מחפשות המלצות חמות לימי הקיץ החמים? לפניכן יומן מסע מאטרקציות שונות, בדרגות קושי והשקעה מגוונות, שתוכלו להוציא אל הפועל בחודש הקרוב. נסו את זה בבית – זה בדוק.

הנה באה הרכבת

רמת השקעה: אימהות שוקעות

הכנה מראש: לא כאב ראש

מיקום: תחנת הרכבת הקרובה למקום מגורייך

עלות: כרטיסי נסיעה ונשנושים לדרך

ילדים אוהבים רכבות. זה מרעיש, זה מגניב, זה מהיר.

מבוגרים לא פעם סולדים מרכבות. הם, לעומת צאצאיהם, זכו להתוודע ללוח הזמנים המתעתע של רכבת ישראל. זו שאין לה חלופה ויכולה לאחר או לשבות מתי שבא לה.

על אף הזיכרונות הטראומתיים מימי ראשון של האולפנה והשירות הלאומי, שבהם חוויתי ברכבת בעיקר דוחק, צפיפות וחבטות רנדומליות מקיטבגים של חיילים, החלטתי לקחת את הילדים לנסיעת מבחן בכלי התחבורה הנחשק. ארזתי מים, אוכל ואופטימיות מהולה בחשש. הילדים מצידם התרגשו עד השמיים, אני מצידי פחדתי שהחוויה הזאת תיצרב אצלם לעד כטראומה, כזו שתעובד בהרחבה על ספת הפסיכולוגית בעתיד.

אך הנה בא היום, הרגע והשעה, ועלינו על רכבת. לא רק שהיא הגיעה בזמן (!) – אפילו מצאנו מקום בקלות (!) והתחלנו בנסיעה. לא אשקר, ההתרגשות של הילדים הצליחה להדביק אפילו אותי. הרגשתי כאילו גם אני נוסעת בפעם הראשונה, מגלה את עושר הנופים החולפים ושומעת את קול שקשוק הגלגלים הייחודי. ברגע של התלהבות כמעט קפצתי יחד איתם על המושבים המרופדים, עד שנזכרתי שאני בת שלושים.

האמת? לא היינו צריכים יעד לנסיעה הזאת. הנסיעה עצמה, כולל ההמתנה לרכבת ברציף והחלפה אחת – היו חוויה בפני עצמה. כשהגיע הכרטיסן, הילדים שלפו לו בגאון את כרטיסי הנייר שלנו (רב־קו זה למתקדמים), ובכל פעם שהודיעו בכרוז על התחנה הבאה הם התעניינו בשם והעלו גם אצלי כמה שאלות (למה יש כל כך הרבה תחנות בתל אביב? מי היה סבידור? והאם מישהו באמת גר בבית יהושע?)

זו הייתה גם הזדמנות נהדרת לדבר על מגוון הנופים השונים שיש לנו בארץ: הרים ועמקים, מדבר, ים גדול וימה קטנה, ים המלח, הרבה שדות ואדמה, בתים קטנים ובניינים גבוהים, והכול בארץ קטנה שאפשר לנסוע בה מצפון עד דרום תוך שעות ספורות, כולל תחנת ריענון בדרך. הנסיעה ברכבת (בשעות ובימים נוחים) היא חוויה בפני עצמה. אני ממליצה לחרוש את הארץ לאורכה עם הילדים, כשהנסיעה עצמה היא היעד.

מחפשת בילוי קרוב וזמין, שלא דורש יותר מדי היערכות או השקעה?

ביניים: החול והים

רמת השקעה: אימהות בינוניות וסבירות

הכנה מראש: לא כאב ראש

מיקום: חוף הים הקרוב לביתך

עלות: דלק ואוכל

כמי שגדלה בקריות, חוף הים אינו זר לי. ימי שישי של ילדותי היו זמן מושלם לקפיצה קצרה לחוף עם אבטיח וענבים, וחזרה מהירה לפני שבת, יחד עם ארבעה קילו חול במקומות שהשתיקה יפה להם.

ילדיי מכירים את הים יותר מרחוק, ולאחרונה החלטתי לתקן את המצב. ביום קיצי אחד יצאנו לחוף הקרוב. ארזתי בקטנה – מכולה עם פירות, חטיפים, כריכים, שתייה, מגבות, בגדי החלפה, שמפו, מברשת שיער, קרם הגנה, משקפי צלילה, כלים חד־פעמיים, שמיכה לחוף, שמיכה לאוטו, כיסאות חוף, מטקות, כלי חפירה ודלי – ויצאנו לדרך.

הילדים התרוצצו על החוף, בנו ארמונות ומגדלים, אמרו רק חמישים פעם בדקה "אמא תראי מה בניתי" ועוד ארבע מאות פעם ביקשו שאקח אותם למים ואז נחזור לחוף ואז שוב למים. עקבנו יחד גם אחרי עפיפונים צבעוניים, והענקנו ניקוד לשחקני החוף הישראלי שפינגפנגו את עצמם לדעת.

הילדים, כמובן, לא נגעו בכמויות האוכל שהבאתי, ורק רצו ארטיק במחיר מופקע. חזרנו עייפים אך מרוצים, עם ארבעה קילו של חול, בנוהל.

לעוד רעיונות בגיליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט לעבור את החופש בשמחה הופיע לראשונה ב-פנימה.

זהו פרק קשה ומטלטל לצפייה, על אף שכביכול אין בו שום דבר ויזואלי מזעזע. דווקא הדברים הקטנים, שנאמרים כבדרך אגב, הם אלה שנועצים סכין בבטן הרכה.

רוני קובן, במיומנות וברגישות נדירה, מצליח להיות במקום מבלי ליצור אווירה מלאכותית, ולשאול בטבעיות, ואפילו בתום, את השאלות הנכונות. כן, אף את אלו הטעונות, שהיינו רוצים לשאול ולא העזנו. הוא יודע גם לשתוק כשצריך, ובעיקר להיות שם. להקשיב ולהתבונן במטרה להבין באמת, בלי לשפוט.

למרות טשטושי הפנים, עיוות הקול והעלמת השמות, אפשר לחוש קרבה גדולה לכל אחד ואחת מהמשתתפים. הכאב שלהם פורץ מהמסך ונותן הצצה קטנה אל עולמם המיוסר, המצריך התמודדות עם מקומות נמוכים וחשוכים בנפש ותובע כוחות רבים מתוך רגשות אשמה גדולים. כל זאת תוך כדי טיפול מלא בתינוק הדורש את כל תשומת הלב ותלוי בהם באופן מוחלט.

אחד החלקים המשמעותיים בפרק מתרחש דווקא במעגל האבות, בני הזוג של הנשים המתמודדות, שצריכים להיות שם, להכיל ולחבק. הם עוברים בעצמם מסע קשה ומטלטל של רגשות, מול בת הזוג, מול התינוק החדש שהצטרף למשפחה ומול ההסתרה והשאלות של הסביבה.

הפרק מצליח לנקז אל תוך פחות משעה מסע של מספר שבועות, דרך עבודת תחקיר עמוקה, מקצועית ורגישה שערך צוות התוכנית. זהו דוקו במיטבו, הוא נוגע בחומרים האנושיים אולי המורכבים ביותר של נפש האדם, במפגש עם יצירת החיים.

הפוסט פינתרבות: הצד האפל של חופשת הלידה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אנחנו נפגשות בביתה שבמרכז תל אביב, חמושות במסכות ובמרחק זו מזו, בשיאה של אחת מהתקופות הקשות של עולם התרבות, בארץ ובכלל. משבר הקורונה, שהשפיע אנושות על אנשי הבמה, לא פסח גם עליה. בשנה האחרונה היא מצאה את עצמה, לראשונה בחייה, נחה. נכון, היא השתתפה בכמה סדרות חדשות והייתה עסוקה במיזמים כאלה ואחרים, אך לא מדובר בקצב שאליו התרגלה בעשורים האחרונים.

"פתאום היה נורא כיף להיות קצת בבית. ארבעים שנה אני רצה סביב הזנב של עצמי מתוך ידיעה שאני לעולם לא אתפוס אותו, מין ריטואל כזה", היא אומרת בחיוך, "אף פעם לא העזתי לקחת יותר משבוע חופש ופתאום באה הקורונה ואיזה כיף שאפשר לראות סדרות בנטפליקס ולקום מאוחר, עד שבבת אחת – טראח, עליתי חמישה קילו. מיד תפסתי את עצמי, שינסתי מותניים וחזרתי להתאמן". קם מתארת את תהפוכות התקופה בתיאטרליות האופיינית לה, ומדגישה: "אני נורא אופטימית, לדעתי בקרוב נחזור לעבוד, אולי לא בגדול, אבל נתחיל".

למרות תיאורי הנחת והתקופה הרגועה יחסית, קם מדברת בכאב רב על הנזק שנגרם לתעשיית התרבות בשנה האחרונה: "משבר הקורונה פגע מאוד בתרבות. באמת לא ספרו אותנו מרוב שאנחנו נמוכים בסדר העדיפויות לחזרה". הסיבות מובנות, היא אומרת, ובכל זאת ההשלכות משמעותיות. "בסדר, אז אין תרבות, כמה שזה נורא להגיד את זה. לא קרה כלום, לא נפלו אמות הסיפים. אבל לאורך זמן אי אפשר להתקיים בלי תרבות כי אי אפשר להתקיים בלי נפש, בלי נשמה".

צילום: רונן אקרמן

מה עושים מבחינה כלכלית?

"כל אחד מצא את הנישה שלו והיה צריך לחשוב מחוץ לקופסה כדי לנסות לשרוד. אנחנו יודעים איך לשרוד. אני יודעת שלא ארעב ללחם, לעולם לא. מבחינת 'הבימה' אני בחל"ת, התפאורה של 'מאמא מיה' מחכה לקהל כמו היפהפייה הנרדמת שמחכה לנסיך שיגאל אותה מתרדמתה".

כואב לשבת בבית?

"זה כואב, אבל יותר כואב לראות את היושבים הנוספים בבית. את חבריי, אלה שמאחורי הקלעים. יש עולם גדול ורחב מאוד של אנשי צללים, פאניות, תאורנים, תפאורנים. בימים האלה כל מי שיכול היה ליצור ולשרוד זה נהדר, אבל אני מכירה לא מעט אנשים שממש מגרדים את החיים שלהם בציפורניים, כלכלית ונפשית. זה נורא".

ביניים: בית ותחנה מרכזית

קם, בת ה־65, נולדה בקיבוץ מנרה, שהוריה היו ממקימיו. היא אחות בכורה לארבעה אחים. אחרי שלוש שנים שבהן דרה בלינה משותפת עזבו הוריה את הקיבוץ ועברו לשכונת התקווה התל אביבית, משם הם המשיכו לגבעתיים, לבת ים ולהרצליה. מגיל 15 היא למדה בפנימייה החקלאית "הכפר הירוק".

