וְכָל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן—כִּי-כֵן, צִוָּה-לוֹ הַמֶּלֶךְ; וּמָרְדֳּכַי–לֹא יִכְרַע, וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה."

פתאום, השנה, אני קוראת את זה ונדהמת.
כל הסיפור הזה, כל החג, הבלגן, הטירוף הזה – בגלל זה?

תחשבו שניה – סגן למלך על לא פחות ממאה עשרים ושבע מדינות, נטרף בגלל שאיש אחד לא משתחווה לו. מאמינה שמאות אלפים, אם לא יותר, כן השתחוו.

מה הפריע לו? מה הייתה הבעיה שלו להגיד שהוא איזה תמהוני הזוי שבא לו להסתבך ולהמשיך הלאה? ומה הקשר בין הדבר הזה ובין התחפושות שלנו בחג?

"וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּו. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.  וַיֹּאמֶר, הָמָן–אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ. וכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ"

המן התעלם ממה שהיה לו. הוא היה מודע, הכיר, יכול היה אפילו לפרט את התכולה – אבל בחר למקד את המבט וההתנהלות בדבר היחיד שלא היה לו ושגם לא היה בשליטתו.
ומכאן – הדרך אל המפלה מהירה מאוד.

כמה פעמים בחיים שלנו אנחנו מסתכלים, מעצימים את ה"אין"?
יודעים ומשננים מנטרות על ה"יש" אבל באופן טבעי יודעים לפרט מה עוד חסר, למה זה לא באמת טוב כמו שאנחנו חושבים, למה עוד אפשר אחרת? כמה פעמים אנחנו עושים את זה עם הילדים שלנו?

כמה פעמים בחיים אנחנו מעצימים את האין?. אילוסטרציה

ובעיניי, הדרך להסתכל על זה היא דרך התחפושות.
ההבנה שמה שאני רואה הוא רק תחפושת, סיפור שאני מספר לעצמי, שהוא לא האמת, בטח לא כל האמת. שחבשתי עכשיו משקפיים של שוטרת, מכשפה, סוהרת או אסירה. אבל שאני יכולה גם ממש בעוד רגע להפוך לפייה, קוסמת, אינדיאנית או נמרה.
וכך גם מי שמולי.

ואף אחד מהם לא יהיה מי שאני באמת. או הם. אלו הסיפורים שאני מספרת לעצמי.
והבחירה היא שלי, בידיי, תמיד. איפה למקד את המבט, על מה לשים את הדגש.

המן בחר להסתכל על מיליגרם של רע בתוך העושר – ומצא את עצמו תלוי על עץ.
מרדכי הצליח למצוא זיק של תקווה בתוך עולם מתמוטט – וזכה לתהילת עולם.

ואיפה אתם?

פורים שמח?

הפוסט הכול תלוי: מבט מחודש על המגילה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ומשם המחשבות רצות הביתה. לבתים של כולנו. לילד שלא בטוח שמועדף כמו שלפעמים אנחנו רוצים לגונן עליו יותר, מרגישים שהוא צריך קצת מעבר. לזה שאנחנו קולטים ממנו שדר מסויים או לזה שמדליק אצלנו משהו או מפעיל אותנו יותר. כל אלה מגיעים ממקום מאוד אוהב, כן ואמיתי שלנו מול הילד ובאותה מידה עלול להתפרש כאפליה לשאר הילדים.

אז מה עושים?
אני חושבת שהתשובה לשאלה הזאת מגיעה אלינו דווקא בחנוכה.
בעמידה שלנו מול הנרות אנחנו נחשפים למראה מדהים – השָמש מעביר משלהבתו אש לנר ועוד נר ועוד אחד וראו זה פלא – לא קורה כלום. שאר הנרות לא נדלקים פחות, לא מרגישים שקרה להם משהו מהעובדה שרגע לפני כן הדליקו נר אחר. כל הנרות רואים שלפעמים  יש נר עם פתיל קצר ולוקח יותר זמן ומאמץ להדליק אותו ולעומתו נר אחר נדלק מיד.
גם השָמש לא מתרגש מהעובדה שהאש שלו מועברת או שלפעמים הוא עובד קשה יותר, זה לא מפחית ממנו דבר. ובעיניי, זה בהחלט יכול להיות מתכון להתנהלות משפחתית.

