חיכיתי. כיבדתי את הצורך שלה לשתוק, לזעום.
ואז ירדו הדמעות, דמעה אחר דמעה. והעיניים עלו.

ונפגשנו. המבטים נפגשו.
אז ידעתי שהיא מוכנה לשתף אותי בעולמה. חייכתי קלות.

היא מביטה בי ופותחת: "הם שוב מעצבנים. כל כך, כל כך מעצבנים. כל כך לא מבינים אותי וכל כך עסוקים בעצמם". מבינה ש"הם" אלו הוריה.  "הם החליטו שבגלל שאני הבכורה אני צריכה לארגן את הבית כל יום בערב. כאילו שאין לי שיעורים, כאילו שאין לי חברות, כאילו שאין לי חיים" היא צועקת. אני נדהמת מעוצמת התחושות ושואלת את עצמי מה קרה. מה נועה מספרת לי שאני לא שומעת.

"את כועסת מאוד" אני אומרת לה.
"כן, כי הם מעצבנים. הם מחליטים עליי, על הכל". היא צועקת. מנסה להעביר לי את ההרגשה הקשה שמצויה בה.
"את מספרת שהם מחליטים החלטות שלא נוחות לך ואולי אפילו פוגעות בך" אני אומרת.

"כן. במוצאי שבת נזכרתי שיש לי למחרת מבחן שלא למדתי אליו. שכחתי. קורה, לא? אז התעצבנתי על עצמי כי כבר הייתי ממש סחוטה מבני עקיבא ומהחניכים  ואז הבנתי שאני צריכה ללמוד והתעצבנתי על מיכלי הקטנה כשנכנסה לחדר שלי. הרגשתי לא בסדר אבל לא שלטתי בעצמי. הרגשתי שאם אני עכשיו לומדת אני לא אקלוט כלום. אז ראיתי קצת סרטונים בפלאפון. ואז אבא בא ובדק מה איתי וכשהוא ראה שאני עם הפלאפון הוא  לקח לי את הפלאפון בכעס. ופתח במונולוג על הזבל שיש בפלאפון ועל בזבוז הזמן, כאילו שהוא ואמא לא מסתכלים בפלאפון שלהם כל שניה ורבע. ואז הוא אמר שידבר עם אמא ושהם יחשבו מה לעשות עם הפלאפון, אולי ישימו לי איזו תוכנת הגנה, מה אני צריכה הגנה? ממה? אה, וכמובן שהוא לא היה מסוגל להתאפק ולפני שיצא, אמר לי: ותורידי כבר את האיפור השחור הזה מהעיניים שלך, וטרק את הדלת של החדר שלי. שלי. אוף איתו.. אוףףף… יש לך תוכנת הגנה מהורים?"

מבינה את הפחד מחוסר המוגנות מהמכשיר הקטן הזה. תמונת אילוסטרציה

חייכתי אל נועה. מבינה כל כך את הפגיעות שלה, בתוך רכבת ההרים של גיל ההתבגרות, כשהכל כל כך מתקיף, רגיש ונפיץ. ובמקביל מבינה גם את הוריה של נועה, שרוצים שהבית יראה כמו בית ולא כמו רכבת הרים. ואת חוסר המוגנות והפחד הזה מהמכשיר הקטן ומלא ההפתעות שבתוכו, שאין לדעת מה הילדים יפגשו בו.

"נשמע לי נורא נורא מבלבל" אני אומרת לנועה, "מצד אחד את כבר גדולה, את מדריכה, תכף בגרויות, שומרת על מיכלי כשצריך ואז באים אבא ואמא ומחליטים עלייך בלי לשאול אותך, בלי לבדוק איתך."

"אוף אני פשוט.. נמאס לי מהם… אני לא יכולה איתם. מרגישה שהם לא סומכים עליי, כאילו שאני בת 6. ואת יודעת אני הכי אחראית והכי משתדלת בלימודים. מה הם רוצים ממני? אתמול רציתי לצאת בערב עם כמה חברות, עברתי בסלון, אבא ואמא ישבו עם עוד חברים ודיברו. פתאום אבא קורא לי ואומר: עם מי את יוצאת?  אז עניתי לו. הוא אמר לי אין מצב, את לא יוצאת איתן ואפילו אמר שהוא לא מבין מה אני מוצאת בהן. רצתי לחדר בבכי. הוא כל כך העליב אותי- סבבה אז תגיד לי, תביע את דעתך, תשאל אותי מה אני מוצאת בהן אולי אקשיב ואולי לא. אולי אפילו אשתף אותו. אבל למה מול כולם?"