"שם גיליתי את עולם ה'שואו ביזנס'", היא מספרת. "בכל שישי בערב כל קבוצה הייתה צריכה להגיש מעין תוכנית אמנותית משלה. כתבנו, ביימנו, שיחקנו, ופתאום גיליתי את הכישורים שלי. שם עשיתי את הצעדים הראשונים וזה היה הקהל הראשון שלי".

אחרי התיכון התגייסה ללהקת הנח"ל המיתולוגית. הימים היו ימי שנות ה־70 והלהקות הצבאיות היו בשיא פריחתן, שם גם הכירה את בעלה לעתיד, המוזיקאי יהודה עדר.

"אפרים קישון בחן אותי ללהקה, הוא שאל אותי 'מה הכנת?' ואני לא הכנתי כלום, לא ידעתי שצריך בכלל להכין משהו", היא מספרת. "אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הזאת, כי פגשתי שם את יהודה והייתי עסוקה באהבה הראשונה והיחידה שלי. זאת הייתה הלהקה האחרונה לפני שרפול פירק את הלהקות הצבאיות, וזאת הייתה תקופה נהדרת".

מיקי ויהודה נישאו והחלו לצעוד אט אט, כל אחד במסלול המקצועי שלו: היא בתיאטרון ובמשחק והוא במוזיקה ובהפקות מוזיקליות מצליחות. במשך שנים הם עבדו בתחומים נושקים, שניהם על הבמה אך לא זה לצד זו. רק לאחרונה, אחרי 46 שנה יחד, החליטו השניים לשלב כוחות ולהרים לראשונה מופע משותף על זוגיות, אהבה ויצירה.

צילום: שני גבאי עדר

עבדתם יחד בעבר?

"פה ושם עשינו דברים משותפים, אבל אף פעם לא באמת עמדנו על במה אחת – עד שהחלטנו להרים את המופע, שנקרא 'אהבה בת עשרים פלוס'. זה מופע על החיים שלנו, יהודה מנגן ואני שרה ומספרת". המופע עלה לראשונה לפני כשנה וחצי והפך לחוויה זוגית קסומה עבור השניים: "אנחנו מופיעים בהמון מקומות, בדיור מוגן, בקיבוצים, בספריות, והשמחה רבה".

הפז"ם הזוגי והמקצועי של הזוג עדר־קם שלובים אלו באלו. "החלטות הרות גורל נפלו פה, במטבח הזה ממש", מיקי מספרת ומסתכלת סביבה בנוסטלגיה, "פה יהודה החליט שהוא נוסע לשלוש שנים לבוסטון ללמוד בברקלי ונסעתי יחד איתו, פה הוא החליט להקים את בית הספר למוזיקה 'רימון', עם טובי המוזיקאים, וכבר הרבה שנים שאנחנו מגלגלים לנו כאן גם את הרעיון לעשות מופע קטן משותף".

שלא במפתיע, שני ילדיהם של הזוג המוכר, אלון ונדב, עוסקים גם הם באמנות. אלון עדר הוא מוזיקאי, זמר ויוצר, נדב לעומת זאת לומד בסטודיו למשחק 'יורם לוינשטיין'. "נדב הוא ממש אני בבן", אומרת קם בגאווה. "הם התחלקו – אלון הלך אחרי אבא ונדב בעקבות אמא, לא הייתה להם אופציה אחרת", היא צוחקת. "אנחנו בית שחי תרבות, זה לא שבאמצע החיים הפכנו לאומנים, הילדים נולדו לתוך הדבר הזה. יהודה ואני הכרנו בלהקה צבאית, בתוך הקלחת הזאת שנקראת תרבות ואמנות".

איך מגדלים ילדים כשההורים עובדים בערבים?

"הילדים היו במיטה בשמונה בערב. הם מעולם לא הסתובבו איתי מאחורי הקלעים, מעולם לא ראו יותר מחזרה גנרלית או הצגה אחת; זה לא היה בית שחי את האמנות של אמא ואבא אלא בית שחי אמנות, בית רגיל. אני הייתי פה בצהריים, נתתי להם לאכול, השכבתי אותם לישון, וכשיצאתי להצגות הם היו עם יהודה או עם בייביסיטר, כמו כל משפחה נורמלית".

הייתה מחשבה שאולי כדאי שילכו לכיוון אחר ולאו דווקא לעולם התרבות?

"הם נורא מוכשרים והם חייבים להגשים את היכולות, הידע והאהבה שלהם. הם לא היו יכולים להיות משהו אחר כי לשם הלב שלהם תמיד הלך, זה נועד להיות".

איזה סוג של אמא את?

"אמא עם סירים במקרר ועם משלוחים הביתה. בימי שישי כשאין לי הצגות הם באים כולם ויש פה ארוחת ערב. אני בשלנית גדולה, וכשהנכדים מגיעים זה כיף לא נורמלי. הבית שלי הוא התחנה המרכזית שממנה יוצאים האוטובוסים. בלי הבית לא הייתי שחקנית כל כך טובה, הבית מאוד מחזק אותי ונותן לי גב, מה שנקרא: מי שעומד מאחורי מלפניי ומצדדיי הוא העומד".

ואיך את חווה את הסבתאות?

"אני סבתא לשלושה נכדים; דוד בן 8 וחצי, רפאל בן 5 וחצי ומונה בת שנה וחצי, כולם של אלון, בני הבכור. זה ממלא את חיי באופן שאי אפשר לתאר. מתארים לך לפני כן אבל את לא מבינה עד שאת לא נוגעת בנכד הראשון בלב ובנפש שלך, עד שאת לא מחזיקה את הדבר הזה בשתי ידייך ושואלת: 'מה? הילד שלי עשה את הדבר הזה?' זה כמו בבושקה שבלעה את האהבה שלי שבלעה את שלו".

לפני כ־15 שנה ידעו חייה המשפחתיים של קם מהמורה קשה, כאשר בנה אלון חלה בסרטן בגיל 22 בלבד. את רגעי הגילוי וההתמודדות שבאה אחריהם הוא תירגם למוזיקה, והוליד בין היתר את השיר 'סי־טי'. "כששמעתי את השיר בפעם הראשונה התפרקתי. אלון לא משתף, אני יכולה לשמוע שיר שלו בפעם הראשונה ברדיו, וכששמעתי אותו התרסקתי. כשכוכבים נופלים מה אני מבקשת? אני מבקשת רק בריאות. תמיד נראה לי שמסתלבטים עליי שם למעלה, קוראים לי מבזבזת המשאלות, כי אני מבזבזת את כל המשאלות שלי תמיד רק על בריאות. מה עוד צריך? יש לנו הכל, אנחנו רק רוצים שהילדים שלנו יהיו בריאים. היום הוא נקי, תודה לאל".

הפוסט ההצגה חייבת להימשך הופיע לראשונה ב-פנימה.

שני מטר, בידוד, שירת מרפסות וריחוק חברתי. כל המושגים שחדרו לחיינו בסערה. איור: רינת גלבוע

מהיוצרים שהביאו לנו אוכל בצ'ופסטיק, רפואה אלטרנטיבית ואת עלי אקספרס, קיבלנו מגפה עולמית שהחלה מבחור אחד מוואהן, שהחליט שזה יכול להיות מעניין לטעום עטלף בפיתה. את ההשלכות על הביס הזה ספגו מדינות בכל העולם כשהנגיף התפשט במהירות מסחררת, ונכנס בשורה אחת עם מגפות היסטוריות כמו מגפת המוות השחור והשפעת הספרדית. 

מאז פרוץ הקורונה, או בשמה המדעי: COVID-19, למעלה משני מיליארד איש ברחבי העולם נשלחו להתכנס בבתים לחודשים רבים, תוך היצמדות לחדשות, למסכים, לנתונים ולגרפים לא מובנים בעליל. הנתון היחיד שעליו לא מצאתי עוררין, הוא הקורולציה המובהקת שנמצאה בין מניין ימי הסגר העולה ובין ירידה במצב הבריאות הנפשית של אימהות ברחבי הגלובוס. גם אנחנו, בישראל, עברנו כבר שני סגרים, ושרדנו כדי לספר.

לצד הבהלה, חוסר הוודאות והמשבר הכלכלי, חדרו אל חיינו מושגים חדשים שעד לפני שנה לא שמענו עליהם מעולם, וגם כמה מושגים שחוקים וישנים שחזרו לחיינו. יחד עם המסכות, הכפפות, האלכוג'ל, המטושים והמרפקים הגיעה מגפה אחת שהביאה הרבה בדידות ועצב, אך גם לא מעט חומר להומור, שהלוואי שבקרוב יהפוך לזיכרון רחוק.

• א- אלכוג'ל

נראה כי את המונח 'נקי כפיים' ייחסו חז"ל אל התקופה שבה רחצו ישראל את ידיהם בחומר הפלאי הנקרא בלעז אלכוג'ל, ונחשב כיום למוצר הצריכה הבסיסי ביותר בעולם. 

פריט חובה בכל תיק. צילום: שאטרסטוק

מחקרים חדשים שהמצאנו אף מוכיחים כי צריכתו עולה על צריכת המים העולמית. בעבר היה האלכוג'ל מנת חלקם הבלעדית של אנשי הרפואה והסובלים מאובססיה לניקיון, אך כיום הוא הפך לפריט חובה בכל חנות, בכל משרד ובכל תיק, והוא נמכר במחיר מופקע. האלכוג'ל דליק ביותר, מסריח למדיי, ואם תשאלו את אמא שלי – הוא לעולם לא יחליף רחיצת ידיים הגונה במים וסבון.

• ב- בידוד 

לבידוד נשלח כל מי שחזר מחו"ל (בינינו, לא מגיע לו?) ומי שבא במגע עם חולה מאומת. הבידוד כולל שהות ארוכה במעין כלא מאולתר – חדר סגור בבית או מחוצה לו. אחרי שעות וימים של בינג' סדרות, קריאת ספרים ותוויות של בקבוקים ריקים, מתחילים המבודדים לעסוק בפעילות ספורטיבית של טיפוס על קירות. למרות זאת, יש גם יתרונות מסוימים בבידוד, כמו דאגה המונית למצבך עם משלוחים מפנקים, כמה ימים של שקט בלי לשמוע את המילים "אמא, אני רעב…" וכמובן, הדובדבן שבקצפת, ה'רום סרוויס' שמגיע בדמות ארוחה שלוש פעמים ביום לפתח החדר, משל היית המלכה אליזבת ביום פגישות עמוס. 

• ג- גידול אקספוננציאלי 

גדילה כמותית ההולכת וגדלה באחוז גידול קבוע ובפרק זמן מוגדר. הגידול הזה נקרא גידול מעריכי, או בשפה המחקרית – אקספוננציאלי. בקיצור, הגרפים האלה שאנחנו לא מבינים בהם כלום, ורק מחפשים אם הקו של ישראל נמצא בעלייה או בירידה.

