קראתי.

זה נשלח בדואר שליחים-מלאכים, צינור נבואי קוסמי שנפתח משמיים ובו גולשות מילים מילים, חצובות ביד אומן. לפעמים שירה טהורה, אשד של מלל, לפעמים רק היזכרות בתוספת לרשימת הקניות שעל המקרר. או שזה לא צינור שמיימי אלא חיבור לנביעה פנימית.

החלפת משמרות

אני לא היחידה שזה קורה לה. התפר שבין ערות לשינה, החלפת משמרות בין המודע לתת-מודע הרוחש, מאפשר היזכרות. מנועים חדשים מתעוררים לקראת עולם החלומות, מנקזים אל קדמת המוח חלקים ששכחנו מהעולם הער. זה מתרחש בשני צידי התפר: גם בשניות שלפני ההירדמות – וגם בבוקר, כשאנחנו מתעוררים שנייה לפני השעון המעורר, או כשהתעוררנו אבל עוד לא קמנו מהמיטה. התודעה מדומדמת באזורים האלה ולכן נובעות הנביעות.

"זכרי את זה!", אני פוקדת על עצמי. "אל תתעוררי עכשיו, אל תקומי למקרר להוסיף 'מזלגות חד פעמיים' לרשימה, אל תרימי את הטלפון ותוסיפי משהו ליומן של מחר, אל תדליקי את האור ותכתבי את המילים ששוגרו אלייך מעולם אחר. את בדרך לצלילה, השנורקל על הראש, תכף נרדמת". אז אני מבטיחה לעצמי לזכור, ותמיד שוכחת.

זה טיבו של הרגע הזה, הוא מנצנץ בהבלחה, הבזק של היזכרות, ואז נעלם. לקח לי זמן להבין. עלינו להיות מודעים לזה שכמו שהמילים נשלחות – ככה הן נעלמות. וכמו שהרעיונות מגיחים – ככה הם מתפוגגים. וכמה שאמרנו לעצמנו שנזכור, אנחנו לא זוכרים.

יש לי מחברת דקה מתחת לכרית. מחברת דפתר חומה, פשוטה, שעולה שקל ועשרים. אני משתמשת בה כלוכד חלומות: בכל פעם שיש הבזק כזה, בחילופין שבין ערות לשינה, אני מתעדת את הרעיונות לתוכה. לא מדליקה את האור, לא מתעוררת לגמרי, העיניים חצי עצומות. כותבת בה מהר, אות על אות, מילה על מילה, בכתב רופאים מחובר ומג'וברש. הניצוץ נלכד. עכשיו יש לו קיום. הפנקס פתוח, היד רושמת, וכל מחשבותיך – במחברת נכתבים.

הפוסט מעבר לקו: רגעי קסם הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני 12 שנים אובחנתי כסובלת מבעיה רפואית קלה בבלוטת התריס. נרשמה לי תרופה כרונית שיש לקחת בכל יום עד לתום המשמרת שלי בגלגול הזה. את הכדור חייבים לקחת בכל בוקר ואסור ליטול אותו יחד עם קפה. מה קיבלנו? אישה שאסור לה לשתות קפה על הבוקר, אלא רק חצי שעה ומעלה לאחר נטילת הכדור.

אז התרגלתי להקיץ לתוך צ'אי בחלב, לנמנם מעל המייק-אפ והסנדוויצ'ים, לא ממש להתעורר מתערובת הקינמון-ג'ינג'ר-ציפורן. כפיצוי סביר התחלתי לשתות יותר קפה במהלך יתר שעות היום: 10-8 כוסות קפה שחור עם הל, עם חלב או בלי, עם סוכר או בלי, העיקר להזניק אל הוורידים את החומר שנאלצתי לוותר עליו בהשכמה.

אצולת הגרגירים הקלויים

גמילה מקפה דומה לגמילה מסיגריות בעיקר בדבר אחד: ההשמנה שבאה אחרי הניתוק. עשן הסיגריה המחליא ממלא את הפה בתעסוקה, וכך להבדיל גם השיקוי הגרגירי בעל הריח הנפלא. כשמפסיקים עם סיגריות או לחלופין קוטעים את עירוי הקפה – אוכלים יותר. וכמו בסיגריות, גם כאן יש מחירים חברתיים. מה עושים בפגישה? מה מזמינים בבית קפה? מה עונים למזכירה שנכנסת למשרד שאליו הגעתי ושואלת מה ארצה לשתות? במה מעסיקים את הידיים אם מדלגים על ההצעה לשתות?