אני שומעת את נועה וליבי מתכווץ. מתכווץ על המשאלה לקשר מכבד ועל ההחמצה והפיספוס. אני חושבת לעצמי איך לעיתים הדרך מתבלבלת לנו בצילה של הדאגה. כמה קשה זה לדייק את ההורות, באופן מכבד ומאוזן ולאפשר לילד להביע את עצמו, לחוש עצמאות וכל- יכולות אל מול החשש הגדול של כולנו מלחץ חברתי, ניצול, מפלצות בדמות אינסטוש ופייס שאורבות שם בחוץ.

"נועה, בואי נשים שנייה את אבא ואמא בצד. אני שומעת שאת נורא נורא כועסת. אולי את מרגישה שמחליטים עליך, שמצרים את צעדייך ובעיקר שלא סומכים עליך. ונשמע לי שאת עסוקה בהורים ומנסה להגן על עצמך מפניהם. כאילו שנכנסת למגננה מולם. אבל בואי שניה נשנה כיוון, מה איתך? את סומכת על עצמך?" אני שואלת את נועה.
"אני?" היא שואלת מופתעת. "אני? לא יודעת… כלומר כן.. לא.. לא יודעת.. למה את מתכוונת?" היא בודקת איתי.
"אני שואלת אם את סומכת על עצמך. בפלאפון, בבית, מול החברות, בכלל מול כל הפיתויים והבלבול הגדול".

היא שותקת ועונה: "אני יכולה לומר לך שלפעמים כן ולפעמים לא"
"אני חושבת שזו תשובה חשובה ובעיקר כנה. לפעמים אנחנו מצליחים ולפעמים לא. ואני שומעת שאת צריכה שאבא ואמא יאמינו בך. ויסמכו עליך. אולי קצת כדי שאת תוכלי לסמוך על עצמך".

***

הגיל בו נועה נמצאת מעורר לרוב תחושה של עצמאות ושל כל יכולות אצל המתבגר ואילו אצל ההורה עולות לא אחת חששות ודאגה למתבגר. אין ספק שזה גיל שטומן בחובו סכנות אך גם הרבה הזדמנויות.

בצמתים שנועה תיאלץ להחליט, היא לרוב תהיה לבד, הוריה לא יהיו שם בבחירות השונות. בחירות בדמות כניסה לפרסומת באינטרנט שנויה במחלוקת או קירבה לחבר או חברה שנויים במחלוקת. על מנת שנועה תוכל לעשות את הבחירות הנכונות כיוונתי את נועה להתחיל בתהליך של התבוננות פנימית כזאת שתאפשר לה לחוש באמת כל יכולה ועצמאית מתוך מודעות ואחריות על עצמה ועל גופה.

הפוסט רכבת ההרים של גיל ההתבגרות: מיומנה של מטפלת הופיע לראשונה ב-פנימה.

"תספרי לי עוד" ביקשתי.
"באמת? אני לא משעממת?" היא שואלת.
"את בסדר גמור" הרגעתי "אני רוצה לשמוע אותך" ותהיתי ביני לבין עצמי מדוע היא מרגישה משעממת, כאשר אני נמצאת בחוויה כל כך שונה בחדר.

שירה המשיכה לספר על עצמה ועל המשפחה שלה. ואני במקביל תוהה מה הביא אותה לכאן.
"בלילה אני מתעוררת בארבע, חמש לפנות בוקר ולא מצליחה להירדם בחזרה. אני שוכבת במיטה ערה, שומעת את הנשימות של הראל ומשתגעת". היא מוסיפה שהיא חרדה בעיקר לילדים ולעיתים אף קמה ובודקת שהם בסדר, שהם נושמים, בעיקר הקטנה. "אני רוצה לישון ולא מצליחה. איך אני לא מצליחה לישון? זה כ"כ בסיסי.. אני מצליחה כמעט בהכל ולישון אני לא מצליחה?" היא משוועת לעזרה.