• ה- הפגנות 

מחאת האוהלים, מחאת הקוטג', מחאת העגלות, מחאת שקדי המרק (בטוח הייתה כזאת) ומחאת הנכים – כל המחאות בשנים האחרונות (טוב, אולי חוץ משקדי המרק) הם פרי גידולם של תסכול הולך וגובר של העם. הסגר הארוך, לצד האבטלה והקשיים הכלכליים, שאליהם נקלעו בעלי עסקים רבים, הוציאו אנשים אל בלפור, מול מעון ראש הממשלה, בקריאות מחאה. אך הכל כידוע, נגוע בפוליטיקה. מהר מאוד הפכה מחאת העצמאים ובעלי העסקים ממחאה צודקת למחאה פוליטית נגד ראש הממשלה. עם או בלי מסכות, בהתאם להנחיות או בניגוד להן, פקדו מדי ערב אלפים את רחוב בלפור בירושלים, ועוררו עניין תקשורתי נרחב, אבל בעיקר, עוררו את הילדים שניסו להירדם ברחובות הסמוכים. מי שצועק במגפון "הון-שלטון-עולם תחתון" בשמונה בערב, רבע ילד לא היה לו.

• הגבלות

בכל ערב קיבלנו הנחיות והגבלות חדשות. ראש הממשלה נתניהו מוסר הצהרה. צילום מסך

מדי ערב, בחדשות השעה שמונה, קיבל העם היושב בציון הנחיות סותרות. מותר להתקהל עד 20 אנשים או עד 50 או עד 100 בשטח פתוח. כן בבית הכנסת, לא בחתונה. לא בחנויות, כן בהפגנות. האם מותר לטלטל אלכוג'ל מרשות לרשות ביום שבת בין השמשות או שמא לאו? האם נטילת לולב עם כפפות נחשבת מצוות עשה? שאלנו ואין עונה.
אך לאורך כל התקופה היו כמה הנחיות שנותרו בעינן, והן: מסכה, שמירת מרחק ורחיצת ידיים. ורבי יהודה הנשיא היה נותן בהן סימנים: מס"כ שמ"ר רחצ"ה. שלושת התנאים הללו נועדו לשמור על אחוזי הדבקה נמוכים יחד עם שגרה תקינה ככל האפשר, מה שקבינט הקורונה לא לקח בחשבון הוא, שיש לי באוטו מסכה ממרץ הקודם.

• ו- וירוס 

הקורונה היא וירוס ולא חיידק, ולמי שלא סיים לאחרונה מגמת ביולוגיה, הנה הסבר קצר על ההבדל ביניהם: בפשטות – צורת התא. חיידק הוא יצור חד תאי המתרבה בדרך כלל באופן עצמאי, בעוד נגיף הוא טפיל, שלצורך התרבותו הוא זקוק למערכות להיטפל עליהן ולתא מאכסן. נוסף על כך, בניגוד לחיידק, אנטיביוטיקה אינה יעילה לטיפול בווירוס, ולכן היא לא מוצעת כדרך טיפול בחולי קורונה. הלוואי שיזדרזו למצוא חיסון לווירוסים שעדיין מסתובבים ברשת ומפילים אותך בפח באותה דחיפות שבה מתייחסים לקורונה.

• ז- זום

התוכנה ששינתה את חיינו, אך גם יצרה פדיחות אין ספור. צילום: שאטרסטוק

בהתחלה הכל היה נפלא, בחסות הריחוק החברתי גילינו תוכנה קסומה המאפשרת ליצור שיחות וידאו רבות משתתפים עם אפשרויות מתקדמות של שיתוף מסך. וחשוב מכל – אופציה להשתיק אחרים. אח, איזו אוטופיה נפלאה ותמימה. אך עם הזמן, בין זום אחד למשנהו, הבנו את גודל הצרה. "לא שומעים, לא שומעים, לא שומעים" הפך למנטרת הזום הלאומית, ובעוד שלהוא אין מצלמה, להיא אין מיקרופון, ולו אין מודעות עצמית, המורה מנסה ללחוץ מיוט על הילדים הפרטיים שלה, שצורחים את עצמם לדעת, תוך כדי חלוקת שברים וחישוב קוטר מעגל. במילה אחת: קטסטרופה. את מצעד הבושות שעשה הזום אפשר לכתוב בספר שיאים מיוחד לתקופה, עם אנקדוטות נוסטלגיות על הימים שבהם ילדינו רכשו השכלה מול מסכים קטנים, ועל פגישות עבודה שקיימנו מהממ"ד המבוצר בבית, תוך כדי שאנחנו נאלצים להיכנס שוב ושוב לשיחה אחרי 45 דקות, כי מעולם לא שילמנו את דמי המנוי.

• ח- חל"ת

יש שראו בחופשה ללא תשלום ברכה: זמן איכות עם המשפחה, לרוב בשכר חלקי וסביר. אחרים ראו בה מכת מוות על עולמם הכלכלי או הנפשי. לאחר מעל לחצי שנה אלו ואלו מצאו את עצמם משוועים לשיחה מהבוס. אז רגע לפני שאתם זורקים לשכן שהִתְחַלֵּת עוד בדיחה על המזל שנפל בחלקו, קחו בחשבון שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, גם אם לפעמים אין לו איך לשלם את חשבון המים בעבורו. 

אם שפר עליכם מזלכם, ומקום העבודה שלכם ממשיך כסדרו, תהיו טובים. תשאלו במחלקת משאבי אנוש אם יש להם תקנים פנויים בשביל חבריכם שיושבים בבית. אולי תתפלאו לשמוע על הצעות רלוונטיות. אנשים שעבדו כל חייהם והגיעו למשבר כלכלי לא מעוניינים בצדקה או בסיוע כספי, הם ירצו מקום עבודה כדי להמשיך ולהתפרנס בכבוד, כמאמר הפתגם הידוע: "תן לאדם דג, הוא ישבע ליום אחד. למד אותו לדוג, הוא ישבע כל חייו".

• חקירה אפידמיולוגית

זוכרים את התקופה הזאת, שבה ידענו מה היה המסלול המדויק של חולה מספר 17? לאיזה קניון היא הלכה, באילו חנויות היא ביקרה, בכמה מסעדות אכלה, ואיזו עוגה היא בחרה מהוויטרינה? עקבנו באדיקות של סטוקרים אחרי כל חולה וחולה, פחות או יותר עד המאתיים הראשונים. לא מתוך דאגה שמא אכן נפגשנו בחנות תבלינים בטבריה או בבנק בפתח תקווה, אלא מתוך יצר הסקרנות הטבעי שמאס בתכניות ריאליטי, וחיפש אקשן בחיים האמיתיים.

הזמן חלף, החולים התרבו, ועד מהרה הפכו החקירות האפידמיולוגיות של משרד הבריאות מחקירות נוקבות מאלו של מחלקת הרצח של ה-CIA לשאלות מפוהקות על המסלול שעברת ביום סגריר. לא כי המידע לא חשוב, חלילה, אלא כי במוקדם או במאוחר כנראה כולנו נפגשנו עם כולנו באותו תור לסופגניות, ובסה"כ – מדובר בעולם קטן מאוד. 

• ל- לימון ללימונדה 

קלישאה שנשחקה עד אין קץ. צילום: שאטרסטוק

מעולם לא היה פתגם שחוק יותר על התקופה הנוכחית, כמו "להפוך את הלימון ללימונדה". כמובן שמדובר במטפורה נחמדה וחינוכית, ובהחלט יש רבים שלקחו את הלימונים החמוצים ביותר, והפכו אותם ללימונדה עסיסית: טיפחו תחביבים ישנים, שתלו צמחים, שיפצו את הבית, או הוציאו ספר. ויש אנשים, לא משנה מי, שבזמנם הפנוי השלימו עוד כמה פרקים בנטפליקס. גם זו לימונדה טעימה דיה.

• מ- מטוש 

שם כל כך חמוד לאביזר כל כך פולשני. המטוש הוא מקל דמוי מקלון אוזניים באורך בלתי סביר, הנכנס דרך האף עד לקצה המוח, ונועד ללקיחת דגימה שתבדוק אם אתה שלילי או חיובי לקורונה. מדובר בפעם הראשונה שבה כולם רוצים להיות שליליים. תוצאות הבדיקה יגיעו בין 24 שעות למספר ימים אין-סופי, אך על הטראומה של המקל המגרד את המחשבות שלך ייקח לך עוד זמן רב להתגבר. 

• מסכה

פריט אקססוריז חובה, שנלבש על האף והפה, אך לרוב גולש אל הסנטר ומעבר לו. נועד למנוע העברת חיידקים טיפתיים, אך בפועל גורם לשיח חירשים הכולל צעקות חוזרות ונשנות "מה? לא שמעתי!" הצרה הגדולה עם המסכות היא, שמדובר בעוד פריט שצריך להתאים לבגדים ולמטפחת. הצרה הגדולה עוד יותר היא אופנת ה"דמבו", שכבשה ללא רחם את המגזר, שכן כיסוי ראש ומסכה, לא רק שלא הולכים יחד, אלא מותירים את אוזנינו הלא מחמיאות חשופות אל העולם, כורעות תחת הנטל.

• ק- קפסולות

עד לפני שנה קפסולות היו ה"בוקר טוב" במשרד, הקפה החם המפכפך מהמכונה ויוצק את קוקטייל האלים. אך שנת תש"פ, או 2020 למניינם, הפכה את היוצרות בכל התחומים, והמירה את הקפסולות הנפלאות לחידת היגיון מורכבת, שכוללת רבע כיתה, חצי מעון, שליש משרד ועשירית מניין בבית הכנסת השכונתי.

תורת הקפסולות תמיד תותיר מישהו מחוץ לעניינים: הילד ה-11 שלא נכנס עם חבריו לגן, הדודה בחתונה שזכתה לראות את החופה, אך לא את הריקודים, וזאת שנתקעה במשרד רחוקה מהחברות שלה להפסקת הקפה. אפילו קפסולה היא כבר לא תשתה איתן. מה נאמר? עולם הפוך ראיתי. יבוא יום ותשוב מכונה ליושנה, והקפסולות ישובו להיות רק מכל מתכתי קטן שמכיל בתוכו את פלא הבריאה, הזהב השחור.

• קבוצות סיכון

שומרים על הסבים והסבתות. צילום: שאטרסטוק

מאז נכנסה הקורונה לחיינו, סבא וסבתא למדו את רזי הזום ושיחות הווידאו, ומאז נהנים ילדיהם ונכדיהם מצילומי תקריב של מצח ונחיריים בני 80. בקבוצת הסיכון לקורונה נמצאים גם צעירים עם מחלות רקע, אך אוכלוסיית הקשישים היא זו שספגה ללא ספק את המכה הקשה ביותר. התחלואה הגבוהה בבתי האבות, האשפוז של קשישים רבים והתמותה הגבוהה בקרב האוכלוסייה המבוגרת שינתה את חייהם של הפנסיונרים. הסבים והסבתות שלנו נאלצו לבלות חודשים רבים לבדם, בבדידות איומה, חלקם נותרו ללא סיוע ובתנאים קשים. דור אהוב שהולך ונעלם.