הקפה הוא הרשת החברתית שלפני הרשתות החברתיות. אילוסטרציה

כמו מי שהולכת עם נעליים על הראש, החלטה כזאת מחייבת שאלה ותשובה. כל אחד מנסה להבין למה הפסקתי עם הקפה. וגם אתן שם עם הספל ביד – נס, מגורען או הפוך (שהם קפה כמו ששניצל תירס זה בשר), או (אם את מבינה אמיתית) אספרסו או שחור – גם אתן שואלות: מה קרה לאמילי, מאצולת הגרגירים הקלויים?

זה זמן מה שאני שומעת מאנשים שהפסיקו לאכול גלוטן שהם הרבה פחות רעבים, ומאנשים שהפסיקו לשתות קפה – שהם הרבה פחות עייפים. המוצרים שאמורים להשביע אותנו או לעורר אותנו, עושים את זה לזמן קצר בלבד. לטווח הארוך הם גובים מחיר. להיפרד מהגלוטן זה לא אפשרי, לא באורח החיים המטורף והעמוס שאני מתרוצצת בתוכו. להיפרד מהקפה? אמרתי: ננסה.

אחרי שבוע גיליתי שצדקו המטיפים: אני הולכת לישון בנינוחות מעורסלת במקום בטריקת עיניים, ומתעוררת בפקיחת עין חמאתית, פחות עייפה. אני לא פחות חיונית וערנית במהלך היום. וכמו כן אני משמינה לאיטי כתוצאה מהצורך במציאת תעסוקת פה חלופית, בהיעדר ממלא-בטן חמים שנותן אשליית שובע, ומתוך שעמום לסתי.

אני לא מתחייבת שעד ירידת שורות אלו לדפוס אמשיך להתמיד בניסוי שלי. ייתכן שברגע זה ממש נגמרת ההתנזרות שארכה חודש תמים. בתחום הבריאות יש דעות לכאן ולכאן לגבי המיצוי הכהה: הקפה פוגע בספיגת הברזל אבל מונע סוכרת, קפה ממכונה יכול להיות מסרטן אבל מכיל נוגדי חמצון, הוא מעורר בעיות קצב בלב אבל יעיל בשריפת סוכרים, ואפשר להמשיך עוד שלושה עמודים עם בעד ונגד.

העובדה היחידה שלגביה יש תמימות דעים היא שהוא אביזר חברתי. כמו כדורגל, קפה מחבר בין בני אדם. מעניק תחושת השתייכות. אנשים שותים קפה בזוג. אנשים יוצאים לשתות קפה בקבוצה. אנשים פותחים את סגור ליבם על כוס קפה. אנשים ששותים קפה מרגישים בנוח להיות לבד. הקפה הוא הרשת החברתית שלפני המצאת הרשתות החברתיות. הקפה הוא הפתח לשלום בין העמים. ואני אמרתי שלום לקפה רק כדי להיות יותר ערנית, ולכתוב את הטורים ביתר חדות. איך יצא לי? הצליח?

הפוסט "נגמלתי מקפה": אמילי עמרוסי כבר חודש ללא קפה ושרדה כדי לספר הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפתע נפתחה מעלינו דלת, אלומה של אור מכוונת עליו, ושלט מהבהב ירד משמיים והתייצב לו מעל הראש. הוא נעמד מול הסל, הניף יד וקלע באופן מושלם. ילד מספר ארבע, מצעירי גן חובה, מייקל ג'ורדן.

כשיש יותר משני ילדים יש גם ילד אחד שהוא "ילד סתם". אין בו רע. הוא גם לא מתבלט בטוב. בלי חץ מהבהב מעל הראש, בלי כתר נוצץ. עוד ילד. לא מאלה שאת אומרת שיגיע רחוק וגם לא עז כדי להרגיז אותך. לא חד כדי לגרום לך להתגאות וגם לא מאכזב. בסדר גמור, מתוק כזה, נחת כללית, זהו.