"את רגילה להיות בשליטה, אולי בדיוק כמו שהיית צריכה לבדוק גם פה איתי אם את משעממת ואם אני בסדר?" אני עונה לה וממשיכה "את מנסה לישון ופתאום משהו משתבש לך. משהו כ"כ בסיסי כמו שאמרת".
הדמעות מתחילות לפתע לרדת ללא הפסקה. היא לוקחת את הטישיו ומנסה לדבר, אך לא מצליחה. אני איתה, רואה את הכאב שלה וממתינה. היא מספרת בעיניים דומעות על הלידה הכל כך קשה שעברה עם הקטנה, איך הייתה כ"כ קרובה לאבד אותה.
"משהו כמעט השתבש שם" אני אומרת לה.
"משהו כמעט השתבש שם" היא חוזרת אחריי מהורהרת. "ואולי המחשבות של ארבע לפנות בוקר מספרות את החשש שלך ממה שעלול ויכול להשתבש?" אני שואלת.
שירה מהנהנת ומתכנסת בעצמה. היא נושמת כמה נשימות עמוקות ואומרת: "אני מפחדת שמשהו יקרה, אני מפחדת שכל הטוב הזה ייעלם לי".

אנחנו שותקות ביחד ואני משיבה לה "אני מקשיבה לך ובעיקר אני שומעת שחווית חוויה מורכבת מאוד בלידה. נדמה לי שעדיין לא נתת לה מקום ועדיין לא התעכבת עליה, אך לצערי היא החליטה להתעכב אצלך. לפעמים זה נראה ממש כמו שתיארת בדמות של נדודי שינה, חוסר יכולת לנשום, אני מאמינה שנוכל ביחד קצת לרכך ולהבין מה היה שם, פיזית ונפשית, וזה יאפשר לך לחוש פחות חסרת אונים ופחות נזקקת לשליטה, בעקבות זאת אני מאמינה שהסימנים הפיזיים לאט לאט ירדו. מה את אומרת נצא למסע?"   

הפוסט הכול דבש: מיומנה של מטפלת הופיע לראשונה ב-פנימה.

תמר הגיעה אחרי הריון שלישי. הגדולה בת שבע, האמצעי בן ארבע והקטנה בת שנה וחצי והיא עייפה.
כן, היא ישנה בלילה.
לא, הקטנה כבר לא מתעוררת ב"ה, ככה זה בילדה שלישית, חייכה.
אבל היא עייפה. מאוד.
מרגישה שאיננה מוצאת את עצמה.
היא אוהבת את בעלה ואת הילדים ויש להם כבר דירה משלהם וסבא וסבתא עוזרים. משני הצדדים.
אבל אני כל כך עייפה, היא חוזרת. אני צריכה בית.
אני צריכה מישהו או אולי בעצם, אני צריכה מקום. כן, מקום שאוכל לספר שאני עייפה. כל כך עייפה ולא להרגיש על זה אשמה, חרטה או מבוכה.

עייפה מלרצות את כולם . אילוסטרציה

בדקתי איתה מה גרם לה לבוא לפגישות עכשיו, מה גרם לה להתחיל טיפול בנקודת זמן הזו, שהרי נראה כי היא עייפה כבר לפחות 7 שנים…
היא אמרה שוב שמעולם לא הרגישה כ"כ עייפה.
אני תוהה בתוכי מה העייפות הקונקרטית אומרת?
מה היא מספרת על מציאות חייה?
אני עייפה בעיקר מעצמי. אני עייפה מהמחשבות. מהצורך לרצות את כל העולם ואישתו, מהרצון שלי להיראות מצויינת, מעולה, מושלמת. בעיני כולם- בעבודה, בקהילה, מול המשפחה, אפילו מול הילדים ומול בעלי. Miss perfect, מכירה?

שתקתי.
מיס פרפקט הגיעה לטיפול, הוסיפה.
ומולי? שאלתי בעדינות.
גם, היא ענתה בקול חלש.
אוקי חייכתי, אז אשתף אותך במחשבה שלי, אמרתי לה. פה בחדר הזה- ננסה להיות כמעט. כמעט מושלמת, כמעט מעולה, כמעט מצויינת. מה דעתך?
אני לא יודעת להיות כמעט, היא ענתה.
אז נתחיל פה ביחד, לאט לאט.

הפוסט על ספת הטיפולים: הצצה לעולמה של המטפלת הופיע לראשונה ב-פנימה.