דרך בית לחם
נסעתי לבית לחם לאימא רחל. ישבתי אצלה עם הראש על הניילון שמכסה פרוכת שמכסה אבן.
מחשבות התרוצצו. באתי לבקש כוח ופתאום אחזה אותי חולשה. כמה זה גדול ומורכב להיות אימא.
הניסיונות כל כך לא פשוטים. מאיפה אני מתחילה להביא לתפקיד את מה שנדרש?

וזה לא שאני אימא טרייה, אפשר להגיד שעברתי את שלב הטיטולים, אבל התפקיד לא רק שלא נהיה קל יותר, אלא הלך ותפח וגדל ודורש היום מול המתבגרים שלי פי אלף כוחות משהוא דרש כשאת כל מה שהיה חסר להם יכול היה לספק מוצץ. איפה הימים שבקבוק שוקו יכול היה להרגיע צאצא מדוכא. מתגעגעת אליהם. איפה הימים שגלידה הייתה בילוי ובלון היה הפתעה. ואיפה אני אימא רחל, ואיפה אני.
מתקנת, בונה מלהטטת ביניהם כמו לוליינית בקרקס. מנסה להחזיק ביד אחת מקל ובשנייה גזר ולהישאר בשיווי משקל. מנסה לא לחנוק מדי ולא לשחרר מדי, לא לפתוח מדי ולא לסגור מדי, מנסה להסביר הכול ומנסה להפעיל כללים שאין עליהם ויכוח. וכואב לי הלב, ומתהפכת לי הבטן, ואין לי מושג כמה כמה, ואם אני מפסידה או מנצחת, בונה או הורסת, מתקנת או מקלקלת.
איזה דור. וזה עוד בלי אף מילה על התינוק הנצחי שלי, שגם אותו צריך לגדל, ועוברות השנים ועדיין לא בוקעות לו השיניים.

כמה זה גדול ומורכב להיות אמא. נועה ירון- דיין

בקיצור, אימא קדושה, כך ביקשתי, תני לי כוח. תני לי להיות אימא קדושה. תני לי יד כדי שאוכל לעמוד במשימה בכבוד. תהיי שם, מרחפת מעליי, כשאצטרך לבחור שוב ושוב, לוותר ולמחול. להיות "ונפשי כעפר לכול תהיה" במובן החזק והרוחני והבוחר של המושג.
ורחל בוכה ומנחמת. מוותרת ויתור נצחי שהעניק לה שנים כמעט נצחיות לבכות עלינו. לבכות על כולנו ולהזכיר לנו שהדמעות האלה הן הן שיביאו גאולה. דמעות של אימא.
כולנו אימהות קדושות. כולנו.
דמויות טרגיות-קומיות שעומדות על בסיס יומיומי, בוקר צהריים וערב, בניסיונות גדולים. חותכות גורלות. בונות עולמות. מקיימות ומטפחות את כל מה שטוב וראוי בעולמנו, מנסות בידיים חשופות להילחם בכל הרע. ובקרבות אנחנו חוטפות ומוחלות, רוקמות חלומות ומוותרות עליהם בלי להניד עפעף אל מול הקדוש ברוך הוא ותורתו הקדושה.

הישר מפס הייצור
מעשה אימהות סימן לבנותיהן, ובעיקר מרגע שהבנות הופכות להיות אימהות בעצמן. אימא קדושה בת ימינו מבית מדרשן של שרה רבקה רחל ולאה יודעת עמוק בלבה את גודלה של המשימה השמימית ששמה בית. משימה אלוקית שכמותה. משימה שדורשת דבקות במטרה ופוקוס מכוונן היטב על העולם הבא. לכל אימא קדושה יש ילדים והיא עמלה בשבילם, אבל למעשה הבוס שלה הוא מלך מלכי המלכים. לו היא מדווחת, לו היא מחשבנת, והוא זה שעתיד לתת לה את שכרה.
לכל רעיה קדושה יש בעל, אבל הבעלים האמיתיים שלה הוא ריבון כל העולמים. אליו היא מבטלת את עצמה. זה מה שהופך אותה לקדושה מפס הייצור של רחל אמנו. והדמעות שלנו הן קלף הניצחון
שלנו, בדיוק כמו שלה. הן מעוררות הרחמים החשובות ביותר שיש לנו. הן אלה שמכריעות בסופו של דבר את העולם כולו לכף זכות. והן אלה שיעוררו כשתבוא השעה את רחמיו של הקדוש ברוך הוא, לחמול על עולמו חמלה אימהית ולהביא גאולה.