הילדים האלה, תקשיבו לחוקרת משפחות כמוני, יגיעו הכי רחוק. הכתפיים שלהם נקיות מציפיות כבדות.
הם לא מתחרים בדימוי של עצמם במוח של אימא, וברגליים קלות הם מטפסים את כל ההר ועוקפים את אחיהם. שימו לב לילד הסתם. הוא לא סתם כאן. השנים יחלפו והילד-סתם הזה יהפוך מברווזון אפור לברבור יפהפה.
לכן אני נורא משתדלת לתלות שלטים מהבהבים של גאווה מעל כל אחד מארבעת הגמדים שלי, לנטרל בכוח את ה"סתם-ילד" שאפשר להלביש על כל אחד מהם, לאתר בולטות מצטיינת בכל אחד.
לראשון יש זיכרון נדיר וחוש הומור אדיר, השני אומנותי ויצירתי שאין כמותו, ידיו אמונות כבצלאל ומוחו מבעבע כמו סודה, השלישית רקדנית של הביוקר ושחקנית תיאטרון שומטת לסת. מה עם הילד הרביעי? חמש שנים מחפשת אצלו את הוואו, האקס פקטור, הכישרון החריג, החריף, הבלתי ייאמן. אני בולשת אחריו, מצמצמת עיניים סבלניות, מחכה.

לאחרונה, אחרי ריב עם אימא, הוא לקח כדורסל והודיע בזעף שהוא הולך למגרש. הוא לא בחוג כדורסל ולא יודע לשחק (אלא אם כן קליעת כדורים לנרות שבת נחשבת לספורט), אבל לקחתי אותו למגרש וחזרתי אחרי שעה. הגעתי לאסוף אותו ממהרת, עם שתי שקיות קניות ביד אחת וצרור מפתחות ביד השנייה.
"נו, בוא כבר", רטנתי כשהוא רץ סביבי, מכדרר ביד חזקה, מתעלם ממני כמו שרק בני זקונים יודעים להתעלם מאימהותיהם. עד כה ראיתי אותו מכדרר בסלון, בין הספה לשולחן, בדרך כלל בשבת בין שתיים לארבע. לא שמתי לב כמה זקוף ונכון הוא מכדרר. הורדתי את השקיות בצד.
לא היו עוד ילדים במגרש. הוא כדרר ורץ בו זמנית. זה היה יפה. התיישבתי בצד על מדרגת האבן הקרה וצפיתי בילד שלי עם כדורסל ביד. לפתע נפתחה מעלינו דלת, אלומה של אור מכוונת עליו, ושלט מהבהב ירד משמיים והתייצב לו מעל הראש. הוא נעמד מול הסל, הניף יד וקלע באופן מושלם. ילד מספר ארבע, מצעירי גן חובה, מייקל ג'ורדן.

הוא התאדש להתרגשות שלי והמשיך להתרוצץ. כשהרמתי את הטלפון כדי לצלם, התינוק אמר שכשמצלמים זה לא מצליח. הנחתי את הטלפון בצד וצפיתי בו קולע שוב ושוב, רץ את כל המגרש בצעדי ענק כשהכדור נע איתו כאילו היה מחובר לו לאף בחוט שקוף. נחת נמסכה באיבריי. מצאתי את החץ שלו. הוא טעון בכישרון תנועתי, קואורדינציה, אינטליגנציה של המרחב. בסוף הצלחתי לצלם, לתעד אותו קולע לסל בגיל חמש, הוכחה למה שאטען מעכשיו ועד עולם: הילד גאון.
תזכרו: אין ילדים סתם, יש ילדים שסתם להם, כי אימא לא הייתה מספיק סבלנית לגלות.

מתוך הטור החודשי של אמילי עמרוסי

הפוסט אין ילד סתם הופיע לראשונה ב-פנימה.

ומי המטומטמת שלא יודעת לחשב אחוזים ונדרשת למחשבון רשת? ובכן, אחרי ביקור קבוע בעמוד שמסייע למצוא כמה זה משהו מתוך משהו באחוזים, העמוד הציע לי מיוזמתו להכיר מחשבון חדש ומרהיב: כמה ימים נשארו לך עד גיל שבעים. למה עד גיל שבעים?
זה מסמן את הקץ, או את היום הראשון של תחילת החיים האמיתיים? המחשבון החביב והאכזר גילה כמה ימים נשארו לי עד גיל שבעים: 10,945 ימים. בשנים זה נשמע הרבה (שלושים).
בימים זה ממש מעט. קצת יותר מעשרת אלפים ימים כדי להשלים חלומות ותוכניות, לכתוב ספרים, לטפס אל הפסגה ולרדת במשקל. 10,945 ימים! זה כלום.