• ר- רמזור 

מודל הרמזור של הפרופסור רוני גמזו כולל תוכנית פשוטה מאוד: ערים אדומות – בעלות תחלואה גבוהה ואחוזים גבוהים של הידבקויות – יישארו בסגר. ערים כתומות יהיו בבחינה, וערים ירוקות – הנקיות כמעט או לחלוטין מקורונה – יוכלו לחזור לשגרה בשמירה על ההנחיות. אין ספק שמכל המילים הגבוהות ופענוח הנתונים הסבוכים, מצאנו סוף סוף משהו פשוט להבנה. עכשיו נותר רק ליישם, ולשכנע את עם ישראל כי לא תמיד כולנו חייבים להיות בדיוק באותה הסירה. לעתים כוחנו, דווקא לא באחדותנו.

• ש- שירת מרפסות

מאז פרוץ הקורונה עולם התרבות כמעט עצר מלכת. הופעות, הצגות, השקות ואירועי תרבות בוטלו בזה אחר זה, בלי צפי לחזרה. בכל ההקלות שניתנו, התרבות הייתה תמיד האחרונה לחזור. מתוך תחושת שליחות ומתוך הבנה כי תרבות ורוח הם אלו שמחזיקים את העם ברגעים הקשים, אמנים רבים הופיעו ברחבי עירם על מכוניות או במרפסת השכונתית. שירת המרפסות, שנצפתה ברחבי אירופה בתחילת הגל הראשון, הגיעה גם לישראל, ואנשים רבים יצאו לשיר, לנשום קצת אוויר וליהנות מזיופי השכנים.

הפוסט מאלכוג'ל ועד מטוש: מילון הקורונה הגדול שייעשה לכם סדר בסגר הופיע לראשונה ב-פנימה.

זהו רומן הביכורים של מיטביה כהן (נשואה, אם לשישה מגוש עציון), אשר חוותה בעצמה את המפגש בין עולמות התשובה. אימה חזרה בתשובה לפני שנולדה ואביה נשאר חילוני, היא גדלה בשנותיה הראשונות בקהילה סגורה של ברסלב בצפת ולאחר גירושי הוריה עברה עם אימה שנישאה בשנית ליישוב בת עין שבגוש עציון, יישוב המרכז בתוכו בעלי תשובה רבים שלא מצאו את מקומם בחברה החרדית. במהלך השנים עברה המחברת תהליך בירור של הזהות הדתית שלה, ובספרה היא חוזרת ומתחקה בחיפוש הפנימי הבוער אחר מקום, שייכות וזהות.

במילים ציוריות ונוגעות משרטטת כהן בעדינות את עולמן של הדמויות, את המורכבות בה חיים חוזרים בתשובה, הקונפליקטים מול הילדים והמתבגרים שלהם, מול ההורים והחברים שנשארו בצד השני של המתרס, ובין שאלות בלתי פוסקות לאמונה פנימית.

זהו רומן נקי ומקסים המעורר לדיון ומחשבה אודות עולמם של בעלי התשובה בחברה הדתית והחרדית, מציף סוגיות מורכבות על תרבות ה"מה יגידו" הנצחית ועל האחריות הקהילתית להיות שם בשביל כל אחד שמחפש מקום ולתת לו תחושה של בית.

הפוסט על המדף: חיים בתפר הופיע לראשונה ב-פנימה.

כבר בפתיחה של סרט הדוקו החדש של נטפליקס, 'מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית' (The social dilemma), אפשר להבין מהו הנרטיב המרכזי. הסרט מכוון אצבע מאשימה אל עולם הרשתות החברתיות וחושף שלב אחר שלב כיצד מנוע החיפוש GOOGLE הישן והטוב והרשתות החברתיות שאנחנו משוטטים בהן כל היום, הפכו אט אט לגולם הקם על יוצרו.

קשה לזכור איך נראו החיים לפני עידן גוגל, יוטיוב, פייסבוק וטוויטר. איך שלחנו הודעות לפני הג'ימייל והגוגל דוקס? איך ידענו מה שלום קרובי המשפחה והחברים בלי לראות תמונה שלהם בסטורי ובפיד? ואיך חיפשנו מידע טרום עידן החיפוש במהירות של 0.000001 שניות?

צמרת המנהלים והמתכנתים בעבר של עולם ה'ביג טק', ענקיות הטכנולוגיה ואימפריות של מיליארדים, יושבים מול המצלמה בזה אחר זה ומספרים על שיטות הריגול, המעקב אחר הגולשים והתנועות שלהם ברשת, על ההתמכרויות הקשות וכיצד משמנים אותן בתעשייה, על בעיות האתיקה הרבות שעלו לאורך השנים, ועל העלייה העקבית במספר הסובלים מחרדה ודיכאון בקרב צעירים בדור המסכים.

אם יש משהו שאמריקאים אוהבים לומר, זה "פייק ניוז". פייק ניוז בכל מקום. אך תחת המילים המשומשות הללו, מסתתרת דאגה אמיתית לגבי המידע שאליו אנחנו נחשפים ביודעין ובלא יודעין. במסווה וגם בגלוי, הרשתות החברתיות מציפות אותנו ברמה כזאת, שקשה עד בלתי אפשרי להבחין מתי מדובר בזיוף ומתי באזעקת אמת. במבט מפוכח מביא הסרט עדויות, נתונים ושלל דוגמאות על עולם הרשתות החברתיות, ומציב מולנו מראה מטרידה למדי. "אם אינך משלם בתמורה למוצר", נאמר בסרט, "אתה המוצר".

לא מדובר בדברים שרלוונטיים רק לאנשים מעבר לים, או בהתמכרויות יוצאות דופן של האנשים "ההם" או החברות "האלה", זה נוגע בכולנו. באימיילים מהעבודה, בסלפי עם הילדים, בפוסט ששיתפת בפייסבוק של מעצבת לפני הגרלה גדולה. זה כאן סביבנו, כל הזמן. כמי שמבלה לא מעט שעות ביום ברשתות החברתיות, ועל אף שאני מכירה ומודעת לסכנות ולשיטות הריגול, עדיין הסרט הצליח לטלטל אותי.

איך מוכרים את תשומת הלב שלי ושלכם, את כל המידע הכי חשוף ואינטימי שלנו, שולטים בתודעה שלנו ומגלגלים כך תעשיה של מיליארדים בשנה? המידע שחושפים הבכירים לשעבר בתעשיית הטכנולוגיה, צריך לעורר הרבה מאוד הדים בעולם, בתקווה שיגרום לשינוי.

הסרט אולי לא יגרום לכם למחוק את הפייסבוק או להפסיק לחפש בגוגל ולרוץ חזרה לאנציקלופדיות, אבל הוא כן מעורר מחשבה וחשבון נפש דורי; עד כמה לשתף ברשת והאם נהיה מוכנים לספוג בעבור זה את המחיר.

מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית | נטפליקס

הפוסט חיה בסרט: נלכד ברשת הופיע לראשונה ב-פנימה.

את גובה הלהבות ותימרות העשן השחור ראיתי אז מחלון בית הוריי בקריות. האש לא שככה לא יום ולא יומיים, רק הלכה והתעבתה. היא לא רק לקחה איתה את ההר הירוק כל ימות השנה, עשרות קילומטרים של חורש וטבע מוריק, רכוש וקורת גג, אלא גבתה גם קורבנות רבים בנפש, והפכה את האירוע הזה, השריפה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, לטראומה לאומית כואבת, שזועקת ממחדל מערכתי עצום. 

בוחרת להתמקד בחיים. אורטל מלכה. צילום: שריה דיאמנט

את אורטל מלכה (41), אלמנתו של הרב אוריאל מלכה שנספה באסון, אני פוגשת בזום, בהתאם לרוח התקופה ולמגבלות הסגר בזמן הריאיון. היא מלאת אור, חייכנית ונעימה, ועל אף הפגישה הווירטואלית הכל מוקפד בהופעתה. המטפחת שלראשה היא חדשה־ישנה, וחזרה להיות חלק מהופעתה אך לפני חודשים אחדים, כשנישאה בשנית בחודש אייר שחלף. עשר שנות אלמנות ושישה ילדים שגידלה לבדה, שאת האחרונה שבהם ילדה לאחר האסון, הצמיחו אישה חזקה, מלאת ביטחון, אמונה ושמחה.

"תדליקי בשבילי"

על הנייר היא מורה לאנגלית ובעלת תואר שני בניהול מערכות חינוך, בפועל עוסקת אורטל במגוון תחומים נוספים. היא מדריכות כלות, מנחה למיניות בריאה ולאחרונה אף סיימה לימודי יחסי ציבור ודוברות, מתוך מחשבה לפתוח אפיק תעסוקתי חדש. בימים אלו היא לוקחת חלק ב"תוכנית 51", בית ספר לפוליטיקה בהובלת חברת הכנסת לשעבר עידית סילמן.

החיוך שלה כובש. מי שיסתכל על תמונותיה מהשנה האחרונה יפגוש בהן אישה קורנת, שמחה ומלאת חיות. אבל אלבום חייה מספר גם סיפור אחר. על ימי החנוכה המטלטלים שעברו עליה לפני עשור היא מדברת בגילוי לב וברגישות רבה. הזמן שחלף לא הקהה את הכאב ולא מונע מהדמעות לשטוף את פניה ולהציף אותה שוב בתחושות הקשות של אז. היא מספרת על הרגעים האחרונים שלהם יחד מבלי דעת, על הפרידה שטמנה בחובה צוואה ועל השעות הרבות בחוסר ודאות עד לקבלת הבשורה המרה.

"בשבוע האחרון של קורס הקצינים אוריאל יצא הביתה ביום שלישי", היא משחזרת. "ישבנו כל המשפחה יחד ואכלנו ארוחה חגיגית, ויום למחרת, ברביעי, היה נר ראשון של חנוכה. באותו בוקר הוא נפרד מאיתנו לשלום בחמש וחצי בבוקר, אבל כשהגיע לדלת הוא חזר להיפרד שוב. זה לא היה אופייני לו, הופתעתי. צחקתי ואמרתי: 'מחר אתה כבר מגיע'". 

את אוריאל, שהיה מבוגר ממנה בשנה, פגשה אורטל בתקופת השירות הלאומי, בראשית שנות ה־20 שלה. הוא היה הקשר הרציני הראשון שלה, והשניים התחתנו זמן קצר לאחר מכן, במהלך שירותו הצבאי. לאחר שהשתחרר משירות קרבי משמעותי, נסעו הוא ואורטל לשליחות של שלוש שנים בחו"ל. עם החזרה לארץ החליט אוריאל להתגייס לשירות בתי הסוהר ויצא מטעם השב"ס לפיילוט ראשוני של קורס קצינים, במטרה להפוך בסופו של דבר לרב בית הסוהר בבאר שבע.