הפוסט מעשה אימהות סימן לבנות הופיע לראשונה ב-פנימה.

יכולתי לצקצק ולזעוק על מצב רוחני ירוד, על צניעות שאבדה מהעולם ואנשי מעשה שפסו מן הארץ. אבל מה באמת יש לי לומר בעניין החורבן? אני מחפשת בתוכי, מגרשת הצידה עצבויות אסורות, רחמים עצמיים וקטנות מוחין. פותחת את הלב ונושמת.

משתתפת בצערו

אני עוצמת עיניים והלב שלי חוזר לזמן סעודה שלישית של שבת, רעווא דרעווין. רצון שברצונות. הזמן היחיד בשבוע שבו אני מרשה לעצמי לדמוע דמעות מהסוג הזה. דמעות של חורבן. בעצם בואו נודה, "מרשה לעצמי" זו לא בדיוק ההגדרה הנכונה. זמן סעודה שלישית של שבת, כשהכול נעטף בכחול עמוק, כשמריחים כבר סיגריה מהשכנים, כשהיום ממש טובל בתוך החושך הסמיך של הלילה – זה הזמן היחיד שבו מתעורר בי הצער הדק.
צער לא רב, יגון לא קודר. צער שאין בו עצבות, רק חמלה ואהבה. אני מצטערת – לא על מה שאבד לי, ולא על מה שאני מתגעגעת למצוא, לא רק. בשעה כזו אני מצטערת את צערו של המלך, מרגישה אותו שוטף אותי, ועם הניגונים מלאי הכיסופים אני דומעת. משתתפת בצערו, צערו שהוא גם צערי לרגע. צערו, שלצערי אני לא מרגישה כמעט בכלל, למעט באותם רגעים קצרים של רצון שברצונות.

געגוע קדום

אם אני צריכה להסתכל פנימה ולחפש את צער החורבן, שם אני מרגישה אותו הכי נקי ומזוקק. קריסטלי כמעט, גולמי, גבישי, שקוף ומלוח. מונח בתוך כף ידי אני מתבוננת בו, צער עתיק, גדול ממני, רב ממני. צער כבד, כלל עולמי – שמצטערים התאים כולם, האטומים, המולקולות.
אם לא הייתי מתביישת, הייתי אומרת שאני מרגישה את הקדוש ברוך הוא מצטער יחד איתי. מריח את אש הגיהינום של ששת ימי המעשה, נדלקת בתנורים בשמיים ובארץ. כמוני, גם הוא כמו ירא מה"היכון-הכן- רוץ", שכבר ממשמש ומגיע – עוד רגע ויחזור העולם כולו למרוצתו.
אני שומעת אנחה מקצה העולם ועד קצהו, "אל נורא עלילה", ואני מצטערת, עליי ועליו. על הבת שגלתה מעל שולחן אביה ועל האב שאוי לו כי הגלה אותה. אני מתגעגעת, ככה פשוט. למרות שאין לי זיכרונות כאלה, אפילו לא איזה קצה קצהו של געגוע לדוגמה, אין לי מהיכן לקחת השראה – לתוך חורבן נולדתי, אין לי בפה אפילו בדל של זיכרון של טעם של גאולה. ובכל זאת, אני מתגעגעת. בעומק העומק, איכשהו אני יודעת בידיעה עתיקה ועיקשת, בזיכרון קדום וחתום, יודעת בלי להבין למה, אבל עם להרטיב את כל הצוואר שלי בדמעות – שצערי הוא גם צערו. שבכל צרתי לו צר, שרחמיו גם ממש עכשיו פרוסים על כל מעשיו.

הפוסט צער המלך הופיע לראשונה ב-פנימה.

אז בוא רגע, לב. תהיה איתי, תפעם איטי, אני רוצה להקשיב לך. רוצה לפעום כולי במקצב המדויק ביותר.
אני רוצה לדבר באמת.
וכל זה למה? כי קבעתי פגישה – איתך, מלכי ואלוקיי.
אז למה אני לא שומעת את עצמי פתאום?
אולי כי נדמה לי שאתה לא שומע, אולי כי קולי שלי נשמע באוזניי חסר חיים, כמו דרך מגאפון. כאילו הדיבורים שלי לא רק שלא יגיעו עד אליך, אלא לא יעלו מעל תקרת החדר. סתם דיבורים חלולים, חסרי נשמה, חסרי אמת.
כמה רחוק יכול להיות הפה מהלב?