אין ברירה, החיים קצרים, ולכן התיישבתי להכין רשימת יעדים לעשור הקרוב. אני בת ארבעים היום, כתבתי במילים איפה אני רוצה להיות בגיל חמישים. בעוד 3,650 ימים. מה יקיף אותי, מה אביא עד אז אל העולם, לאן
אגיע מבחינה משפחתית, מקצועית ופנימית. בעיפרון קטום על דף לבן מניתי את החלומות. הרמתי את הרף כאילו אין מכשול שיעצור אותי. כל חלום הניב את ההתנגדות שלו: אל תעופי על עצמך, אל תציבי יעד גבוה מדי, אל תאכזבי את עצמך. בכל שורה שמעתי לחישה: מי את חושבת שאת? למה את חושבת שתצליחי? אין לך את הכוחות. מצאתי את הכפתור שמנמיך את הווליום של הקולות, וכתבתי אותי בגיל חמישים בלי מחסומים.

גם ביום ההולדת העגול הקודם, שלושים, כתבתי רשימת יעדים. הייתי בתהליך קואוצ'ינג קצר. אני זוכרת את הדרישה לצייר את חיי עשור קדימה. יעד אחד, שהיה כתוב על דף לבן לפני עשור, אכן קרם עוד וגידים והתגשם. האחרים לא. היעד שהתגשם הוא זה ששרטטתי באופן שלם, עם מפרט טכני מלא ונתונים מדויקים כולל איור. יכולתי לדמיין את הצבע, הריח והקולות של מה ששרבטתי. ואני יודעת שההגשמה הייתה חייבת כלים אצלי בתודעה. הייתי חייבת לראות אותה כדי להגיע.

את הדף שבו כתובים חלומותיי לעשור שבין ארבעים לחמישים קיפלתי והכנסתי למגירה. אני לא צועקת את  היעדים ולא כותבת אותם לעיניכם. מצאתי את כפתור הווליום אבל לא את כפתור הכיבוי, והקולות הנגדיים אומרים: פדיחות! את תישמעי הזויה. אז זה שלי, פרטי, סוד כמוס לפרה ולסוס.
אני מסתכלת על הדף ונמלאת פחדים. זה כתוב, מפורט למדי, ועכשיו אני לא מצליחה להנמיך את הלחישות.
הפחד הראשון הוא איך להגיע ליעד. תהיי מציאותית, אמילי, מדובר בחתיכת הר לטפס. יש בך די כוחות? רצון? יכולת? ואיפה בכלל הסולם הזה. איך תציבי רגל רועדת על השלב הראשון שלו, ואת אפילו לא יודעת היכן הוא?

הפחד השני הוא מה יקרה אם לא אגיע ליעד. אם לא תצליחי, אם גיל חמישים יתרגש עלייך והרשימה הזאת תהיה שווה לקליפת בצל? והפחד השלישי הוא מה יקרה אם זה כן יתגשם. ובאמת, זה הפחד שהכי תוקע אותנו: הפחד להיגאל.
החיים הם מתח, משימה, ציפייה, השתוקקות. אבל מה יקרה כשהמשימה תושלם? כשנגיע ליעד בשלום? לאן עכשיו? מה עושים כשהמיתרים, שרגילים להיות דרוכים ומתוחים, ייפלו אל רצפת הבטן נטולי תוחלת? והאם את זכאית בכלל להגיע לשם, לקצה הסולם? האם מותר לך?
3,650 ימים. זזתי.

הפוסט האם מותר לחלום? הופיע לראשונה ב-פנימה.

שש שנים אני עובדת רצוף, כמו פועלת במפעל בדים בירדן. שום הפוגה של יותר מארבעה ימים. שום נקודת יציאה בזמן. שום חופש גדול.
לקחתי ארבעה ימים באיטליה. זה גבה בייביסיטר במחיר של כרטיס טיסה למנהטן, תיאומים וסידורים ברמת האירוויזיון, ולחץ בעבודה לפני ואחרי שהוציא לי אפטות בפה.
לפני כן היו יומיים חופש בחנוכה. "חופש". קמפינג עם ילדים באתר של בטון וחול שמכונה "חאן" משום שתלו בדים על קירות חדר האוכל שלו. לרדוף אחרי ילדים בנקיקי הנגב, להכין ארוחת פויקה, לסחוב חצי בית ולנהוג חצי יום.