האש בערה ימים רבים. מטוסי כיבוי מעל השריפה בכרמל. צילום: לע"מ

במהלך חודשי הקורס היה אוריאל רחוק מהבית ויצא ל"אפטרים" בימי שלישי וחמישי. הזוג מלכה, שהיה מטופל כבר בחמישה ילדים והתגורר בקרני שומרון, לא שש לקראת המהלך, אך הדרג הבכיר בשב"ס לחץ, ורב שב"ס הראשי, הרב יקותיאל יהודה ויזנר, התעקש באופן אישי על כניסתו של אוריאל לקורס. לבסוף, בהחלטה משותפת, הוא הסכים והתגייס. מועד סיום הקורס נפל על הימים הראשונים של חנוכה, וההתרגשות הייתה בשיאה. 

"בליל הנר הראשון הדלקנו נרות לבד, אני והילדים", אורטל נזכרת. "הדלקתי את החנוכיה בצורה לקונית וטקסית ורק חיכיתי ליום המחרת, שהוא יבוא. במהלך היום התקשרתי אליו, והוא אמר שהם הוקפצו לכרמל כי יש שריפה, הם הולכים לפנות עצורים בכלא דמון והוא יגיע מאוחר. אמרתי שאחכה לו ונדליק יחד, אבל הוא אמר: 'אל תחכי לי, תדליקי בשבילי'. היום אני מחברת את ה'תדליקי בשבילי' לעניין השמחה, להדליק בכל יום מחדש את ניצוץ השמחה, את אש התורה, להמשיך ולהדליק את האור בשבילו, זה משהו שאני לוקחת איתי מאז". 

רוח רעה

שלושה אוטובוסים מבית הספר לקצינים הוקפצו לכרמל הבוער באותו היום. שניים נסעו במסלול אחד והגיעו לכלא, השלישי, עליו היה אוריאל, נסע בדרך אחרת, נחסם על ידי ניידת משטרה ונאלץ לעשות פרסה ולחזור מטה בעיקול צר ומסוכן. הרוח, ששינתה כיוון והסיטה את האש לעבר האוטובוס, לא הותירה ליושביו סיכוי. 

נשאר מאחור כדי להציל אחרים ושילם בחייו. הרב אוריאל מלכה ז"ל, בעלה של אורטל. צילום: באדיבות המשפחה

"שמענו מפיה של המפקדת סיגל דואק (שהייתה בין שלושת הניצולים היחידים מאותו האוטובוס, ט.ב.) על הנסיעה. בשלב מסוים היא אמרה להם: עכשיו כולם מצילים את נפשם, כל אחד לעצמו. היא קפצה ויחד עם שניים נוספים הצליחה להינצל. מזווית העין היא ראתה את אוריאל שבא לקפוץ אחריה – אבל החליט בסוף להישאר, כי הערבות ההדדית גברה מבחינתו על הכל, הוא נשאר כדי לעזור לאחרים להימלט, והיה מהאחרונים שנשארו על האוטובוס. היה שם תוהו ובוהו, חרדה ופחד. חלק מהגופות נמצאו מוטלות על הכביש וחלק מעבר לעיקול החומה, בעודם מנסים לברוח על נפשם. כששמעתי שמצאו אותו על האוטובוס, ידעתי שזה ממש הוא", היא אומרת, "זה אופייני לו. מבחינתו לא משאירים אף אחד מאחור, גם אם זה יעלה לו בחיים".

במהלך השעות שעתידות היו לשנות את חייה, לא ידעה אורטל דבר. היא עקבה אחרי החדשות, אך לא חיברה בין הנקודות. רק השידור החי של מראה האוטובוס השרוף, והעובדה שאוריאל לא ענה לשיחותיה, הובילו אותה להבנה כי קיימות רק שתי אפשרויות: האחת – שבעלה עסוק בחילוץ אחרים ואינו פנוי לענות. השנייה – שהגרוע מכל קרה.

עיניה מתמלאות דמעות כשהיא נזכרת בשעות הללו, שהיו מלאות חרדה ואי ודאות. רב היישוב התקשר אליה כמה פעמים, שאל לשלומה וניסה לדובב אותה. בדיעבד היא הבינה כי ביישוב כבר ידעו על מותו של אוריאל, אך היא עצמה לא קיבלה עדכון רשמי. 

תוכלי לתאר לי את אותם רגעים, כשאת מתחילה להבין?

"מתהפכת לי הבטן, אני לא זזה מהמחשב, ומשהו חזק אומר לי שזהו. משהו נורא קרה. צלצלתי להורים שלי, והם באו לישון איתנו באותו ערב. בפעם השלישית שרב היישוב התקשר חשדתי, אבל הייתי בהכחשה. בשעה 12 בלילה, כשנשמעה הדפיקה של קצין העיר בדלת, כבר ידעתי שזה הסוף.

לאורך כל היום לא הסתרתי את המתח מהילדים. אמרתי להם שיש שריפה בכרמל ושאבא הלך לעזור לפנות אסירים. הם חוו איתי יחד את הספקות, התהיות, החששות, הם ראו הכל והלכו לישון בחוסר ודאות. כשקצין העיר הגיע הם כבר ישנו, ובבוקר אני הייתי זו שהודעתי להם שהוא מת".

איך הם הגיבו?

"רק הבכורה בכתה, היא הייתה אז בת 9. השאר היו בשקט, הם לא הבינו את המשמעות".

44 בני אדם נספו באסון, כמניין נרות חנוכה. נהג האוטובוס, 37 אנשי שירות בתי הסוהר, שלושה כבאים ושלושה שוטרים קיפחו את חייהם באותה טרגדיה אישית ולאומית. 

מצאת את עצמך בגיל 31 אלמנה, עם חמישה ילדים קטנים ובתחילת היריון. הצלחת להפוך את אוריאל לנוכח בחייהם של הילדים, שחלקם בקושי זוכרים אותו?

"תמיד אמרתי לילדים: אתם יתומים, אבל יתומים גאים, אתם צריכים ללכת בראש זקוף. אבא שלכם היה אדם משכמו ומעלה, והתכונות שלו בתוככם, הן עוברות לכם בגנים ובדם, תיקחו ותעצימו אותן. העיניים שלכם צריכות להיות תמיד נשואות לאבא שלכם, גם אם הוא לא נמצא פה פיזית. בכל דבר שאתם עושים – יש מי שצופה  בכם, שרואה, יש למי לעשות נחת. גם בטעויות, בנפילות ובכישלונות – יש מי ששומר עליכם ומכוון אתכם בדרך. תמיד תהיו הילדים של הרב מלכה".

לאורך השנים הקפידה אורטל על שיח רגשי פתוח בבית בכל הנוגע לחסרונו של אוריאל, "לא רציתי שיהיה טאבו בנושא. בארוחות משפחתית דיברנו בצורה פתוחה, אבל עם הזמן, כדרך הטבע, זה התעמעם". דווקא הגעתם של ילדיה לגיל ההתבגרות פתחה מחדש את הפצעים. "הילדים התחילו לחוות התפרצויות של בכי ללא הקדמה או טריגר. זה הפגיש אותנו עם התמודדות אחרת. הבכי והדמעות מעכלות ומעבדות את החוסר שהיה כל השנים, את תחושות הפספוס וההחמצה, את המחשבות על איך החוסר הזה באבא יפגוש אותם בחתונות ובדייטים. בשביל בנות בגיל הזה דמות אבהית משרה הרבה ביטחון, וכשהיא לא קיימת בזהות האישית מול המין השני משהו חסר, הבנות חוות את החוסר וזו התמודדות".

לוחות שניים

"אתם יתומים, אבל יתומים גאים". אורטל עם ששת ילדיה ביום חתונתה. צילום: אורן חיים

את מלוא הכוחות שלה בעשור האחרון ריכזה אורטל, כאמור, במשפחתה וילדיה. היא בחרה להישאר בקרני שומרון, בצילה של קהילה עוטפת וסביבה שהייתה כבר מוכרת לילדיה. כמו אלמנות נוספות מאסון הכרמל, היא ילדה את בתה השישית, אוריה, לבדה. אוריה הייתה לתינוקת האחרונה בשרשרת התינוקות שנולדו לחללי האסון. 

במשך השנים התרחקה אורטל מאור הזרקורים, מהתקשורת ומהציבוריות. "בכוונה תחילה לא התראיינתי", היא אומרת. "יכולתי להביא את הסיפור שלי בעיתונים ובהרצאות, אבל הייתי ממוקדת בילדים שלי. הייתה לי תינוקת רכה לקום אליה בלילה ועוד חמישה ילדים קטנים. ידעתי שאם אתחיל לצאת לעולם החשיפה תדרוש ממני כוחות נפש. חשבתי לעצמי, איך אני אקום בבוקר שאחרי הרצאה? את מי הילדים יקבלו? אמא עייפה ועצבנית שנמצאת במיטה כי עבר עליה ערב מתיש? בבחירה אם להיחשף או להתכנס – בחרתי להתכנס".

לא רק ראיונות והרצאות היא דחתה עד לגדילתם של הילדים, אלא גם את החיפוש המחודש אחר זוגיות. במשך שנים סירבה אורטל לשמוע הצעות שידוכים. "גם בפן האישי וגם בפן המשפחתי הרגיש לי לא נכון לצאת לעולם הדייטים", היא משתפת. "הרגשתי שאין לי קרקע יציבה, ושכל עוד לא הצלחתי לאגד ולייצב אותנו כמשפחה – זה מהלך שיכול לערער את הקיים ולאתגר אותו. רציתי לבסס את הבית ולעבור בדרך כל מיני נקודות ציון שהיו חשובות לי, כמו להיכנס לבית החדש שבניתי לי ולילדים ולעבור את בר המצווה של הבן שלי".

רק לפני שנתיים, אחרי שמונה שנים של אלמנות, הגיעה אורטל לנקודת בשלות שאפשרה לה להיפתח למחשבה על זוגיות שנייה. "נרשמתי לכל מיני אתרים, פניתי לחברות ושדכניות, הכנתי כרטיס ותמונה, הלכתי על פי כל הכללים, ונזרקתי למים הסוערים של פרק ב'".

ואיך הם נראו?

"היה מאתגר. לא ידעתי לקרוא את כללי המשחק, הכל היה חדש לי, מבהיל אפילו. התמימות שהייתה בי נופצה. כל הפתיחות הזאת לא תאמה את העולם שלי ואת ההשקפה התורנית שלי".

הזדמנות שניה לאהבה. אורטל עם בעלה פיני, ביום חתונתם. צילום: אורן חיים

אחרי כמה ניסיונות מורכבים ומטלטלים, ביום הנישואין ה־19 שלה ושל אוריאל החליטה אורטל בצעד חריג לפקוד את קברו. "עליתי לקבר והתפללתי. אמרתי לו: 'בבקשה, תשלח לי מישהו נורמלי' – ככה, הכי פשוט. ביקשתי ממנו שיעזור לי כי הייתי בחוויה של צער, העולם הזה של הדייטים הוא באמת קשוח. אוריאל היה החבר הראשון שלי, הייתי צעירה ותמימה אחרי שירות לאומי והעולם הזה זר לי.