כחוט השערה, כזה דק הוא ההבדל בין אמת לשקר. שקר מתחפש לאמת, אמת מתחפשת לשקר. קולות מתחלפים לי בחלל הגולגולת, מתחרים על תשומת הלב. אליך צריך לבוא נקי, בלי מסיכה ובלי תחפושת.
אליך צריך לפתוח את הלב כמו מגילה – לדבר מילה מילה, אות אות.
דווקא עכשיו, כשסוף סוף התיישבתי וכולי מכוונת לדבר אמת, פתאום אני מרגישה את השקר שלי, את המסיכה שלי נדבקת לי לפנים. אני שמה לב איך אני מדברת עם הידיים, מרגישה שזה מוגזם, רבי נחמן קורא לזה "חן של שקר" – כל המניירות שאספנו מאין סוף דמויות כריזמטיות שראינו בסרטים ופגשנו בחיים.

מול כל העולם מילא, אבל מולך? זה מביך. מחפשת חן של אמת, כמו שהיה לאסתר המלכה.
מחפשת להוציא לא רק דיבורים של אמת, אלא דיבורים ממקום פנימי של אמת. לא מצליח לי בינתיים, אני מרגישה שטחית. כל מה שתכננתי לספר לך פתאום נראה לי לא רלוונטי.
כולם סביבי (וגם אני, אם להגיד את האמת) מדברים על "להיות אני בכל הכוח". לממש את כל הכישורים שנתת לי, לפרוס את כנפיי. אבל תכל'ס, אני שואלת אותך אמיתי- אמיתי, איך עושים את זה? איך שומעים את הקול הפנימי הנכון ופועלים לפיו? איך אני מפסיקה להסתבך בשרוכים של עצמי ולהיתקל בעצמי וליפול? אני מרגישה קשורה,
מסובכת ומפותלת. אני יודעת המון על המון נושאים, אבל את עצמי אני לא ממש יודעת.

כמו עכשיו
אני חושבת על אסתר המלכה. היה לה חן של אמת שכנראה לא היה קשור ביופי חיצוני. הייתה לה יכולת להיות היא גם בחצר המלך אחשוורוש, לא להיסחף אחרי שלל הלהטוטים שמאפשר תקציב הארמון המנופח. איך היא לא ביקשה דבר? איך היא נשאה חן, לבשה מלכות ועמדה שם בחצר המלך הפנימית? רק היא. בלי שום פירוטכניקה, בראש מורכן, בהתכווננות פנימית, בשפתיים רועדות, במצח מתוח ונקי מקמטי דאגה. איך היא חיכתה בהכנעה למגע השרביט שידון אותה לכף זכות ולחיים?

אני רוצה מרכז כוח פנימי כזה, אמונה כזאת בעצמי, בך ובצדקת הדרך. רוצה כזאת עוצמה.
יש בי עוצמה כזאת, אבל היא מכוסה בכל כך הרבה חיים של אחרים, בדעות של חכמים, בתאוריות של מומחים, בהרגלים רעים, בדפוסים חולים.
איזה קטע, פתאום אני שומעת את עצמי. וזו אני, זה הקול שלי. הנבוך, המתלבט, המשווע אליך ואל הבהירות שיש בקרבה אליך. היי נועה, טוב לשמוע אותך, טוב שקמת הבוקר. טוב שלא נחנקת לגמרי מרוב שכבות וכיסויים, מסיכות ותחפושות.

אתה ואני יודעים שהיא שם, המלכה שאני, בעומק העומק שלי. מחכה כל יום ללבוש מלכות, לעשות את שלי בענווה ובעוצמה. אז תן לי, בבקשה, עזור לי לשמוע את עצמי בתוך בליל הקולות. תהיה איתי ברגעי הרעש ותן לי רגעים של בהירות וביטחון איתך. כמו עכשיו.

מתוך הטור של נועה ירון-דיין במגזין פנימה

הפוסט דיבורים של אמת הופיע לראשונה ב-פנימה.

אור נדחק

אבל לפעמים רגעי משבר באים, לפעמים החושך מתגבר, האור נדחק אל המרתפים ועוצם עיניים כדי לא לראות את החורבן. לפעמים רגעי משבר באים עלייך, למרות שניסית להדחיק את קיומם, למרות שעצמת טוב טוב את העיניים, למרות שהתפללת לקום ושהכול ייעלם, למרות שהתחזקת בתפילה ומצאת עצה והפעלת תושיה ובכית ים וצחקת אמונה. אופס. לפעמים לא תותים ולא יער, רק שבר.
אז בואו נדבר על זה רגע, בואו נפקח חריץ בעיניים העצומות האלה, בואו נציץ, בואו ננשום לתוך זה.
היי! החיים הם לא קטלוג של איקאה. הנה אמרתי את זה, אנחנו לא כותבים את התסריט, יש כותב ושמו “אל נורא עלילה“, או כמו שאהוד בנאי אמר את זה: “זאת לא המסיבה שלנו. אתה מקשיב?“.