ההורים הם השָמש.
הם יודעים, מאמינים ומשקיעים מאמץ ומחשבה במה צריך לתת לכל ילד. הם אוהבים את כולם ומבינים שלפעמים יש שוני בצרכים של כל אחד מהם. לפעמים למישהו יש פתיל קצר. יש נושאים מסויימים שבהם יש למישהו צורך אחר. והם עדיין עושים ופועלים ומתאימים.

האור של הביחד יוצר את החנוכיה השלמה

והחג הזה הוא הזמנה שלנו לדבר את העניין הזה במשפחות שלנו, להדגים במוחשי, הרבה פעמים לעצמנו ולפעמים גם להם, שאיזה יופי שבסוף כל הנרות דולקים בגובה אחיד כשהשלהבות של כולם מאירות. והשמש יכול בביטחון ורוגע לחזור ולעמוד במקום שלו לצד או ליד הנרות שהדליק ולהמשיך לשמש את כולם באורו. והאור של הביחד הזה הוא שיוצר את החנוכיה השלמה, את האור המלא בבית. רק בזכות ההקשבה לצרכים הייחודיים של כל אחד מבני המשפחה ניתן להגיע למצב של חנוכיה דולקת.
וזה באמת החלק הקשה של ההורים, השמשים במשפחה. העבודה האמיתית היא בזיהוי נכון של הצרכים האלה, מתי הם של הילד ומתי הם שלי.
מתי הפתיל שלו קצר מדי ולא נדלק ומתי זו אני שדואגת שם ומאריכה בהישארות שלי בהדלקה שבעצם ממיסה אותו ומקטינה אותו, לפעמים אפילו ביחס לשאר הנרות בשורה. חשוב לזכור שזו האחריות שלנו מול אותו ילד וגם מול השאר. והבנה כזו בבית, עושה את ההבדל.

שנזכה להאיר לבתינו פנימה ומשם גם החוצה. חנוכה שמח.

הפוסט להאיר אותם: על אפליה הורית בין אחים הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאפשר להם להיות חלק מהמסע. אוראל סולימני

"ועכשיו זה כבר מאוחר מדי".
ככה היא אמרה לי והסתכלה מחוץ לחלון.
ואני חשבתי לעצמי כמה כואב להגיד את המשפט הזה והחלטתי לא לוותר.
"מאוחר מדי למה?" שאלתי.
"היחסים בינינו כבר הרוסים, לא עמדתי בציפיות שלה אף פעם".

ציפיות במשפחה.
כמה רצון טוב יש בבסיס שלהן וכמה הן לפעמים יכולות להפוך למשקולת כבדה, למקור אכזבה ולגורם מחבל ביחסים. ובעניין הזה, יש אחריות לשני הצדדים.
כי אם אני, כהורה, יוצר ציפייה מסוימת מילד שלי בלי לשתף אותו במה שעומד מאחורי זה, בכוונה העמוקה והאמיתית שלי שרק רוצה שיהיה לו הכי טוב – אז אולי בלי כוונה אעמיס על גבו משא כבד, לפעמים כבד מדי. ואם הילד שלי מסתובב שנים עם המשא הזה ולא משתף אותי שכואב לו הגב, אז הוא מוסיף משקל.
ולטובתנו יש לנו פה כהורים תפקיד חשוב – ללמד אותו לדבר איתי. הדרך הכי יעילה שאני מצאתי, היא פשוט  – לעשות את זה בעצמנו.
להיות עבורם מודל לחיקוי, מולם ומול אחרים. להבין איפה יש בחיינו ציפיות של אחרים מאיתנו שאולי לא נוח לנו איתן לגמרי ולהסכים לבחון אותן בעין טובה.

יש לצאת מנקודת הנחה שציפייה נובעת מהאמון של מי שמולנו בנו, ומתחושה שאנחנו מסוגלים, ומשם לבחון מה מפריע, מה לא מתאים. להיות כנים עם עצמנו ועם מי שמולנו ולדבר באופן ישיר על הדברים. לאפשר למי שמולי הזדמנות להסביר, לחשוב על הדברים, לשנות. ואז…. אז אף פעם לא מאוחר.
אף פעם לא מאוחר להתאים, לחדש, לשנות.

הילדים שלנו רואים ולומדים ומאפשרים – לנו ולהם  – לסחוב על הגב שלנו את מה שמתאים ונכון להם באמת. להתאים את החלומות שלהם לשלנו והפוך. לקחת אותנו למסע שלהם.
לאפשר להם להיות חלק מהמסע שלנו.

הפוסט מגדל של ציפיות: על ציפיות בין הורים לילדים הופיע לראשונה ב-פנימה.