מתי הייתי באמת בחופש? מתי בשנים האחרונות הלכתי לישון באמצע היום? מתי יצא לי להסתובב בנחת בקניון, בין מבצעים, בהילוך איטי – ולא לתלוש שמלת שבת לילדה, לרוץ לקופה, להפיל בדרך את הטלפון שמצלצל ולשכוח את הילדה בחנות? מתי שתיתי קפה בלגימות איטיות ולא בהרקה אחת כמו וודקה?

ביום בהיר אחד, שלישי בשבוע, יום רגיל לחלוטין, קצת קריר, נפלה עליי תובנה במשקל טון: זה הולך להיראות ככה עוד 35 שנה לפחות.
בצעירותנו היו לנו הפסקות פרסומת שחתכו את השגרה בגושים גדולים. לא רסיסי חופשונים של יומיים חול המועד או שבת בבית מלון, אלא חופשת סמסטר סטודנטיאלית של ארבעה חודשים. חופשת לידה של שלושה חודשים. מילואים של חודש. אבל הפסקנו ללדת, הפסקנו ללמוד באוניברסיטה, הפסקנו לעשות מילואים. מה שנשאר הוא רצף בוצי ותובעני, נעדר יציאה לפרסומות, של מה שקוראים החיים.

ארבע פעמים הייתי בחופשת לידה. המירכאות שנוהגים להצמיד לחלק הראשון של הביטוי הן מהמוצדקות.
זו לא חופשה אלא עבדות 24/7 , חתיכת איבר שלך שיצאה לך מהגוף וקיבלה אישיות, פרצוף שחור-לבן מהאולטרסאונד שהפך לתלת מימד שמשמיע דרישות, שקיבל חיים, כמו הגולם מפראג, ובטח אם יש לך עוד ילדים – את לא שוכבת מתחת לעץ קוקוס ושותה מיץ מנגו בקשית. רבה וקשה היא העבודה ב"חופשת" הלידה.
אבל היא מבקעת את הרצף. חודשים שמשאירים את העבודה מחוץ ללב שלך. יש אי בלב ים. הפסקת ריענון בנסיעה בכביש לא נגמר. חנות נוחות בכביש שש.

כשהתחלתי לעבוד שמתי לב לביטוח הלאומי שאני משלמת, וחשבתי שכל אדם צריך לממש את זכותו החוקית והפיננסית לקבל דמי אבטלה. פעם בחיים.
אולי פעמיים. לשבת בבית ולחכות לגאולה. לסדר אלבומי תמונות. לחפש עבודה חדשה, טובה יותר.
ללכת לישון באמצע היום. הביטוח יסדר לחם ומים. כל השאר שטויות. כך חשבתי בצעירותי הרחוקה.
אבל מי ייקח היום חופשת אבטלה באמצע השוונג? מי תעצור קריירה, קשרים, התבססות מקצועית? מי יכולה להסתפק בקצבת אבטלה, שלושה רבעים מהשכר שלה? מי ישלם משכנתא כשאני אסדר אלבומי תמונות?
מה שכן, לא אכפת לי להיקרא למילואים. פעם בשנתיים, חודש הפסקה. אתרום זמן בשטיפת כלים. אסיע נכים.
אגרד לקרנפים את הגב. מה שדרוש למדינה. חודש שבו אסור למעסיק לפגוע בתנאים שלי, וכמו בחופשת לידה – אסור לו גם לבקש ממני לעסוק בצורכי העבודה.
אחזור שמחה ורעננה. יהיו פחות אנשים עצובים במדינה הזאת.

בינתיים מדברים על העלאת גיל הפרישה לנשים. היגיון כלכלי יש. שוויון יש. חשק – אין. במדבר המשתרע לפניי עד היציאה לגמלאות אני לא רואה עץ או פרח. רק סיזיפוס שדוחף אבן לראש ההר. אל תאריכו לי את זה יותר.

הפוסט תעצרו את החיים, אני רוצה לרדת הופיע לראשונה ב-פנימה.