בהילולה של רבי מאיר בעל הנס הדלקתי נר, והחלטתי להוריד את כיסוי הראש", היא מספרת על ההכרעה הלא פשוטה שהתקבלה זמן קצר לאחר מכן. "חשבתי שאולי זה יפתח לי פתח בעניין הזה, אולי במראית עין אנשים יראו ויבינו שאני רוצה את זה, שאני מבקשת למצוא זוגיות. הורדתי בהדרגתיות את הכיסוי, בהתחלה הוצאתי פוני ואז קוקו, ולפני שנה הורדתי לגמרי. שבועיים אחרי שהורדתי את הכיסוי, פנה אליי בחור בשליש גן עדן (אתר היכרויות, ט.ב.). הייתי סקפטית מאוד לגביו בגלל החוויות שעברתי. נזהרתי מאוד, אפילו יתר על המידה, ואז – זה קרה", היא מחייכת. 

היא הכירה את פיני ברגר, בן 48, גם הוא אלמן ואב לחמישה. לאט ובזהירות בנו השניים קשר עמוק והתאהבו זה בזו. לפני כשמונה חודשים, ברשומה מרגשת בפייסבוק, בישרה אורטל כי מצאה את שאהבה נפשה. "ברוך ה', אני מאורסת!" כתבה, "הלוחות הראשונים מונחים שבורים, אך הם קיימים, נוכחים ויש להם מקום של כבוד ויראה שלאורם נלך. כעת אנו בונים את הלוחות השניים. הם מורכבים אבל נכונים לנו, ובעיקר משמחים אותנו".

"זאת הייתה ממש השגחה", אורטל מספרת בהתרגשות. "פיני התאים מבחינה דתית ותורנית, יש לו את אותה השקפה על בית וחינוך. הוא קסם לי מכל ההיבטים".

בחודש אייר שעבר נישאו אורטל ופיני בחתונת קורונה מצומצמת, שכללה אנשים קרובים ואוהבים. פיני הפתיע את אורטל בחופה עם הזמר חנן בן ארי, ששר לה את השיר "שמש", שיר שלדבריה נוגע בה עד דמעות. מאז החתונה מתגוררים השניים בביתה של אורטל בקרני שומרון, יחד עם 11 ילדיהם – שלה ושלו.

איך זה להיות שוב זוג צעיר פתאום?

הפתעה מרגשת. חנן בן ארי שר את השיר "שמש" לפני החופה. צילום: אורן חיים

"זה שדרוג רציני", היא צוחקת. "יש התרגשות של זוג צעיר – פרפרים בבטן, התלהבות מכל מיני דברים ראשונים – ומצד שני אתה חכם יותר ומלא תובנות, גם על עצמך וגם על הזוגיות. אתה לא רוצה ליפול במקומות שבהם נפלת בפרק א', ותעשה הכל כדי שזה יהיה הרבה יותר מוצלח. זוגיות שנייה דורשת המון השקעה, שום דבר לא מובן מאליו, בוחרים בזוגיות הזאת בכל יום מחדש. בפרק א' יש מוסכמות חברתיות, וילדים, אבל בפרק ב' לכל אחד יש חיים נפרדים, וקל יותר לחשוב חלילה על פירוק החבילה. הבחירה והרצון שזה יצליח הם מאוד חזקים כאן. אין מצב לבינוניות, אם הולכים על הזוגיות הזו – אז הולכים על כל הקופה ומכוונים הכי גבוה שיש. זה לחיות בכל הכוח, בכל העוצמות ובכל השמחה. יש דמעות ובכי ותסכולים, אבל במאקרו, בתמונה הגדולה, זה לחיות בגדול ובשמחה.

אני תמיד אומרת לכלות שאני מדריכה: 'תבחרו להשקיע, אם יש משהו לא טוב – אל תטאטאו, תוציאו, תדברו, תמצאו פתרונות, תלכו לגורם שלישי אם צריך'. באנו לפה לזמן קצוב, אז תעופי על עצמך, על הזוגיות שלך, על הילדים שלך, במלוא העוצמה. רק אנשים שחוו טלטלה קיצונית בחיים יכולים לבוא עם התובנה הזאת, להכיר בערך של מה שהם איבדו, להתעורר ולהגיד: הפעם אני עושה את זה אחרת, אני לוקחת את זה למקום הכי גבוה שאפשר".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה כסלו. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט אור גדול: עשור אחרי שאיבדה את בעלה באסון הכרמל, אורטל מלכה משתפת על אובדן וזוגיות שניה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואז מגיע שבוע עמוס, ושבוע הבא גם לא מתאים, ברביעי יש לך חתונה ובחמישי יום הורים. הכרטיסייה נשארת מלאה, ואת? חוזרת אל הכורסה האהובה, עם מחשבה שכושר הוא ככל הנראה לא בשבילך.

אז איך מתמידים אחרי שכבר התחלנו? אילו סוגי ספורט שורפים יותר שומנים ואילו מתאימים יותר ליציבה, קואורדינציה, לשיקום אחרי לידה או לנשים בגיל המעבר? האם כל אחת יכולה לעשות כושר או שזה עניין ליחידות סגולה? ומה קובע – הגנטיקה או המאמץ? שלוש מאמנות כושר מתחומים שונים ובעלות גישות שונות באות לעשות לנו סדר, ועל הדרך לנפץ כמה מיתוסים שגויים מאוד על עולם הכושר הנשי.

רק מה שאת אוהבת

"צריך להתאים לכל אחת מה שנכון עבורה". דיאנה כהן, מדריכת כושר. צילום: שלמה דוד

"כשאת באה לעשות ספורט – הכי חשוב שתעשי משהו שאת אוהבת", אומרת דיאנה כהן (36), מאמנת כושר ואורח חיים בריא לנשים. "אם את אוהבת לזוז – זוזי, אם את אוהבת לרוץ – רוצי, צאי להליכה על החוף אם זה מה שעושה לך טוב. עשי מה שאת אוהבת, העיקר להיות בפעולה, לא משנה איך. אל תבחרי במשהו שגורם לך סבל. לא לכל אחת מתאים הכול, וזה בסדר, כל אישה צריכה למצוא את הדרך הנכונה ואת המקום שלה בתוך עולם הספורט, מתוך הנאה".

מה הכושר עושה לנו?

"אני מתייחסת לכושר כמו אל מכונת שטיפה של רכבים. נשים באות עייפות, סחוטות, כל אחת מהעולם שלה ומתוך היום שעבר עליה, והן יוצאות כמו חדשות. כושר מפריש אנדורפינים מהמוח לגוף, האנדורפין הוא הורמון שמרגיע את הגוף ועושה אותנו שמחות יותר, זה פשוט כמו סם הרגעה. כושר משפיע עלינו לטובה בכל התחומים, הוא משפר את זרימת הדם, עוזר בירידה במשקל, מעצב ומחטב את הגוף ופשוט עושה לנו טוב.

"ספורט צריך להיות חלק מהחיים", מדגישה כהן, "כמו שאת נושמת ואוכלת. ברגע שאת גם מבינה שאת לא חייבת ללכת דווקא על תחום שקשה לך, זה הופך להיות קל יותר. לאימהות עם ילדים קטנים, כדאי לבדוק מה הזמן הכי מאפשר – אם זה בשעות הבוקר, הצוהריים או הערב, וחשוב שיהיה קרוב לבית. אימא שמגיעה לשיעורים או מצליחה להגיע לאימון אחרי יום עבודה ואחרי שהיא מטפלת בבית ובילדים – צריך פשוט להוריד את הכובע בפניה. אני יודעת כמה אנרגייה זה דורש".

כהן מדריכת כושר בתחומים רבים, ביניהם פילאטיס, עיצוב וחיטוב, זומבה, אירובי ושיקום רצפת האגן לנשים. בנוסף היא מדריכת קראטה, והייתה בעבר אלופת העולם בקראטה לנערות. מאז שהייתה קטנה, האימונים הם חלק אינטגרלי מחיי היומיום שלה, משבגרה בחרה להעביר את האהבה שלה לספורט הלאה לאחרות.

הכל מתחיל ממוטיבציה. צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

"חשוב להבין שלא לכל אישה מתאימים אותם הדברים, אבל אין דבר כזה אישה שלא יכולה לעשות ספורט, צריך להתאים לכל אחת את מה שנכון עבורה. היו לי מתאמנות עם כאבים, פריצות דיסק, נכויות ונשים עם דיכאון וחרדה. אם את לא יכולה לרוץ – אל תרוצי, אבל יש מיליון דברים אחרים שאת יכולה לעשות. היום לא חייבים מדריכים, אם את לא רוצה להיות מוגבלת בשעות – צאי ללכת ברגל, שימי מוזיקה עם הילדים בבית ותרקדי, זאת גם פעילות ספורטיבית והיא תשמח אותך ואת הילדים. יש כל כך הרבה אפשרויות היום ויש המון סרטונים מקצועיים ברשת שאפשר להתאמן איתם, צריך רק להיות יצירתיים ובעלי רצון. אם יש לך 100% רצון זה יעבוד. לא 99.9%, רק עם 100% תצליחי".

תורשה או מאמץ?

"האימון מלמד הרבה על דבקות במטרה". איילה מועטי. צילום: מרים פייגע

כנשים, הגוף שלנו עובר במהלך החיים אינסוף שינויים, החל משינויים הורמונליים בגיל ההתבגרות ועד הריונות, לידות ותסמיני גיל המעבר שמגיעים עם הזמן. לפעילות הגופנית יש המון יתרונות, אך היא דורשת התאמה לשלב של כל אחת בחיים, לגיל ולמטרה שלשמה היא הגיעה. איילה מועטי (28) היא מאמנת כושר אישית נשית, מתמחה באימון נשים בהיריון ולאחר לידה ומפתחת קורס ייחודי לשיקום הגוף לאחר הלידה בשם 'מאמילאטיס'. בניגוד למיתוסים רבים בנושא, היא אומרת, פעילות גופנית בהיריון מומלצת ואף משפיעה לטובה על האם ועל העובר. במידה והתאמנת לפני הכניסה להיריון, תוכלי להמשיך בכך, או להתחיל בפעילות מתונה עם ליווי לאחר התייעצות עם רופא.

"בהיריון, המערכות שלנו מגיעות לקצה מבחינת היכולות שלהן, הגוף דורש מהן פי כמה ממה שהוא דרש אי פעם. גוף מאומן הוא גוף עם יכולות, ולרוב, אישה שהתאמנה קודם תעבור את ההיריון בקלות רבה יותר. בזמן ההיריון את צריכה לספק חמצן גם לך וגם לתינוק, ומערכות חזקות שרגילות להוציא תפוקה טובה יעבדו טוב ויהיו מאומנות לסיבולת גבוהה יותר, יש מודעות גבוהה יותר גם ליציבה של הגוף ולשיווי המשקל שמשתנה עם הבטן שגדלה מדי חודש, ובנוסף, מחקרים מראים שפעילות גופנית בהיריון משפיעה לטובה על הקוגניציה של התינוק".