לפקוח חריץ בעיניים העצומות. מתוך שאטרסטוק

“להגיד בבוקר חסדך“ זה קל. מי מאיתנו לא משבחת את השם יתברך כשמצליח לה? כשהדעת מאירה? כולנו שמות בפינו על כל צעד ושעל איזה “ישתבח שמו לעד“ קטן ומלא הודיה. אבל מה על הלילות? מה נאמר בלילות? אז ככה: “אמונתך בלילות“.
כשחשוך ושבור הדעת מסתלקת, ואז מגיע תורה של האמונה לשיר את השיר הלילי החרישי והיפהפה שלה.
“אמונתך בלילות“ – כשחשוך אני מתכסה באמונה, מתפטרת מתפקיד המוח ומתפארת בחוסר ההבנה שלי, הופכת אותה לאומנות לחימה בתנאי לילה. ופלא פלאים, כשהאמונה מתגלה גם לרגע המשבר יש חן של קידוש השם וקבלת עול מלכות שמיים. אני נושמת לתוך השבר, שואפת ומכניסה אמונה פנימה לריאות, נושפת החוצה פחדים וספקות.
הנה אני במשבר, והאמונה מבקשת לברוח, אבל אני מחזיקה אותה חזק בקולר כמו שמחזיקים חיה פראית. אני קושרת אותה אליי באזיקים שלא תזוז ממני, כמו שאוזקים אסיר עולם.

עם האמונה כל מקום הוא רק עוד מקום בעולמו יתברך, והרגע הקשה הוא רק רגע. קשה, אבל כרגע. איזה פלא. איזה צחוקים. איזה קטע. קטע שדווקא בלוע הארי סורר שקט מפוכח, שדווקא כשהגיליוטינה על הצוואר מתנגן לי בראש שיר עליז כזה. לא קשור לכלום, לא מסונכרן עם המציאות, שיר מלא חדווה של חוסר הבנה מהולה באמונה. איזה פלא. איזה צחוקים. איזה קטע.
קטע שעם האמונה אפשר באמת לעבור כל לילה, ארוך וחשוך ככל שיהיה. קטע שעם האמונה – גם בתוך בטן הדגה, בתהומות האפלים של קרקעית הים, אפשר לחוש בחוש את ההשגחה העליונה מלטפת לך באהבה את הראש, אוספת אותך אל חיקה. מרגיעה אותך, עד יעבור זעם, עד שיפוח היום וינוסו הצללים. עד שייפקחו עינינו העצומות, כנראה, ותבוא לנו נחמה גדולה, כי סוף סוף נראה.

מתוך הטור של נועה ירון-דיין במגזין פנימה

עוד לא עשית מנוי? 

הפוסט אמונתך בלילות הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל האמונה הפכה לתמימות של אישה שהיא בסה"כ קורבן של המציאות. נועה ירון דיין

ככה זה הלך: הקטן הביא את זה מבית הספר, העביר לזה שמעליו, זה שמעליו העביר לאחותו הגדולה, שמסרה לאחותה הקטנה, שמסרה לי, וטאצ' דאון – מזל טוב לי! קיבלתי שפעת גלאט עם כל השדרוגים של העונה האחרונה ישר לפרצוף שלי.
שלושה ימים הכחשתי, התעלמתי, הדחקתי, הלכתי ובלעתי ויטמינים עד שנשברתי ונכנסתי למיטה לשבוע של הזיות עם רעשי רקע רמים מדי ושק של מחשבות ספירלה מתמשכות שלא עוזבות.

גם בימים בריאים המחשבות הולכות איתי, אבל מחשבה שיש בצידה עשייה היא לא חמורה כמו מחשבה של אישה שלא יכולה להרים את הראש מהכרית ורק חושבת וחושבת וחושבת. אבוי לגולגולת שכך היה לה.
ככל שהמצב בבית הלך והחמיר מסביבי, ואני אין בידי להועיל, כך גדלו וטפחו המחשבות. ביחד עם ערימות הכביסה ועם מספר הסירים המלוכלכים, יד ביד עם המחסות במגבות ובמוצרי מזון.