הייתי בת 19 , בת שירות לאומי. המורה לנהיגה היה גבר דתי בן 45 . הוא שלח מבטים, אחר כך רמיזות, מילים מפורשות, בסוף גם ידיים. אחרי עשרה שיעורים עברתי למורה אחר.
למה אחרי עשרה שיעורים? לא חיברתי את הנקודות. חשבתי שזה מקרי, שזה רק בראש שלי.
זה לא היה בראש שלי. זה התרחש בראש שלו ובקע החוצה דרך העיניים, הפה והידיים.
המורה שאליו עברתי היה אדם שמח וקורקטי. הוא לא אמר דברים כמו "תיזהרי שלא תעצרי את התנועה מרוב שאת יפה", "אם הייתי חבר שלך הייתי נותן לך נשיקה על כזאת חניה",
לא נעץ מבטים בגוף שלי ולא הניח את ידו על ידי כדי להסביר איך להעביר הילוכים.
עברתי בטסט ראשון. הדבר הראשון שעשיתי אחרי הטסט היה להתקשר לרב היישוב הדתי הקהילתי שבו התגורר המורה המטריד. אזרתי כוחות וסיפרתי מה עברתי ומה הרגשתי. רציתי שיגיד לי ללכת למשטרה. הוא ביקש להתייעץ עם רב גדול ומפורסם, שכבר נפטר מאז.

אחרי כמה ימים הוא חזר אליי עם תשובה: אל תלכי למשטרה, אנחנו נדבר עם המורה לנהיגה ונזהיר אותו. יש מעט מאוד דברים בחיים שלי שאני לא סולחת לעצמי עליהם, אחד מהם הוא שהקשבתי לו.
המורה המטריד נהג כלפיי באלימות שהסתוותה בחביבות. ברוב המקרים זהו דפוס אישיותי. ברוב מוחלט של המקרים רב שידבר איתו לא יועיל לנפגעת הבאה.
אונס הוא חילול העצמיות ומחיקתה, וההשלכות שלו על הנפגעות והנפגעים נמשכות שנים. דיכאון, חרדה, ניסיונות התאבדות, הפרעות אכילה, קושי ביצירת מערכות יחסים. "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".
ולכן אסור להכניס לסל אחד הטרדות מילוליות ופגיעות בגוף.

ולכן כשקמפיין MeToo מזכיר מחמאות מחפיצות במקום העבודה יחד עם מעשי אונס, הוא משטח הכול.
הוא לא מגדיל את התיעוב כלפי מטרידים אלא מקטין את היחס השלילי לאנסים.
יש הטרדות מיניות שהחוק מתייחס אליהן בקשיחות המתבקשת אך הן אינן שונות מחוויה של עובד שהבוס מתעמר בו, ולא על רקע מיני. מבטים, מילים ומגע אגבי הם אירועים דוחים שיכולים לערער את היום. אינוס ומעשים מגונים יכולים לערער חיים שלמים. כשמישהי מוטרדת, היא תרצה לעזוב את מקום העבודה. כשמישהי נאנסת, היא עלולה לרצות לעזוב את העולם הזה. ההתייחסות לשניהם באותו אופן עושה עוול לנאנסות.

מה עושים כדי להילחם בסרטן? הקמפיינים מזכירים לנו ללכת להיבדק בזמן, ולא אומרים מה עדיף לא לאכול כדי למנוע תחלואה.
קמפיינים כמו MeToo או "לא התלוננתי" מעודדים נפגעים לתאר את מה שעברו, להתלונן. זהו מסר משמעותי, בדיוק כמו עידוד ביקור אצל כירורג או רופא עור לגילוי מוקדם של סרטן. אם נפגעת – אל תשתקי אם את מעל גיל חמישים – לכי לממוגרפיה.
ומה לגבי טיפול בשורש התופעה? לא את כל זוגי הסרטן אפשר למנוע, ולא את כל הפגיעות המיניות. אבל אפשר לשים לב לתרופות, למזון, לאוויר שאנחנו נושמים ולאורח החיים. אפשר ליזום שינוי אווירה במקומות העבודה, ברחוב, בשיח. לדבר על צריכת האלכוהול במועדונים ועל סינון אתרים פוגעניים. להנהיג נורמות של דלתות פתוחות במשרדים.
לעודד את הנפגע שבא להתלונן לאחר מעשה זה חשוב. להציל את הנפגעים הבאים זה חשוב יותר. כמו בביטחון, אל תציבו רק מגנומטר. טפלו בטרור.

***
מתוך הטור החודשי של אמילי עמרוסי במגזין פנימה 

הפוסט התנהגות מטרידה הופיע לראשונה ב-פנימה.