כשחקנית כדורסל וכמי שחיה את עולם הכושר, מעידה מועטי כי חוויית הלידות שלה הייתה דומה לחוויה של אימון. "אני רגילה לרוץ 40 דקות במגרש, רגילה להרגיש כאב ולהתמודד עם איתו. ספורטאים יודעים לתת 'פוש' לגוף שלהם, וככה אני גם חווה לידה, עוד פוש שאני צריכה לתת כדי להגיע למטרה. האימון מלמד אותנו הרבה על התמדה ועל דבקות במטרה".

בגילאי ההתבגרות, אומרת מועטי, הפעילות הגופנית נחוצה כדי לעורר מודעות לגוף ולהגביר את הביטחון העצמי שכל כך נחוץ בשלב זה. "התנועה עוזרת לתחושה עצמית טובה יותר, להכרה של הגוף ולביטחון העצמי. יש בגיל הזה כל כך הרבה שנאה עצמית והשוואה לאחרות, אבל נערה שמתאמנת פוגשת את הגוף שלה – לומדת איך לשלוט בשרירים וביציבה, ומקבלת תחושה של גאווה על העמידה במטרות שהציבה לעצמה. בנוסף, פעילות גופנית משפיעה מאוד על מסת העצם, שנקבעת באזור גיל התיכון עד גיל 25. זה חלון זמן שכדאי לחזק בו את מסת העצם, כך שלקראת גיל 50, כשתחל ירידה טבעית, תהיי במצב טוב יותר".

כדאי לשלב בין פעילות אירובית לאנאירובית. צילום: שאטרסטוק

מה קורה בגיל המעבר?

"העצמות נחלשות, אנחנו מתחילות לאבד את הגמישות שהייתה לנו כשהיינו צעירות ומעברים בין ישיבה לעמידה ובין עמידה לשכיבה מתחילים להקשות עלינו. יש כל מיני שיטות אימון שעוזרות לתופעות הללו, בעיקר פילאטיס. בשביל שמירה וחיזוק של מסת העצם כדאי לקחת כדורי סידן ולעשות אימון שנותן קונטרה, כמו קפיצות, ריצות והרמת משקולות. אבל בגלל שבגיל הזה יש גם הרבה פעמים היחלשות של רצפת האגן, הפתרון המושלם הוא אימון במים. יש במים קונטרה אבל אין פגישה של הקרקע, וזה מה שמגן על רצפת האגן והמפרקים. לכן גם בגיל המעבר וגם בזקנה, פעילות במים ושחייה מומלצות מאוד, הרווח הוא גדול והסיכוי לפגיעה נמוך מאוד".

יש אנשים שיש להם באופן טבעי יכולות פיזיות גבוהות יותר? או שכולם יכולים להגיע במאמץ שווה לאותה תוצאה?

"מחקרים תומכים בהשערה שיש גנים טובים יותר לכושר, רואים זאת גם בפועל, אבל זה תלוי בסוגי הכושר ובכמה משפיעה התורשה אל מול המאמץ והאימון. רואים את זה למשל במיונים לסיירות בצבא – יש צעירים עם גנים טובים שמצליחים יותר, אך יחד עם זאת, ברור שמי שמתאמן מגיע להישגים גבוהים גם בלי נטייה תורשתית לכך".

סוגי הכושר, היא מסבירה, מתחלקים על פי הכישורים השונים הנדרשים בכל פעילות ספורטיבית, כמו: קואורדינציה, מהירות, שיווי משקל, כוח מתפרץ, גמישות, כוח פיזי, ועוד. כל אלו נמצאים עמוק בגנים שלנו, אך תלויים גם בתרגול ובהתמדה. ניתן לשפר כל אחד מהם על ידי אימון ממוקד.

בואי נדבר תכל'ס, איזה אימון שורף הכי הרבה קלוריות?

"פעם חשבו שהתשובה היא פעילות אירובית כמו ריצה או שחייה. עדיין יש כאלה שחושבים ככה, אבל זה מיתוס. היום הגישה הרווחת מדברת על שילוב בין פעילות אירובית לאנאירובית ואימוני כוח, גם לרוץ וגם לעשות פילאטיס או ללכת לחדר כושר, השילוב עוזר לעיצוב הגוף ולחיזוק מסת השריר והעצם. עוד מיתוס שכדאי לנפץ הוא שפעילות גופנית היא העיקר – בשביל לרדת במשקל אי אפשר לעשות רק כושר בלי לשנות אורח חיים תזונתי, כושר עוזר לעיצוב וחיטוב הגוף ושורף שומנים אבל הוא רק הבונוס, כדי לראות תוצאות חייבים לשנות אורח חיים ולעבור לתזונה נכונה ובריאה".

התנועה עוזרת לתחושה עצמית טובה יותר. צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

כמו בכל תהליך למידה, אומרת מועטי, גם כאן ההתפתחות דורשת מאמץ, "הגוף שלנו רוצה להיות עצלן, אם אנחנו לא נדרוש ממנו תפוקה מסוימת הוא לא יעשה את זה לבד. מה שלא בשימוש – מתנוון, לכן אנחנו חייבים כל הזמן לאתגר את הגוף, כמו את השכל, כדי לייצר תפוקה טובה יותר".

בתקופות קדומות נשים היו עושות פעולות פיזיות קשות במהלך היום, את חושבת שאנחנו צריכות לשאוף לחזור לשם? לאמן את הגוף כדי להגיע ליכולות שהיו לנו פעם?

"זה לא היה מצב אידיאלי. יש לנו נטייה להסתכל על העבר ולהפוך אותו לאידיאל. החיים היו קשים יותר, זה היה מצב הישרדותי. נשים היו מרימות משקלים כבדים, שואבות מים מהבאר, מכבסות בנהר ותוך כדי יולדות וסוחבות את הילדים על הגב, לפעמים זמן קצר מאוד אחרי לידה. ברור לי שהיו לנשים צניחות רחם, פריצות דיסק ובעיות בריאותיות אחרות בעקבות פעולות קיצוניות, שלא התאימו לגוף של אישה.

"אני מרגישה שהיום יש לנו את הזכות לעשות טוב לגוף שלנו, אבל ממקום של בחירה ושל דיוק ולא מתוך הישרדות. יש היום בעולם שפע שאנחנו לא תמיד יכולות להכיל, אלו ימות המשיח. מתוך השפע יש לנו אפשרות לבחור ולכוון למה שמדויק לנו, בתחום הכושר והשמירה על אורח חיים בריא זה דורש הרבה עבודה פנימית והתמדה, וקשה להתמיד, אבל מי שמצליחה זוכה לרווח גדול מאוד".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה חשוון. להצטרפות כבר היום לחצי כאן 

הפוסט לכי על זה! כל מה שאת צריכה לדעת כדי להיכנס לכושר הופיע לראשונה ב-פנימה.

"אני לא יכולה לחשוב איך אני עוברת שנה ואין לי הופעות באלול". אודהליה ברלין. צילום: אביטל הירש

הימים ימי קורונה. אנחנו נפגשות ויושבות במרחק שני מטרים זו מזו, חובקות כוסות קפה, וחוסר הוודאות מרחף מעל לראשינו. אלול כבר בפתח, אך אין שום אופק לחזרתם של מופעי התרבות. נכון לכתיבת שורות אלו, 'אוחילה', המופע השנתי והאהוב של אודהליה ברלין, פס הקול של נשים רבות בתקופה הזאת של השנה, לא יתקיים כמתוכנן בבנייני האומה שבירושלים.

"אין לי מושג מה יהיה בעוד שבוע או שבועיים",  היא אומרת בכנות, "כל הזמן חשבתי שאוחילה יהיה בסדר, שגם אם תהיה הגבלה של 250 או 500 איש – אז אעשה כמה הופעות במשך שבוע, אבל זה היה נראה לי רחוק. פתאום בא גל שני, ומשהו בתוכי נשבר.

"התחלתי לדאוג מה יהיה, גם כלכלית. אני בן אדם מחושב, אמרתי לעצמי שעד שיגיע אלול כבר נתאושש ופתאום הטלטלה הזאת השאירה אותי ערומה. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, וזה הביטחון שלי בחיים, השירים האלה, מה שהם עושים לי בלב, מה שעושה הקהל, עבורי זאת תפילה ושליחות", היא אומרת בעיניים נוצצות, "אני לא יכולה לחשוב איך עוברת שנה ואין לי הופעות באלול. בפעם הראשונה נחתה עליי ההבנה ש'אני' זה כבר לא מספיק, אני יכולה לעשות את הכי טוב שלי ולהשתדל, אבל העולם לא דורש עכשיו את מה שאני מציעה לו. יש דברים גדולים מאיתנו".

ברכה של פשטות

אודהליה ברלין (38), היא זמרת ויוצרת, בעלת תואר ראשון במוזיקה וחינוך מיוחד, ובימים אלו עובדת על התואר השני שלה במוזיקה יהודית במכון שכטר. מאחוריה כעשור וחצי של הופעות, שלושה אלבומי הופעות של אוחילה ואלבום אולפן בשם 'שביל של אור' ובו שירים מקוריים שלה. 

לצד כל אלו, היא מלמדת יומיים בשבוע בבית הספר 'ראשית' שבגוש עציון, המשלב תלמידי חינוך מיוחד וכולל שיעורי מוזיקה ואומנות החיים. ההוראה והעבודה הקסומה עם ילדי החינוך המיוחד, אליהם עוד נגיע בהמשך, היו לעוגן כלכלי ורגשי בחצי השנה האחרונה. למרות זאת, המוזיקה, ובעיקר המופע האלולי אותו הקימה בעשר אצבעותיה, הם לב העשייה שלה.

איך את מתמודדת עם השלכות הסגירה הכמעט מוחלטת של תעשיית התרבות?

"הקורונה היא מכה כואבת, ועברתי את שלבי האבל בעקבותיה, אחריהם אמרתי לעצמי שני דברים: הראשון הוא שבעזרת ה' אוחילה יתקיים, לא כמו שאני מכירה, אלא אחרת. המופע הזה התחיל מהתוועדויות ביתיות שגדלו, בהתחלה הייתי רק אני והפסנתר. אולי יש פה הזדמנות לחזור לקו האפס? לאפס את המערכת? ברור לי שהוא יהיה. צריך להיות בשידור? יהיה. בכמה הופעות קטנות? יהיה.

"הדבר השני שעשיתי הוא שיחה פנימית עם ריבונו של עולם. אמרתי לעצמי: יש לָך שפע, רק חסר לך עכשיו קצת כסף. הפרידי את מושג השפע מהדאגה הכלכלית. הסתכלי אחורה, בכל פעם בחיים שהיית צריכה – היה לך. לא יודעת איך, אבל היה. כל מפגש בחיים לקח אותי למקומות טובים. אז אני לוקחת עכשיו את הבדיעבד הזה למקום של לכתחילה. הכול טוב, גם עכשיו, ובכל פעם שתצטרכי – יהיה לך".