התנפח לי הראש. לא מהשפעת, מעצמי. אני לא באמת רוצה לחלוק איתכן שפעת, אני רוצה לחלוק איתכן את חוויית חוסר השליטה. כשאני מאבדת אותה, התחושה הפנימית היא שהכול מתמוטט. שאין דבר אחד טוב שקיים באמת. הכול זה רק את ואת ואת, והבלגן שבחוץ מסתנכרן עם הבלגן הפנימי. ואם את לא מסוגלת לאחוז במושכות – כלום לא קורה כמו שצריך, וכל ההזיה ששמה החיים שלך מתמוססת מול עינייך.

אף אחד לא אוהב לראות איך מדאם קונטרול קורסת, בעיקר לא מדאם קונטרול בעצמה. כל הכוח הופך לחולשה, כל העוצמה לבכי, כל מסירות הנפש לטעויות פטאליות, כל האמונה לתמימות של אישה שהיא בסך הכול קורבן של המציאות.

בקיצור, הפכתי לגרעין קטן ומר. גוש אמא מנוזל שכועס על הכול. חשבתי שאפסה תקווה, בשלב מסוים אפילו קצת התאהבתי במצב, כי להיות קורבן זה גם קצת כיף. זה משחרר מאחריות. אמרתי לעצמי: "הנה, זאת את האמיתית! אישה פתטית עם הזיה שהיא בשליטה על משהו. את לא, עובדה. תיכנעי כבר, תעזבי הכול. זה לא שווה את זה. תני לכל מה שצריך להתפרק ולקרוב להתפרק ולקרוס."

זריקת פרופורציות
אחרי ארבעה ימים יצאתי לסיבוב בבית פלוס פינות נידחות ושירותי אורחים. כל פגם נדמה לי כפגם פנימי שלי, ככישלון אחד גדול. הסתובבתי בבית ופשוט קיטרתי וקיטרתי, התמסכנתי והתמסכנתי, כעסתי וכעסתי, דמעתי ודמעתי ודמעתי וידעתי שאני האדם הבודד ביותר על הפלנטה. אישה אחת קטנה עם בובו גדול וחלומות גדולים, ועם חיים קטנים שלא תואמים את גודלו של החלום.

ואז קיבלתי הודעה מהבן שלי שמשרת בנצח יהודה. ההודעה הכיל שלוש מילים בלבד. הוא כתב: "אמא, אני בסדר."
עשר דקות אחר כך התחילו לזרום הידיעות. שני חיילים מהגדוד שלו, אחד מהם חבר ממש קרוב, נהרגו ליד רמאללה. סמל יוסף כהן הי"ד וסמל ראשון יובל מור יוסף ה"יד.

קפאתי. כל הכעס והמרירות נשרו ברגע. כל הריכוז שלי בעצמי הפך בשנייה לעלוב כל כך, הצרות הענקיות שלי, חוסר השליטה שלי – כאילו לאישה בריאה מתפקדת ומתוקתקת יש שליטה על החיים שלה. כאילו למישהו יש שליטה על משהו, וכמה נורא הוא הצורך לשלוט והכעס שבא אחריו וכמה הכול אחד.

בזמן שהייתי עסוקה בלכעוס על הילדים שלי, כעס גדול יותר לקח שני ילדים טהורים של שתי חברות שלי. בזמן שהייתי מרוכזת ביום הגרוע שלי, היה דין גדול יותר והיו אימהות שהרגישו אותו, השם ירחם איך. הייתי כל כך רק בתוך עצמי, והנה זריקת פרופורציות, זריקת ערבות הדדית, אחדות.

התיישבתי על הספה בוהה בהודעה של החייל שלי. "אמא, אני בסדר."
דשדשתי דרך הבלגן בלי להרים אפילו גרב ונכנסתי בחזרה למיטה. הבלגן סביבי שידר לי פתאום רק דבר אחד: חיים.
הרמתי עיניים ולחשתי: "סליחה". ואז הוספתי, עוד יותר בלחש: "ותודה."