ממלאת אולמות במופע 'אוחילה'. צילום: אביטל הירש

לפני 11 שנה, רגע לפני ערב יום הכיפורים תש"ע, נולד באופן רשמי אוחילה – מופע חי לנשים שהתקיים בבית אבי חי בירושלים. שנה לאחר מכן התקיים המופע בפעם השנייה ואיתו נולד האלבום הראשון, עם שירים וניגונים לימי התשובה מתוך המופע.

בשנים הבאות יצאו שני אלבומים נוספים והמופע הפך לקבוע. אלפי נשים הצטרפו וביקשו להגיע לימי התשובה קצת אחרת. דתיות, חרדיות וחילוניות התאספו מדי שנה בבנייני האומה בירושלים, ובשנים האחרונות גם בתל אביב, למופע שכולו שירי סליחות ותפילות, בתקווה לפתוח שנה בצורה שתפתח להן גם שערי רצון.

מה יש במופע הזה שהופך אותו לכל כך מיוחד ומשמעותי?

"זאת יצירה בפני עצמה, יצירה חדשה שמספרת את עצמה בכל שנה מחדש. יש שם מהלך פנימי שלא תלוי בי. משהו בתרכובת שלו אחר, זה לא אותו מופע בכל שנה. הנגניות שלי תמיד צוחקות שהסט-ליסט (סדר שירי המופע – ט.ב.) יכול להשתנות רגע לפני העלייה לבמה, ואז גם על הבמה עצמה אני עושה משהו אחר לגמרי. זה כמו לעבוד עם יצור חי. זה לב של משהו, וכל מי שעובד איתי על המופע הזה מונחה לגשת אליו ככה.

"לבוא להופעה ולדעת שיש כל כך הרבה לבבות פתוחים מולך, זה מעורר יראת כבוד. אני לא רואה את זה כמשהו שלי – זה אור שנוצר מהלבבות של כולן ועולה למעלה, וגם אם השנה זה יהיה בשידור, אני אעשה הכול כדי שהאישה שתשב בבית תרגיש את זה ונמשיך להעלות את התפילות האלה יחד".

חוזה פרטי עם הקב"ה

"אני אומרת לעצמי: זה מה שיש, אלה החיים שלך. אין חיים שניים". צילום: אביטל הירש

היא מוזיקאית מוכשרת שממלאת אולמות, ולמרות זאת בראיונות איתה אור הזרקורים מופנה תמיד כלפי הרווקות וכלפי חייה הפרטיים, עליהם היא בוחרת לשמור בקנאות. על אף העמידה החשופה מול הקהל, ברלין מאמינה כי גם למחיר התהילה יש גבול.

"זה משהו שלמדתי לאזן עם השנים. התחלתי את הקריירה במין חשיבה כזאת שאם אני גם ככה על הבמה וחשופה – אז אחשוף הכול. אבל היו לזה מחירים, ולמדתי לאזן את עצמי. אני מוכנה לדבר על רגשות, על תהליכי נפש, אבל יש דברים שאני מרגישה שחייבים להישאר שלי. אנחנו בעידן שבו הכול כל הזמן בחוץ, וחושבים שאומן צריך לפרוש את תוכו לעולם. זה לא נכון, אפשר להצליח גם בלי. נכון, בסוף אני מוזיקאית ופרסום הוא חלק מהעבודה שלי, כמו שאחות צריכה לקחת דם – אני צריכה להתראיין ולהצטלם, אבל לא בכל מחיר. אני אדם פרטי, ואני משתדלת לשמור על עצמי".

בשנים האחרונות, במסגרת בחירות חדשות שעשתה בחייה ומתוך הקשבה עצמית, החליטה לעזוב את הביצה הירושלמית שהייתה לה לבית במשך תקופה ארוכה, ולעבור להתגורר ברמת השרון, פנינת המרכז הירוקה.

למה דווקא רמת השרון?

"רציתי לעזוב את ירושלים ולעבור לפרדס חנה, אבל בכל פעם משהו אחר קרה, ככה במשך ארבעה חודשים. יום אחד נסעתי ברמת השרון, ראיתי בית להשכרה ומיד סגרתי חוזה", היא מתארת השגחה פרטית מדויקת, "גיליתי מקום הטרוגני, פתוח, עם חיים פעילים. יש לי קהילה, בית כנסת עם אנשים מכל הגוונים, חרדים, דתיים, מסורתיים, אנשים עם כיפה שקופה, זוגות מעורבים, הכול. בית כנסת של אוהבי השם. במקרה הגעתי לכאן, אבל זה בול מה שהייתי צריכה, מקום שקט, יפה וירוק. אני מרגישה כמו בקיבוץ, אני הולכת ברחוב והלב שלי מתרחב".

ולמה עזבת את ירושלים?

"היה לי קשה. הרגשתי שאני הולכת ברחוב ומכירים אותי יותר ממה שאני רוצה. אחיין שלי שאל אותי למה אני עוזבת, נתתי לו חיבוק ושאלתי אותו: נעים לך? הוא אמר שכן. ואם אני עכשיו אחבק אותך ככה במשך 4 שעות, שאלתי, עדיין יהיה לך נעים? אני אוהבת את ירושלים, אבל היה לי חנוק מדי".

יש פערי תרבות בין ירושלים למרכז?

"למדתי על מה מדברים ועל מה לא, כאן לא מדברים פוליטיקה, אבל כן מדברים על יהדות. מתוך ההטרוגניות של המקום למדתי, בתהליך שעברתי מול עצמי, לא לשפוט. לא את עצמי ולא אחרים. מישהי מבית הכנסת פה אמרה לי פעם שזה שיש לך כיפה על הראש זה חוזה שלך עם אלוקים, אבל החוזה הזה הוא פרטי. לכל אחד יש משהו שהוא חי לפיו, וקורא לו בשם: כוח עליון, אין כלום, אלוקים, לכל אחד יש משהו, וזה שלו. ברגע שלמדתי שהיחסים שלי עם הקב"ה הם שלי ועליי לקחת עליהם אחריות, לטוב ולרע – זה אפשר לי לקבל אחרים, שונים ממני, וגם אותי".

נשמע שבשנים האחרונות את מתקרבת לעצמך ומתרחקת מתבניות קלאסיות, ממה שמצפים שתעשי?

"בסוף הכאב הכי גדול של חיי הוא השונות. תמיד הרגשתי שונה, שונה מהאחים שלי, שונה מחברות בנות גילי, היו תקופות ומקומות שבהם רציתי להיות חלק, והניסיונות האלה לוותר על עצמי כדי להיות דומה פשוט חנקו אותי. הכנפיים נסגרו לי.

השראה מהבית. ברלין עם אביה, נגן הכליזמר מוסא ברלין. צילום: ישראל ברדוגו

"אני יכולה להסתכל על החיים שלי בהשוואה לחברות שלי שעוד שנייה מחתנות ילדים וכבר סיימו ללדת, להסתכל על כל מה שאין לי בחיים, על מה שלא הספקתי, אבל זה מוריד אותי לתוך תהום", היא חושפת בכנות כואבת. "אני אומרת לעצמי: זה מה שיש, אלה החיים שלך. אין חיים שניים, אין את החיים שיכולתי לחיות ואת החיים שאני חיה, זה לא קיים. זה מה שיש עכשיו, זה הגיל שלך. מה את רוצה לעשות הלאה?".

לפני קצת יותר משנה, לאחר שחגגה את יום הולדתה ה-37, מתארת ברלין תזוזה משמעותית בנפש, שינוי מבורך שהגיע בדיוק בזמן. "קרה לי דבר מדהים – זאת הייתה השנה הראשונה שהרגשתי בנוח להיות אני. הגעתי להשלמה. לקחו לי הרבה שנים אפילו לפתוח את התלתלים וללכת פזור, הזמן והקצב שלי עובדים אחרת, אבל זה קרה בסוף. להיות מוזיקאית זאת עבודה קשה, להיות מוזיקאית דתייה זה קשה, להיות אישה מצליחה זה קשה. בסוף הכול עניין של בחירה ולכל בחירה שתעשי יש מחיר ותמהיל מדויק – מה היא נותנת לך ומה היא לוקחת ממך. אני רוצה לנתב את הרגשות שלי לעשייה, לשמוח ולהודות על מה שיש, לנוע מתוך הלב שלי ולא בגלל מה שקורה בחוץ".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אלול. להצטרפות וקבלת המגזין עד אלייך הביתה לחצי כאן

הפוסט את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק: אודהליה ברלין לא מוותרת על אוחילה, למרות הקורונה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מתוך ההיצע הרחב שקיים ברשת, נמצא גם הפודקאסט הקסום של 'אגדות אמיתיות', המציע סיפורים לילדים על דמויות מעוררות השראה ששינו את פני ההיסטוריה. כל פרק מוקדש לדמות אחרת שהייתה לאגדה, מזמרים גדולים ועד מצביאים צבאיים. דרך סיפור חייהם המרתק לומדים על הדרך התלולה שעשו עד שהגיעו אל דפי ההיסטוריה של האנושות.

להעשיר את עולמם של הילדים. מתוך הפודקאסט "אגדות אמיתיות". איור: נועה דסקל

'אגדות אמיתיות' יצא כספר בכרך ראשון בינואר 2019 על ידי תום בייקין-אוחיון, סופר, מרצה ומבקר תרבות שעובד על הפרויקט קרוב לעשור. החלק הראשון הפך במהרה לפודקאסט ומציע להורים ולילדים להאזין לסיפורים על אגדות חיות, ולהעשיר את עולמם בסיפור לפני השינה, בנסיעות באוטו, או סתם כשמתחשק.

ההגשה נעימה להאזנה והתוכן מונגש לילדים בגובה העיניים (או האוזניים) מבלי לזלזל לרגע באינטליגנציה שלהם, מחכים ומכבד את ההבנה שלהם, ומציב רף גבוה של משלב לשוני רחב ומושגים חדשים מעולמות התוכן השונים.

לאחרונה עלתה לאוויר העונה השנייה של אגדות אמיתיות דרך רשת הפודקאסטים 'שלג – לייבל פודקאסטים' ו'עבודות סאונד ירושלמי', וכעת עובדת ההפקה על החלק השלישי, שיתמקד בדמויות יהודיות וישראליות היסטוריות כמו הרמב"ם וראשוני הציונים, בשיתוף בית אביחי.

כמו בכל תוכן שאתם מגישים לילדיכם, כדאי להאזין קודם ולבחון מה מתאים לכם ולרוח הבית שלכם, לבחור את הפרקים שאהבתם ושמעניינים אתכם ואת ילדיכם, ולהאזין יחד, או לחוד. לא לילדים בלבד.

אגדות אמיתיות | זמין בכל אפליקציית פודקאסטים. את הספרים ניתן להזמין בחנות ההוצאה: https://www.fennecbooks.co.il/shop/

הפוסט אם תרצו – אין זו אגדה! הופיע לראשונה ב-פנימה.