***
מתוך הטור של נועה ירון-דיין שפורסם בגליון שבט האחרון במגזין פנימה
רוצה לקבל כבר בראש חודש הקרוב מגזין עשיר עם הטורים של הרבנית ימימה, נועה ירון דיין, רמה בורשטיין, אמילי עמרוסי, רוחמה בן יוסף, ריקה רזאל, הרבנית נעמי שפירא, ועוד טורים, מדורים וכתבות מרתקות?  לחצי כאן להצטרפות מהירה

הפוסט "אמא, אני בסדר" הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפחד מהסוף מנהל אותי, גורם לי להיאחז במוכר, לחשוב שגם אם אפשר להשתנות, לשנות, להחליף או להתחלף – תמיד עדיף שלא, כדאי להיצמד אל הוותיק. אחרי הכול, עם מה שיש עכשיו כבר למדתי להתמודד. כבר סידרתי לעצמי את החיים על מדפים, הכול מקופל ומסודר. לא בא לי לבלגן, לא בא לי לערבב ובעיקר – לא בא לי לסדר הכול מהתחלה. תקראו לי עצלנית, אבל למי יש כוח עכשיו לשינויים גדולים?

פחד גורר פחד

הפחד מסופים מקפל בתוכו עוד פחד, והוא הפחד מהתחלות. כמו בתוך ביצת הפתעה או בבושקה קטנה, הם מונחים שניהם בתוכי, פחד בתוך פחד בתוך פחד, הסתרה שבתוך הסתרה שבתוך הסתרה, ככל שאני ממשיכה לפתוח, ככל שאני מעזה לגלות. לא פלא שככל שתשרי מתקרב העצלנית הקטנה שבתוכי משתדלת לעצום עיניים ולהתעלם מלוח השנה. כי זה סוף השנה והסוף של הסדר העולמי של חיי כפי שהוא.

מחדש עולמו בכל יום. התחדשות, תמונת אילוסטרציה

תכף יחלקו לכל החיים על האדמה שפע חדש. הכול הולך להשתנות, או לפחות יש סיכוי שהכול ישתנה. משמיים מצפים מאיתנו לשחרר את הישן ולקבל בברכה את החדש, אבל איך? איך עושים את זה כשהפחד מהתחלות חדשות מקנן בתוכי, גורם לי לקבע ולהתקבע, להזדקן ולחשוב על עצמי מחשבות ששייכות לשנה שעברה? קונספציות שקרסו מזמן ימשיכו לזלוג לי מהפה בשיחות נפש או ליד שולחן השבת רק כי אין לי אומץ להשליך אותן לפח ולרכוש לעצמי הכול מחדש. כאילו להכעיס, ההתחדשות והאמונה שהכול ממנו והכול נזיל קשות לי.

ראויה?

כמו תמיד בהתקפי החרדה הרוחניים שלי, אני משתדלת לנשום לתוך הפחד. שאיפה-נשיפה-שאיפה-נשיפה. עד שהחמצן יכריח אותי לשוב לעצמי, להתמודד. אני מרימה עיניים ומודה: ריבונו של עולם, אני פשוט מבוהלת.
מה אם חס ושלום חס ושלום תחליט שאיני ראויה? אני במתח, בגלל האמונה ולא בגלל שהיא חסרה לי.
אני כל כך עתיקה, רגילה אליי ואליך, רגילה רגילה ורגילה, אבל אתה מחדש עולמך בכל יום ואתה בראת מין חודש כזה שבו הכול מתחדש. בבקשה אל תשאיר אותי מאחור, תן לי כוח לבחור, תן לי לעמוד מול ארגזי הזבל של השנה שעברה ולצפות בהם נערמים על גבי משאית שכתוב עליה “תשע"ח", נוסעים לאן שהזבל של השנה שעברה נוסע. תן לי לעמוד נרגשת כמו ילדה בחנות ממתקים ולדעת שאתה בוחר בשבילי את הכי טוב, את החדש, המחודש, המתחדש ללא הרף. עזור לי להרפות ולדעת שאתה אלוקים ואין בלתך, להרפות ולשחרר את הקיפאון, להפשיר לך בתוך הידיים ולנזול מתוך התבניות הישנות.

תן לי להעז לבטוח בך ובכך שהאני של מחר תהיה קרובה יותר אליך מהאני המשומשת של אתמול. תן לי לזרוק את עצמי על הרולטה, לעצום עיניים ולתת לה להסתובב. לדעת שיש מנהיג לבירה, יש מנהל לזירה והוא אוהב אותי הרבה יותר ממה שאני אוהבת את עצמי.
הוא מבקש בשבילי את הטוב האמיתי בראייה ברורה הרבה יותר משלי, כי הוא אבא שלי. ככה סתם, אבא טוב.

הפוסט ככה סתם, אבא טוב הופיע לראשונה ב-פנימה.